לדבוק במטרה

מורה הדרך שהתלווה אליו כבר הרים ידיים והתייאש,

 

 

חורף שנת 1942, אירופה כבושה רובה ככולה ע”י צבאותיו של היטלר הארור. הונגריה גם היא נמנית על המדינות שנכבשו ע”י הצבא הגרמני ללא מאמץ מיוחד. גזרות שונות נוחתות על היהודים, בעיקרן פגיעה כלכלית, צמצום תחומי העיסוק, נטילת רשיונות מרופאים לעסוק במקצועם וכדומה. הדבר יוצר כמובן אוירה אנטישמית חריפה, והפגיעות ביהודים מתרבות.

 

ההונגרים הם בני חסות של גרמניה, וככאלה הם נוטלים חלק במלחמה לצידה. היהודים שכמובן אין מגייסים אותם למאמץ המלחמתי, ואין נותנים בידיהם נשק, נשארים בבית. דבר זה הוא כמובן תענוג שאינו מגיע ליהודי בזמן מלחמה, ולכן הוגה הראש השטני תוכנית לגייס את הצעירים היהודים לשירות לאומי.

קבוצות קבוצות נשלחו לחזית המזרחית, ושימשו כוח עזר לצבא הגרמני בביצוע חפירות ועבודות כפיה שונות. לעיתים נשלחו ללכת בשדות מוקשים כדי לפלס דרך לחיילים הגרמנים. מעטים שרדו מאותם שנשלחו בכוונה תחילה למוות.

סיפורנו מתחיל בקבוצה של חיילים יהודים שנסוגה יחד עם הצבא הגרמני שכשל מנהר הדון. במהלך הנסיגה שלהם חלו כמה מהם בטיפוס, ונשארו מאחור בכפר קטן באוקראינה בשם סטריבובריק. חבריהם שהמשיכו בדרך ושרדו סיפרו כי הם נשארו שם חיים. אחד מאותם חיילים היה משה ו., יהודי ירא שמיים מקלויזנבורג אשר היה באותה שעה אב לשני ילדים. לדאבון לב כל הנשארים לא שבו לבתיהם.

יוסף ו. היה בן שמונה באותו זמן, ובדרך פלא ונס שרד יחד עם אימו ואחותו. המחשבה והרצון לברר מה עלה בגורלו של האבא והיכן הוא קבור היו חלק מחייו. סערות וטלטולי הימים הביאוהו ארצה בשנת 1949. כאן גדל, התחנך בדרך אבותיו, למד בישיבה, הקים משפחה, ופתח משרד נסיעות. האם הגיעה ארצה רק בשנת 1958.

מסך הברזל שירד על ארצות הגוש המזרחי היה באותן שנים בלתי עביר. כל המאמצים שעשה וההשתדלויות לא נשאו פרי, והשאיפה החבויה להתחקות אחר ימיו האחרונים של האבא רק התגברה ללא שניתן היה לעשות דבר. השנים חלפו, והגוש הקומוניסטי החל להתפורר, והדרך לאוקראינה נעשתה יותר פתוחה, ויוסף ו. לא מוותר. שוב ושוב הוא מנסה ובודק כל אינפורמציה כדי להגיע אל קבר אביו. רק בשנת 1988 הצליח בעזרת קשריו לקבל ויזה לאוקראינה, אך בכל מקום ששאל אודות הכפר שאת שמו זכר ושמר, איש לא הכיר ולא ידע, כולל בשלטון המרכזי- משרד הפנים במוסקבה, וכל המחלקות שהיו אמורות להיות מעודכנות בקיומו.

הוא יזם נסיעה מיוחדת, והחליט כי עליו להצליח במשימתו ויהי מה. המידע היחיד שהיה ברשותו אמר כי הכפר סטריבובריק היה בקרבת העיר ז’טומיר, אך גם זה לא סייע בהרבה, כיוון שסביב העיר היו כפרים רבים, ואיש מבין אלו שהוא שאל לא ידע מה לומר היכן מצוי.

מורה הדרך שהתלווה אליו כבר הרים ידיים והתייאש, כאשר החליט יוסף לנסוע לכיוון ז’טומיר, מכביש ישן ולא בדרך הראשית. בדרכם הם פוגשים אדם, ומששואלים אותו מתברר כי השם של הכפר מוכר לו, והוא מדריך אותם הישר אליו.

בהגיעם פגשו כפר אוקראיני טיפוסי, שנשאר ללא שינוי, ותמורות הימים והקידמה פסחו עליו כעל רבים אחרים כמוהו. זקנה נקרתה בדרכם, עצרו את רכבם והחלו לשאול אותה. כאשר השאלות הפכו לנקודתיות יותר, התחילה הזקנה להתרגש, וסיפרה להם כי היא הייתה אז נערה צעירה, ובביתם היו אותם חיילים יהודים. הם אספו אותם, והשתדלו לעזור להם כמיטב יכולתם. אך חיילים גרמנים שהגיעו לכפר ירו בהם למוות.

היא ציינה כי הם קברו אותם בשטח יער סמוך, ואף הסכימה לבוא עמם ולהראות להם את המקום. יוסף לא רצה לסמוך על דבריה, וחיפש בכפר אנשים זקנים נוספים כדי לשמוע ממקור נוסף את שידוע על אותה קבוצה. בדרכם פגשו זקן אחד, ומששאלו אותו אף הוא סיפר ממש את אותם הדברים, ואישר כמעט בדיוק את דבריה של הזקנה.

אין לתאר את ההתרגשות שאחזה ביוסף בהגיעו אל קבר האחים שבו קבור אביו. היה זה בשנת 1988, כ-45 שנה אחרי המאורע. מאז היה פוקד את המקום, ובתשס”ד זכה להקים מצבה על קבר האחים.

נקודה מעניינת מספר יוסף בהקשר זה. בשנת תשנ”ח (1998) ביקש מבנו שלמד בישיבת ליקווד בארה”ב שבדרכו ארצה יעבור דרך הקבר של הסבא. הבן יצא לרוסיה, וממוסקבה עלה על הרכבת המובילה לקרסטין, עיירה באיזור. בשעה שש בבוקר עצרה הרכבת בתחנה כאשר הוא יורד ממנה כיון שאין תחנה נוספת. לבד, בודד על הרציף, ללא שפה, לא מכיר או מודע, הולך לפקוד את קבר הסבא למלא את בקשת אביו.

אבל איך יגיע? הספק והחשש גדולים, אך התפילה בלב, והבקשה מבורא עולם ליוותה אותו בדרכו. לפתע מגיע ילד צעיר, מביט בו ואומר לו ”אתה יהודי? בוא ואקח אותך אל הסבא שלי. הוא מנהל את תחנת הרכבת כאן”. מופתע לחלוטין הלך הבן אחריו. הוא הכניסו לתוך משרדו של מנהל התחנה, ולהפתעתו לא היה גבול. אדם מבוגר קיבלו בסבר פנים יפות, וסיפר לו כי הוא יהודי, וכי החלו לפרוח חיים יהודיים במקום, אף הוקם בו בית ספר יהודי שהוא בין מייסדיו. כמובן שהוא היה אורחו. הוא אף לקחו אל הכפר סטריבובריק, אשר שם קבור הסבא הי”ד, וסייע בידו ככל יכולתו.

הידידות שהחלה אותו בוקר המשיכה בטלפון ובמכתבים, כאשר עלה הילד עם משפחתו ארצה והתיישבו בבאר שבע. לימים סיפר הנער כי כאשר פגש את הבן בתחנת הרכבת הלך לספר להוריו. אלו חשדו שמדובר באדם מטעם הרשויות, והורו לבן לעזוב אותו ולא להתקרב אליו. אך הנער לא ויתר, וחזר שוב ובחן את הזר האורח, והחליט כי אין כאן סכנה, ואז הביאו אל בית סבו.

ונתקיים בו: ”אנכי בדרך נחני ה”’.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)