ולמוות לא נתנני

היכן אני? הנה העצים, הנה היער, רודפים אחרי ואני בורח, בורח והם מצמצמים מרחק ואני עייף ורעב וכבר שומע צרחות בגרמנית... ניצרה נדרכת... רובים מכוונים...

9 דק' קריאה

י. פרידל

פורסם בתאריך 25.12.07

אני יושב בביתו של ר' אברהם רייכמן מבני-ברק. שעת ערב בשלהי קיץ. משבי רוח קרירים חודרים מבעד לתריסי המרפסת ונושאים בחובם ציוצי הצפרים שהשתכנו בבטחה בצמרות העצים שבחצר. שלווה פסטורלית זו יוצרת ניגוד מצמרר למשמע סיפור האירועים וההצלה, כפי שתיאר ר' מרדכי זאב רייכמן ז''ל לבנו אברהם, יל''א. על דפי מחברת רוטטת, בכתב אחיד וצפוף מונצחים קורותיהם של שני גברים שכמעט לא נפרדו זה מזה במשך שנתיים: האחד רבי אברהם יששכר אנגלרד, יל''א – שלימים הפך לאדמור מרסזין (גיסו של ר' שמואל שלמה ז''ל ) והשני – ר' מרדכי זאב רייכמן ז''ל.
הציפורים ממשיכות לצייץ ולהתמולל בסבך העצים ובהתעלמם מסיפור מופלא של הישרדות והצלה, שנקרא בהתרגשות רבה ע''י ר' אברהם – לא נותר לנו, בני האדם אלא להקשיב, לקלוט והלואי שנצליח להפנים את המסר הלא סמוי שמתגלה בסיפור זה: שני צדיקים גדולים אכן זכו להשגחה פרטית בתקופה נוראה ביותר לעם ישראל.
 
משפחת אנגלרד הכירה שנים רבות את משפחת רייכמן. במוצאי אותה שבת אברהם יששכר מגיע אל ביתו של ר' מרדכי ומספר לו בבכי קורע לב כי משפחתו נרצחה. בציינו את עובדת שרידותו יחידי מכולם – הוא משביע את ר' מרדכי שיבטיח לו, בתקיעת כף, כי ייקחנו עמו, בבחינת ''באשר תלך אלך גם אני''. פליאה היא בעיניו – מה מצא בו אברהם יששכר – הלא זה מיותר ולא מעשי לבקש אצלו הצלה כי כמוהו נרדף הוא ככל יהודי עד המוות. ההתנגדויות לא נענו ולבסוף ר' מרדכי ממלא את בקשתו ונשבע בתקיעת כף כי ייקחנו עמו בכל אשר ילך. קשה הייתה ההחלטה כי ידע מה האחריות הגדולה שנטל על עצמו – לדאוג לעוד בן-אדם מלבדו ומלבד אשתו ושני ילדיו. לו ידע ר' מרדכי שתקיעת כף זו תהיה סיבה מאת השם להציל את חייו – ודאי ליבו באותו רגע היה קל יותר וחסר נהמה.
במשך כמה ימים שהתה בדירת המסתור גם זוגתו של מרדכי זאב ושני ילדיה – הי"ד (ר' אברהם רייכמן הוא בנו של ר' מרדכי מרעיתו השניה – מרת גיטה, תל''א). מחמת הפחד מפני מפלצות האדם, גמרו אומר בדעתם להימלט אל היעד הקרוב. שם הם פוגשים מכרים ותיקים ממולדובה שצלחו כמותם לשרוד. כל משפחה התחפרה בבור שהכשירה, כאשר כל ראש משפחה דואג למזונות של יקיריו. מדי לילה הגברים היו יוצאים, תחת סתר החשיכה, בהיחבא ועם מורא גדול, לאסוף ירקות משדותיהם של הגויים בסביבה.
 
כעבור כחודש ר' מרדכי מפנה את תשומת לב הנרדפים כי יש למצוא מקום תחליפי כיוון שסביר להניח שהגרמנים כבר גילו אותם בשל עקבות ברורים של סוליות שמסעותיהם הליליים משאירים בדרכים שמסביב – בעיקר בעשב הגדל פרא בשפע. ר' מרדכי מנדב עצמו לצאת לעבר היער הרחוק יותר ולחפש מקום מסתור חדש. האדמו''ר לעתיד מזכיר לו את תקיעת הכף וכך, באי רצון בולט ובידיעה כי הסכנה לשני אנשים גדולה יותר מהסכנה לאיש אחד – שני הגברים יוצאים לדרך ונדברים בכל מקרה לשוב בליל המחרת.
ר' מרדכי נפרד מבני משפחתו, בלי דעת שזו הפעם האחרונה שיזכה לראותם. לאחר תלאות רבים, הם חוזרים למחרת, בלילה מצאו מקום מסתור. אבל השקט מסביב לבורות מנבא להם רעות. אין זכר לאנשים. עוד חיפוש ועוד חיפוש ואז נגלית הזוועה; גופות ירויות מפוזרות לכל עבר! תדהמה ויגון אוחזים בהם חליפות, אך בהתעשתות מהירה של חוסר ברירה, שני הגברים עוסקים כל אותו הלילה בקבורת הנרצחים. קשה לדמיין מעמד זה. והידיעה הנוראה: לו נשארו – לבטח כבר היו מתים. קשה גם לתאר את הרגע בו ר' מרדכי נפרד מיקיריו.
בהמשיכם לשוטט ביער הרחוק הם פוגשים בפליט מוולדבה שמספר על תחנת קמח בה משמשים יהודים כעובדי כפיה. הגרמנים ימ''ש נוגשים ביהודים, אך בכל זאת אלה זוכים למזון כלשהו. תוך חששות כבדים מתדפקים שלושתם בשערי התחנה ומבקשים להיכנס. שומרי השער משלח אותם בגסות. מאוחר אותו לילה הם מתגנבים חזרה – שמא השתנה משהו. לתימהונם תחנת הקמח נטושה. האם שומר טוב לב חש בכניסתם אך מתעלם מנוכחותם? בשהותם בתחנת הקמח כיומיים – ללא מזון ומשקה, שלושתם מתחבאים בממגורות הקמח הגדולות. ואז, ביום שישי בבוקר, לפתע נשמעים מהרחבה שמחוץ לתחנה קולות המולה ובכי: בהציצם מבין החרכים מתגלה לעיניהם מחזה מחריד – הגרמנים מעמידים את האומללים בשורה ויורים בהם אחד אחד! בדיעבד התברר שאי-צירופם לעובדי הכפייה לפני יומיים וששילוחם בגסות היה נס מהקב''ה להצילם!
משני אירועים עד כה הבינו כי ההשגחה פעלה עליהם במלוא עצמתה, אך מה ילד יום? בעודם מסתתרים וטרם התאוששו מהזוועה הנוספת ובחשש כבד שמא השומר בכל זאת ילשין עליהם – הם מתחבאים עמוק בין הממגורות ומתפללים שלא יתגלו כאשר הקלגסים יבואו לחפשם. ואכן, אשר יגורו בא: המפלצות האנושיות הופיעו על כלביהם ומגלביהם וכלי המוות בידיהם, חיפשו חיפשו ולא מצאו! שוב פעלה ההשגחה! משנתייאשו הציידים – נעלו את שערי התחנה, הציבו שומר מזוין בשער ופרשו לקסרקטין שלהם בציפייה שהרעב יבריח עוד קורבנות יהודים אל ציפורניי הטרף שלהם.
 
לאחר כארבעה ימים נוספים בהם החזיקו מעמד – השלושה מחליטים להסתכן ולצאת מהמחבוא על מנת לחפש מזון. הסיכוי היחידי לא להיתפס היה בקפיצה מהקומה הרביעית, דרך חלונות קטנים שהוצבו בגג. אבל ממקום מחבואם לא ראו מה יש על הקרקע; גל אבנים או אדמה קשה או עצים – כיצד יצליחו להימלט אם מי מהם יינזק בגופו? הקב''ה מזמן להם ערמות של קש ממש מתחת לחלונות!! ביום ראשון בבוקר, כאשר הגויים עסוקים בתיפלות שלהם, שלושת הגברים קופצים, נוחתים נחיתה רכה ומיד פותחים בריצה לכיוון היער, כאשר מצד השומר נפתחת עליהם אש תופת, עד היעלמותם מטווח כדורי שנאתו העיוורת.
שוב ניצלים – בסיעתא דישמיא, ריצה זו, בגו כפוף וראש שפוף תיחרט בזיכרונם כאחד ממאפייני התקופה. במנוסתם הם פוגשים במכר נוסף, יהודי מפליטי הונגריה שמצטרף אליהם. ארבעתם בוחרים מקום עמוק בסבך היער ומחליטים לחפור לעצמם בור מסודר, עם ריפוד ופתחי איוורור, בכוונה לשהות ממושכת. הבחור השלישי, נגר במקצועו, עוזר להכין בור יציב עם קורות תמיכה וכיסוי צמחים שהשתלב בסביבה. את חפירה הביאו מתחנת הקמח. תקופת השנה הייתה חודש אב; ירקות מצויים בשדות בשפע, העצים עמוסים בפירות בשלים כך שקטיפתם ואגירתם הייתה מלאכה קלה – יחסית למוצאות אותם לאחרונה.
  
''רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום''
        
היהודי מפליטי הונגריה בוקר אחד יוצא מהבור לשאוף אויר צח. שעות על שעות התכרבלו בחשכה ולמרות ''האיוורור'' – הרגישו מחנק. כעבור כמה דקות הוא חוזר ויורד לבור. לתמיהתו של ר' מרדכי מה פשר החזרה המהירה, האיש משיב כי ראה קבוצת נערים פולנים מטיילת בקרבת מקום אך מכיוון שלא הבחינו בו – אין לחבריו מה לדאוג.
 
ר' מרדכי, בהחלטיות לא מובנת, מאיץ בחבריו לנטוש מיד את המקום. היהודי מפליטי הונגריה מגונן על גירסתו כי הנערים המשיכו בטיולם ולא היה שינוי בהתנהגותם, כגון ריצה פתאומית של מי מהם לכיוון מקום מיושב. מלבד זאת, איך אפשר לעזוב מקלט כה בטוח המצוייד במלאי מזון לימים רבים? נימוקים אלה לא משכנעים את ר' מרדכי: אין ספק שכוח עליון דוחף אותו ללא שהות לצאת אל מחוץ לבור – והוא מרים את המכסה ובנוטשו הוא מציע לחבריו להתרחק כ- 2 ק''מ, לשהות שם עד הערב ולצפות במתרחש סביב הבור ממקום בטוח…
היהודי מפליטי הונגריה לא זז מעמדתו וכך הם נפרדים: ר' מרדכי, האדמו''ר שלא מש ממנו והבחור השלישי מתחנת הקמח – שלושתם מתרחקים מהמקום במהירות ואילו היהודי ההונגרי שב אל הבור ומכסה אותו מבפנים, להסוואה. משהגיעו למקום בטוח, לדעתו של ר' מרדכי, הם מתחבאים, נחים וממתינים. לא עבר זמן רב וזעקותיו הנוראות של חברם הפליט נשמעות היטב בשלוות הסביבה, ובהמשך קולות נפץ ויריות ואש פורצת ושובל עשן מתאבך ואחרי כן דממה. לפנות ערב שבים שלושתם אל הבור. לעיניהם מתגלית גופתו המעונה של הפליט היהודי. הבור הרוס, מפורק ושרוף ואין זכר למזון! היהודי האומלל עבר עינויים קשים לפני שנרצח כי הנאצים הניחו, לפי מצבו של הבור, שכנראה חסו בו יהודים נוספים ולכן עינו את האיש במטרה לגלות את מיקומם, דבר שכמובן הוא לא ידע.
  
''… ייפול מצדך אלף ורבבה מימינך, אליך לא ייגש…''
           
מחשש להמשך השיטוט ביער – פן ימשיכו המפלצות לרדפם – מתדפקים השלושה למחרת על דלתו של גוי מהסביבה, שהיה מוכר לר' מרדכי ולבחור ושבזמנים אחרים נהגו לקנות ממנו לחם. הצעתם הייתה נדיבה: כמה מטבעות זהב תמורת רשות לשהות שבועות מספר בגורן השייך לו. הגוי הסכים לשכן את שניהם אך משראה כי קיים יהודי נוסף, האדמו''ר, סרב בתוקף, גרש את שניהם מסף ביתו ונעל את הדלת. הם הצליחו רק לקנות ממנו חצי ככר לחם. מעתה יסתפקו ימים רבים בחצי ככר לחם שתעניק להם כוח חיות והישרדות מופלאים.
 
בשלב זה הבינו שמהגוי הזה לא יקבלו עוד לחם – לכן החליטו לשוב לעיר וולדובה ולהסתתר במרתף ביתו של ר' מרדכי, בהנחה שהגרמנים כבר חרשו אותה ולא יחטטו בקרבה בתקופה הקרובה. ואכן הם מצליחים לשרוד עוד כמה ימים באותו מרתף עד שהרעב מציק להם ללא נשוא. מתקבלת החלטה לצאת בלילה ולהתחנן לפני גויים שימכרו להם ככר לחם בכסף מלא. התחינה לא עזרה. איש מבעלי העסקים הרבים בסביבה לא הסכים למכור ליהודי שהיווה סכנת חיים לכל הבא איתו במגע. כמה מהגויים שיסו בהם את כלביהם ואחרים איימו שאם לא יסתלקו מיד יוזמן האס. אס לטפל בהם.
האם אפשר לתאר הרגשת אין אונים כזו? כלב משכנים במלונה ונותנים לו עצם והוא זוכה מדי פעם ללטיפה, אבל ליהודי נטרקת דלת וזורקים אותו לאפילה, לרעב ולסכנת חיים מתמדת – גזרה אשר רק נס ההשגחה יכול לבטל. כעבור יומיים, (משך חיים נמדד אז בשעות ובימים), לאחר שדבר אוכל לא בא אל פיהם ובהתייעצות נוספת, שברירה אין בצידה, הם מחליטים לשוב אל היער, כמוצא אחרון.
במוצאי שבת, כאשר גויי העיר לא נמצאים ברחובות וגויי היער מצויים במצב רוח מרומם של גילופין – פותחים שלושת הנרדפים בהליכה שפופה וזהירה, כאשר אוזניהם דרוכות ועיניהם בולשות אחר כל רחש ועל מנת לא להיתקל במשמרות הנאצים ובעוזריהם – אט אט הם עוקפים את עובי היער ועולים על הנתיב המרכזי שמוביל אליו, מחוץ לעיר.
עודם מגששים בדרך – האדמו''ר מרדזין נעצר לפתע, מתיישב באפיסת כוחות ומודיע שאינו מסוגל עוד להמשיך ללכת כי הרעב התיש אותו כליל.
           
''…חונה מלאך השם סביב ליראיו ויחלצם…''
               
ניסיונותיהם לאגור עבור האדמו''ר עוד מנה זעומה של כוח כדי שיקום נכשלו: האיש היה ''גמור'' – כמו שאומרים בימינו. בצער רב נפרד ממנו ר' מרדכי, מושיבו בחיק אחד השיחים הלא בולטים שהשתרך בסבך הדרך ומשאיר לעצמו סימנים סמויים בעשב שיקלו עליו את זיהוי המקום, לכשישוב לקחתו. שני הגברים מתרחקים בהליכה דמומה וחרישית.
 
מחשבות אשם ותהיות של ספק מטרידות את הגיגיו של ר' מרדכי: עם כל הביטחון בהשם, האם ההחלטות שהוא מקבל נכונות? האם טוב היה להשאיר את האדמו''ר חסר מגן וחסר כוח, מוטל לבדו בצידי הדרך, חסר סיכוי לנוס במידה ויתגלה? ומה עם ייסוריי הנפש והמצפון שיפקדוהו בשארית חייו במקרה וידידו ישמש, ח''ו, טרף קל לציידי היהודים? שמא עדיף היה להשאיר את הבחור עם האדמו''ר והוא ימשיך, לבדו, לחפש גוי שיסכים למכור להם חצי ככר לחם ושני קנקנים של מים.
 
המחשבות מטרידות וההשגחה ממשיכה לפעול גם בקצה נידח של היער, שם נמצא גוי שחושש פחות מהגרמנים – ומספק להם את מבוקשם. וכך, מצויידים ב''אוצר'' היקר – חצי ככר לחם ושני קנקני מים ומאוששים משהו, הם שמים פעמיהם חזרה אל מקום עזיבתם את האדמו''ר.
 
איתורו לא היה קשה אבל האיש איננו!! הסימנים, השיח, הסבך הכל במקום, ולאדמו''ר אין זכר. הרחיבו חיפושיהם בכל הסביבה – בקדחתנות ובחרדה ותוך הסתכנות ברורה כי החלו לקוראו בקול רם שלבטח נשמע למרחוק. ר' מרדכי לא ידע את נפשו מרוב צער וחרטה. חצי שעה חולפת. הבחור מתחיל לשכנע שאין טעם להמשיך בחיפושים. הנאצים ודאי לכדו את קורבנם, ואין צורך בדמיון לשער את גורלו. עכשיו השעה דוחקת, שחר עומד להפציע, נותרנו שנינו ועלינו לצעוד חזרה אל היער בטרם השמש תלכוד אותנו. קל היה להתפתות לדבריו של הבחור – הגיונם היה משכנע. וקרוב לודאי שהאדמו''ר נתפס. ואולי לא?
 
בבני ברק, בחצרו של ר' אברהם הציפורים פצחו במקהלת ציוצים ואני אימצתי שרעפי לרגע: היכן אני? הנה העצים, הנה היער, רודפים אחרי ואני בורח, בורח והם מצמצמים מרחק ואני עייף ורעב וכבר שומע צרחות בגרמנית… ניצרה נדרכת… רובים מכוונים…תה מהביל מוגש לפני, על שולחן מכוסה במפה צחורה, עוגיות פריכות מלוות את מבטי המשתאה – שוב, היכן אני? דירה מטופחת, קירות חדר אורחים גדושים ספרי קודש, ר' אברהם רכון על מחברתו: היכן אני? בשעת ערב של סוף הקיץ, בדירתו של איש יקר, ירא שמים – ההיה זה סיוט ותו לא? מה לא היו נותנים אחינו בתקופת השואה כדי לזכות בפריבילגיה הזו להימלט מן התופת על כנפי נשרים?
 
בינתיים הציפורים המשיכו בשלהם, מתכוננות לשנת הלילה, ודאי כבר אכלו והתרחצו בנעיצת מקור בפלומותיהם, ושוב תהיתי כיצד לא קשה לדמיין תופעות מסויימות בטבע, אבל אי אפשר 'להיכנס לנעליהם' של היהודים שבכל רגע חיו על סף תהום ולמרות שלא פסקה אמונתם – כמה צער נגרם לצדיקים שנמנע מהם קיום מצוות בסיסי, בתנאי החוסר המחפיר ששרר אז? להעביר שבת קודש על פירור של לחם קרוש? קריאתו הקיצבית של רבי אברהם מחזירה אותי אל הדרמה במלוא עוצמתה.
בחצי לב ר' מרדכי מסכים שהבחור, הפליט מוולדובה, למעשה צודק. דבריו משכנעים. לר' אברהם יששכר, במצבו, אין כל סיכוי. תוך כדי צעידה לעבר היער, לאחר כשני ק''מ, ר' מרדכי נעצר. ייסורי החרטה טלטלוהו טלטלה עזה. אוי למחשבה המנקרת שמא לא חיפשו מספיק והאדמו''ר שם, בסבך, מצפה למי שנשבע בתקיעת כף: ''באשר תלך – אלך''. כיצד הוא מפקיר את האיש? עכשיו ודאי מצפה לו מוות בטוח! כשנפרדו – היה חי מאוד! ר' מרדכי מחליט לשוב על עקבותיו כדי לחפש את האדמו''ר.
 
הבחור מוולדובה מאוכזב מאוד מהחלטה זו. ''האדמו''ר אבוד ואנחנו עוד עלולים לקפח את חיינו בשובנו למקום שהגרמנים ודאי יחכו לנו''. ר' מרדכי מתווכח, לא משוכנע. ''מצטער, לא אוכל להשלים עם המחשבה שהפקרתי אותו. עלי לשוב ולחפשו. אתה חופשי לדרכך". האם התעקשות זו, לשוב אל סכנה יתירה, כבר נבעה מתחושה עלומה שהוא ממלא שליחות? האם חשב שבניסיון להציל את האדמו''ר יזכה להצלת עצמו? איך השיב לטיעון שבשעת פיקוח נפש – אדם צריך קודם כל לדאוג לעצמו? בסיום הוויכוח הבחור ממשיך בדרכו אל היער ור' מרדכי שב לחפש את האדמו''ר.
         
''…כי מלאכיו יצווה לך, לשמרך בכל דרכיך…''
           
לאחר כמה מאות מטרים ר' מרדכי שומע מאחוריו קול מוכר. הבחור החליט להצטרף אליו וכך, בלי לומר דבר הם מחישים את פעמיהם לכיוון המקום המוכר. לתדהמתם ולשמחתם לא היה גבול: האדמו''ר עמד זקוף, בדיוק במקום בו השאירוהו ובדיוק במקום שלא מצאוהו! הייתכן? הסבריו היו קצרים: ''לא זזתי מהמקום כנראה הייתי מעולף כשקראתם בשמי. לזמן מה כנראה גם לא ידעתי מה מתרחש סביבי. ניסיתי כמה פעמים לקום ורק פעם הצלחתי: ממש דקות לפני שמצאתם אותי עכשיו. מאיפה קיבלתי כוח להזדקף כדי שתראו אותי – אינני יודע!''.
מחשבה על ההשגחה ודאי חלפה במוחם כאשר נתנו לאדמו''ר מעט מים ולחם להשיב את נפשו. התאושש וכוחותיו שבו אליו כדי לפתוח בצעידה לכיוון היער. שחר החל להפציע והיער רחוק ושמים פתחו ארובותיהם ובעודם תוהים מה האירוע הבא שיזמן להם הקב''ה, והנה ניצבת לה בדרכם גורן נעולה, ריקה מאדם. החליטו להתמקם בה לאותו הלילה – ליל יום ראשון, בתקווה שבעל הגורן לא יפקוד את רכושו ביומו החופשי. לגורן היו שתי דלתות צרות. אחת דחקו פנימה, השניה דחקו החוצה ודרך הפתח שנוצר חמקו פנימה באנחת רווחה כאילו הגיעו לגן-עדן. חילצו עצמותיהם על חבילות התבואה, אכלו מהפת, שתו מים במשורה ודמיינו לעצמם שברצון הקב''ה אפשר להסתתר כאן ימים רבים. בשעות העבודה של הדיש יתחפרו עמוק מתחת לחבילות התבואה, יחטטו בגדיש וכך יהיה להם מקום מסתור ומחסה.
הדמיון הפך למציאות. הגורן הזאת הייתה להם למקלט כל אותו החורף! הפלא הוא שהם חלפו על פניה לפחות פעמיים ולא גילו אותה – כי היו בלי האדמו''ר! רק כאשר האדמו''ר היה איתו, רק אז רבי מרדכי הבחין בגורן.
         
''… שומר ה' את כל אוהביו… ה' אוהב צדיקים''
             
אין ספק שביער היו ניצודים ע''י הגרמנים ולבטח לא היו שורדים לזמן רב, תחת כיפת השמים, בקור המקפיא עצמות. מתחת לערמות התבואה נמצא להם מסתור מפני הגשם והרוח והגרמנים עד ליום השחרור.
בכל מוצאי שבת ר' מרדכי והבחור היו יוצאים לביתו של הגוי לקנות חצי לחם ומים וזה היה כל מזונם לאותו שבוע. פעם אחת ראו בדרך שיירי מזון וקופסאות שימורים ריקות. הבינו שהחזית רוסית-גרמנית מתקרבת. לא התעכבו לאסוף דבר מה כי חששו מהגרמנים. בית הגוי היה סגור. זכרו שהיה משאיר להם אור דלוק ותריס פתוח. הפעם אין נפש. הכל חשוך וסגור. ליד הבאר השאירו בקבוקיהם הריקים ובידיים ריקות ועם מפח נפש שבו לגורן. אך עד שהגיעו אליו ריחפו כל עצמותיהם. אותו שבוע עבר עליהם בצום. במוצאי השבוע שלאחר מכן שוב הלכו אל הגוי לשבור שבר. סימני החזית נראו בכל מקום. לא התפתו לשאריות שבדרך, ליבם דפק בחוזקה כשהתקרבו לבית הגוי. הפעם היה הבית מואר. האיש קיבל אותם בסבר פנים יפות. נתן להם לחם ומים ואשתו כיבדה אותם בתבשיל תפוחי אדמה. מהם נודע שהרוסים שולטים באזור ויהודים כבר התגייסו לעבודות השיטור בוולדובה. התנהגותו הלבבית של הערל שכנעה אותם באמיתות הידיעות. ר' מרדכי לא טעם מתבשיל תפוחי האדמה, אכל מעט לחם, שתה מים ותמורת כמה מטבעות ששלשל לידיו של הגוי ביקש שלמחרת ישלח את בנו לוולדובה להודיע לשוטרים שיבואו לאסוף שלושה יהודים חולים מהרחבה שליד הגורן. מאוחר בלילה הם חוזרים ומבשרים לאדמו''ר את החדשות המשמחות. הוא כבר היה חולה בשתי רגליו. רק למחרת ירד ממחבואו ושלושתם ניצבו בצידי הדרך, ממתינים לעגלת המשטרה היהודית שתבוא לאוספם.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

מוקדש לכל אחינו ואחיותינו הקדושים שמתו, נהרגו, נשרפו, נטבחו, נרצחו על קידוש השם, ולכל היהודים שמקום קבורתם לא נודע, ולכל היהודים שנהרגו בפיגועי האיבה, ולכל חיילי וחללי צה"ל הקדושים.

Featured Products