תורת הנפש היהודית

ביותר – "אדמה לעליון", הרצון להידמות להקב"ה.

 

 

 

בתיאור הבריאה אשר בספר בראשית מספרת התורה כי אדם הראשון נברא ביום השישי, כאחרון היצורים. מדוע נברא האדם מאוחר כל כך? האין בכך פגיעה בכבוד המין האנושי?

חכמינו ז"ל דנו בעובדה זו, והשיבו כי איחור זה שבבריאת האדם אינו אלא פן אחד שביצירתו, בעוד שהפן השני מקדים את האדם לכל שאר הנבראים בתבל. האדם מכריז כלפי בוראו (תהילים קלט, ה): "אחור וקדם צרתני". האדם הוא מאוחר ביצירה, אך בה בעת גם קדום לה. לפי לוח הזמנים אומנם התאחרה בריאתו משאר יצורי עולם, אך מצד תכלית הבריאה ותכנונה, קודם האדם לכל השאר. דווקא בשל היותו תכלית ונזר הבריאה הוא נברא בסופה, כדי שימצא לפניו עולם שלם ומתוקן שלא נברא אלא עבורו. כל הטרחה שבבריאת העולם הייתה למענו, והוא נברא הישר לעולם מוכן ומשוכלל שנועד להיות כלי לאדם במילוי תפקידו. ומתוך כך אמרו חז"ל (בראשית רבה פח): "(אם) זכה האדם (והגיע לתכליתו בעולמו) – אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת! (שהרי הכל נברא עבורו), (ואם) לא זכה האדם (ולא הגיע ליעדו) – אומרים לו: (אפילו) זבוב קדמך!"

 
מה יש בו באדם שבגינו הוא גולת הכותרת לבריאת כולה? גם זאת יודעת התורה ללמדנו. בפרקים הראשונים שבספר בראשית נאמר כי הקב"ה ברא את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים. יש בו באדם תרכובת של גוף ורוח. הגוף שהוא עפר מן האדמה, מצד הרכבו הפיזי וחוקי הטבע המפעילים אותו אינו שונה בחומריותו מן האדמה, אך יש בו גם מנשמת רוח האלוקים אשר נופחה באפיו.

תרכובת קוטבית זו מאפיינת את האדם, והיא מובעת גם בעצם שמו – אדם. לדעת מפרשים גזור שם זה מן המילה אדמה – המקור הירוד שממנו לוקח גוף האדם. אך שם זה גם מרמז לשאיפה האנושית הגבוהה ביותר – "אדמה לעליון" (ישעיהו יד, יד) – הרצון להידמות להקב"ה, מקור נשמת האדם.

אם נשווה את האדם לשאר היצורים שבעולם נמצא שמצד המרכיב החומרי שבו הינו נחות ביחס לנבראים אחרים. לא רק בכך שבעלי חיים גדולים ואף קטנים גוברים עליו, לעיתים, וגורמים לו ייסורים, אלא בעיקר בזה שצרכיו של אדם מרובים הם, והוא אינו מוצא כדי סיפוקו אלא ברוב עמל ויגע. בזעת אפיו ירכוש לחם ולבוש, בית ורהיט וסיפוק צרכיו הנפשיים והחברתיים המורכבים. עם זאת מלמדת התורה כי בשל הנשמה הנטועה באדם נחשב הוא לבחיר היצירה.

ניגוד זה שבין החומר והרוח שבאדם מוצא ביטוי נפלא במזמור התהילים (ח): "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו"! מצד היסוד החומרי גופני שבו, במה נחשב בן אדם לעומת הקוסמוס הענק כולו. אולם אין זה אלא צד אחד של המטבע, ולמטבע זה שאדם שמו יש גם צד אחר: "ותחסרהו מעט מאלוקים… תמשילהו במעשה ידיך" (שם). יש בו באדם תכונות אלוקיות והן העושות אותו לשליט על הבריאה כולה. בתכונות רוחניות אלו יחיד הוא האדם בעולמו, ומכאן עליונותו המוחלטת על פני כל שאר הנבראים.

חיבור זה של גשמיות ורוחניות ליחידה אחת באדם, ידוע ומוכר בעולם הפילוסופיה כהבעיה הפסיכו-פיזית, והוא מעורר התפעלות של גדולי המדענים וההוגים. לנו, היהודים נתקנה ברכה מיוחדת המציינת תופעה זו: "ברוך אתה ה’, רופא כל בשר ומפליא לעשות" – שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי (רמ"א שו"ע או"ח ו, א).

א. השאיפה למוסר, לטוב ולהתעלות רוחנית.

ב. דעת – דהיינו השגה שכלית וראיית הנולד.

ג. בחירה חופשית.

היות האדם קרוץ מחומר, משמעותה – היות האדם חסר. מציאות זו מולידה באדם צרכים מתמידים ורצופים המתבטאים ברצף בלתי פוסק של דחפים. דחפים, או יצרים אלה מניעים את האדם בעוצמה להשגת צרכיו ולסיפוק מאוויו. פסיכולוגיים שונים מדרגים באופן שונה את הדחפים, והמשותף לכולם: היצרים הם כוחות אדירים הדוחפים את האדם לדאוג לעצמו גם על חשבון הזולת. בצורכי הגוף נכללים גם הקנאה, התאווה והכבוד, ומאפייניהם: תובענותם הבלתי פוסקת, ועוצמתם העלולה לסחוף את האדם להרס עצמי. לרוב מעמיד האדם כתריס בפני היצר – יצר אחר! הדחף לזכות בחפץ מסוים נבלם על ידי הפחד מפני עונש או בושה או לחץ חברתי. אי הרצון למלא תפקיד מסוים, דהיינו – יצר הנוחיות – נכנע לרצון לקבל תגמול מסוים – כלומר הדחף להנאה, וכדומה.

נוסף ליצרים, פועל באדם עוד כוח, והוא – המשיכה להתנהגות מוסרית. אם היצרים דוחפים את האדם להתנהגות המוכתבת על ידי צרכים שהם חלק ממערכת האדם, הרי השאיפה המוסרית מושכת את האדם להתנהגות עפי ערכים. גם שאיפה זו היא כח ראשוני באדם, ויסודה בקולה הפנימי של הנשמה השואפת אל שורשה ומקורה. מתוך הכרתה הפנימית במציאות מוסרית מחייבת, מרגישה הנשמה כי מחוץ לאדם יש טוב ורע מוחלטים. הטוב הינו כזה לא מפני שהוא טוב לי, אלא מפני שהוא טוב בעצם ללא התחשבות בנוחיות וביצרי.

בעוד התנהגות המודרכת על ידי יצרי הגוף מכוונת לטובת האדם עצמו ולרוב על חשבון הזולת, הרי התנהגות מוסרית היא בדרך כלל לטובת הזולת על חשבון נוחיותו וסיפוק יצריו העצמיים של האדם.

אדם בעל הבחנה דקה יבחין בעצמו מתי מעשה הנראה לטובת זולתו, שורשו בעצם רדיפת טובת עצמו (היינו אהבה התלויה בדבר), ומתי המעשה לטובת הזולת אכן יסודו בשאיפת נפשו הטהורה להיטיב ולהתחשב (היינו אהבה לשמה).

איוולת היא, ואף שמץ של רשעות היא, לראות במוסריות אמת מעין גלולת שינה או סם מרגיע למצפון. זהו כוח יסודי ונוקב ממנו צומח בניין האדם.

 

דעת

השאיפה למוסריות ולבניין רוחני אינה יכולה להישען רק על תחושה אינטואיטיבית, ותהא זו חזקה ככל שתהיה. הבורא, החונן לאדם דעת, יצרו בצלמו, וחננו בהשגה שכלית פלאית. כשאר תכונות האדם, גם הדעת דו ערכית היא. מחד גיסא, הדעת היא הצלע השלישית במשולש: שאיפה למוסר – בחירה חופשית – דעת, שהרי אם דעת אין – הבחנה מנין?! מאידך גיסא, אדם הבוחר לפעול אך ורק לסיפוק צרכיו יוכל להמציא, על נקלה, הסבר פילוסופי הגיוני למעשיו. במקרה הראשון, הדעת היא כוח בונה ופועל. שכל האדם קובע את המטרה, ומכריח את הרצון להוליך לשם את האדם. במקרה השני, תפקיד השכל הוא רק בדיעבד ולאחר מעשה. הרצון מדריך את האדם, והוא מגייס לאחר מכן את השכל להנמקת המעשה כדי להימנע מקונפליקט פנימי. זהו ההבדל בין שכל פועל לשכל נפעל.

הבחירה בין שני צרכים (דחפים) אינה בחירה חופשית. שהרי מתרחשת כאן דרמה של משיכת חבל בה כל יצר מושך לכיוון שלו, האדם מטלטל הלוך ושוב, ללא זכות דיבור משלו, עד אשר הוא נמשך לכיוון של היצר החזק יותר.

נמצא אפוא, כי אדם איננו בוחר באופן חופשי בין שני מאכלים, בין תחרות אגרוף למרוץ מכוניות וכו’, כי אם עושה את רצונו של היצר החזק יותר. בצורה זו, יכול אדם לעבור את רוב ימיו מבלי להגיע כלל לדרגה של בחירה חופשית!

בחירה חופשית אמיתית היא במקרה של אדם העומד בפני החלטה, יודע הוא כי החלטה לצד אחד היא מוסרית, ואילו הצד האחר הוא בלתי מוסרי, ובידו להכריע את הכף. אם אין לאדם ידיעה ברורה ומוגדרת מהם ערכי המוסר המפורטים, אין כאן בחירה חופשית, כי אם מבוכה אשר בה היצר קובע, על פי רוב, את בחירת ערכי המוסר הנראים לו.

הבחירה החופשית היא, אם כן, הכרעה מוסרית, והיא המרוממת את האדם ובונה את אישיותו.

מותר האדם

בניגוד לבהמה, בה קיים רק צד יצר הגוף, יש באדם חיבור מפליא של גוף עם נשמה, שכלי ביטוייה יכולים להעלות את האדם לשיאים בתחום הרוח, על ידי בחירה חופשית שהיא מיוחדת לאדם. אולם כוח בחירה זה יכול גם לאפס את האדם ולדרדרו למעמקי שפלות מוסרית, אם ייתן לצד החומר לגבור על הרוח.

דברי ימי האנושות יודעים לספר על אישים שהתעלו לפסגות רוחניות כה גבוהות, עד כי מעשיהם ואישיותם מהווים נושא להערכה והערצה של כל האנושות. מאידך, ידועים מקרים של אנשים שהגיעו לשפל מוסרי מאין כמוהו. בדורנו מיותר להכביר בדוגמאות עד היכן מסוגל האדם להתדרדר באכזריות ובחוסר התחשבות בזולת, כאשר דווקא חכמתו היא העומדת לו לרועץ ומאפשרת לו להיות רע בצורה מפותחת ומתוחכמת.

קיטוב זה שבהתנהגותם של אנשים אכן נובע ממציאותם של גוף ונשמה, אותם שני מרכיבים שותפים במבנה אישיותו של אדם. יש לך אדם שהיסוד החומרי שולט בו וכל מעייניו נתונים לרדיפת תענוגות והנאות גופניות בצורה אגואיסטית. אך ישנם כאלו היודעים להתעלות מעל נגיעות אנוכיות ותועלת חומרית לעבר ערכים רוחניים כמו מסירות לזולת, הקרבה עצמית למען אידיאלים וכיו"ב.

באופן אינטואיטיבי אנו בכך שהשאיפות לרוחניות מקורן בחלק האלוקי רוחני שבאדם, ומעריצים אנו אדם המבכר אותן על יצריו הגופניים. באותה מידה חשים אנו רגשי בוז ותיעוב כלפי האדם חסר הערכים המוסריים שהעדיף את דחפיו החומריים על ערכיו הרוחניים אותם דיכא.

כל אחד מאיתנו יכול לחוש בקרבו פנימה את אותה התרוצצות מופלאה שבין כח משיכתו של החומר לבין הנטייה לעבר ערכי הרוח. זהו המאבק הקרוי בפי קדמונינו מלחמת יצר הטוב ביצר הרע.

 
בל נטעה, היהדות אינה מטיפה לדיכוי הגוף ואף לא להתעלמות מוחלטת ממנו. היהדות מלמדת כי הגוף נברא עי הקב"ה כדי להיות כלי שרת ביד נשמתו של האדם. כאשר משתמש אדם בכוחות גופו לשם התקדמות בכיוון ליעד שלמענו הוא נוצר, מתעלה גם הגוף והופך לישות של קדושה.

באוצרם של חז"ל מצאנו את הדברים הבאים (סנהדרין צא, א):

 

אמר לו אנטונינוס לרבי יהודה הנשיא: גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין (מדין שמיים), כיצד? גוף אומר: נשמה חטאה, שהרי מיום שפירשה הימני הריני מוטל כאבן דומם בקבר (ואינני חוטא עוד). ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור. אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה והיו בו בכורות (ביכורי תאנים) נאות והושיבו בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא, אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס, בוא והרכיבני ונביאם לאוכלם. רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדס אמר להם בכורות נאות היכן הם? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגליים להלך בהן?! אמר לו סומא: כלום יש לי עיניים לראות?! מה עשה, הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד.

בקטע זה לימדו אותנו חז"ל כי הגוף והנשמה הינם משלימים זה את זה. שניהם שומרי פרדס החיים. הגוף הוא הכח המניע והמבצע פעולות, אך עיוור הוא, והנשמה היא שצריכה לתת לו את הכיוון לבל יתעה בדרכו. כוחות הגוף הבאים לידי ביטוי בתאוות החיים, הכבוד, הקנאה וכו’, יכולים לפעול כשומרים מעולים, אם יכוונו כראוי, וזהו תפקיד הנשמה. מאידך, רק בעזרת כוחות הגוף מתרגמת הנשמה את שאיפותיה הנעלות לשפת המעשה, ואז מנוצל כל הפוטנציאל האנושי לתעודת חיי האדם.

זוהי תמצית תורת הנפש של היהדות המבוססת על ההכרה בגדלות נשמתו של האדם, ועל אפשרות שליטתה של הנשמה בגוף.

 

 
האנטיתיזה לתורת הנפש, שורשיה קדמונים, והיא יונקת מן הרצון לכפור, ולהתנער מאדרת מכובדת זו ששמה: הנפש האלוקית. שהרי האצילות לא רק מכבדת, כי אם גם מחייבת.

התיאוריה שיסודה בהשקפה על אפסות האדם, קיבלה תנופה עצומה כאשר פאולוס הנוצרי ביטל את המצוות המעשיות. ההשקפה הנוצרית אשר נתפתחה מאז בחרה להדגיש דווקא את יצר לב האדם רע מנעוריו. ראייה מסולפת ומקוטעת זו חלחלה במשך דורות לתרבות המערב והספיגה נטפי תרעלה בכל מהלכי החיים. לתודעת בני אדם שקע רפש עכור של עולם אפוף חטא קדמון. האדם מתחילת יצירתו יסודו בטומאה, חייו טבועים בחותם החטא, וממנו אין יכולת להשתחרר. זהו הרקע להשקפה הנוצרית הגורסת כי על האדם להכניע ולמגר כליל את כוחות הגוף, והנזיר המסתגף הוא האדם האידיאלי.

השקפת עולם זו קיבלה שותף לתיאוריה שלה מצד קול היצר הלוחש לאדם: הבן אדם הוא בסך הכל רק בן אדם! יש להיות סלחן כלפיו, יש להבין את חולשותיו, הן המדובר בבן תמותה שאינו מסוגל להיות מושלם! והאדם נוטה להסכים ללחישה זו. הן זהו התירוץ הנוח, הבא לפטור את האדם מלבטי מצפון בתואנה שהחטא והרוע הינם תופעה בלתי נמנעת שחייבים להשלים עימה.

על קרקע זו גדלה תורת נבכי הנפש, או נכון יותר תורת הרפש מיסודו של פרויד. תיאוריה זו חושפת את מעמקי תת התודעה של האדם ומגלה בו מצבורים של סחי ורפש ללא כל תקנה שהרי אין התודעה ישות רוחנית בפני עצמה, אלא רק מין תופעת לוואי של קיום החומר. אין כאן מלחמה בה הרוח יכולה לנצח, כי אם קיום של גוף מובס ומתוסכל עם תופעות לוואי מופשטות אשר בטעות בשם נשמה יקראו.

בטיפולו בחולי הנפש שלו על עיוותיהם הנפשיים חשף יצרים חולניים ותסביכים שונים ומשונים, והסיק מהם בגזרה שווה על כלל בני האדם. האדם, לשיטתו של פרויד, אינו אלא בקתת חומר רעועה שתחתיה משתרע מרתף ענק מלא שדים. תסביכים מתסביכים שונים, שאיפות חולניות, דחפים חסרי פשר ויצרים חשוכים אחוזים זה בזה, נאבקים ומתגוששים זה עם זה בתוך מרתפי תת התודעה של האדם, ומרעידים עד להתמוטטות את בקתת חייו ועולמו של האדם.

 

לשיטתו של פרויד, לכוד הוא האדם בקביעות בין כוחות איתנים וחשוכים אלה הלופתים את נפשו ללא מוצא. אותו אדם מפואר, יציר כפיו של הקב"ה, נזר הבריאה, הפך, לשיטתו של פרויד, לסרח העודף של צרור תסביכיו. לא קברניט חכם לפנינו האוחז בהגה אוניית חייו ומנתבה אל היעד, אלא מלח חסר אונים היושב בסירה רעועה המטלטלת על משברי יצרים אפלים ותסביכים מוזרים ומעוותים. רק יחידים הם המצליחים לשיטה זו, לשמור על איזון כלשהו, או להישאר בתחום הנורמליות הסטטיסטית – שהמרד היחיד שלה הוא טיבו של הרוב.

אכן, תורת נבכי הנפש מציירת תמונה של אדם. אולם איזה מין אדם הוא זה? – תשובה לכך תינתן אם נשים ליבנו להשקפת העולם האקסיסטנציאליסטית, הרווחת בעולמנו במאה ה- 20. השקפה זו קנתה לה שביתה בתיאטרון ובספרות זמננו, ומשם היא משפיעה את השפעתה על הלך רוחו של הקורא והצופה.

עולמו של האקסיסטנציאליסט מתחיל ונגמר בחווית המפגש הטראגי והטראומטי עם העולם. לפי גישה זו תחושתו היסודית של האדם היא: הרגשת ניכור, זרות ואומללות נוכח אי הבנת החיים, אי הבנת עצמו ובמיוחד נוכח תפישת חשכת כוחותיו הפנימיים השולטים בו. לפי תפישה זו חיי האדם הינם שרשרת בלתי פוסקת של מאמצים לא להישחק בין הכוחות הלוחצים עליו מכל עבר.

ציור זה של תמונת האדם חושף רק חצי אמת, וזו, כידוע, גרועה מן השקר המוחלט. האדם הניבט מתמונה זו יש בו רק יסוד האדמה, וכוחות הגוף שולטים בו טוטאלית. אין בו כלל נשמה הכמהה אל מקורה והשואפת להידמות לעליון. ערגת הנפש אל יוצרה, אל המוסר והטוב, נתחלפה בתמונה זו, לתחושת ניכור – היות האדם נכרי בעולם, והרגשות העדינים של הנשמה, בהיותם בלתי מובנים, הפכו לסתומים ומעיקים.

תיאוריות ממין זה סילפו את תעודת האדם בעולמו. במקום ההשקפה הבריאה והאמיתית כי תכליתו של אדם היא העלייה במסילה העולה בית א-ל, הוצבה התכלית בהתמודדות עקרה עם העולם, שבה העיקר אינו התקדמות אלא התלבטות.

גישה זו שימשה קרקע פורייה לצמיחתה ולקליטתה של השערת האבולוציה של דרווין – תיאורית התפתחות המינים שהחלה לפשוט בעולם לפני כמאה שנה. הרעיון כי העולם נוצר מעצמו, במקרה, וללא כל הכוונה, אינו חדש ואינו פרי רוחו של דרווין. אפיקורס שחי כ- 2000 שנה לפניו גם הוא גרס כך. מובן, שבמרוצת הדורות איש מבין האנשים הכופרים בבריאת העולם על ידי הבורא לא הצליח להוכיח את שיטתו. זוהי הנחה מוקדמת, אשר עם הופעת תיאוריית דרווין הפכה לדוגמה, לאמונה פאנאטית ולשיטה שאין עליה הרהור וערעור.

גישה זו קוראת דרור לאדם לחיות כפי הבנתו ויכולתו ומשחררת אותו מהצורך לרסן את יצרו ומהשתדלות להתעלות. במשך השנים נתגלו סתירות מהותיות ומוחלטות בשיטותיהם של דרווין, למרק, בקל וכיו"ב, ואעפ"כ שיטותיהם נפוצו בכל העולם באשר נוח היה לאנשים לאחוז בשיטות אלו, ועל ידי כך להשתחרר מחובות מוסריות ומתביעות המצפון. לא עזרו מחאותיהם של מדענים ידועי שם שטענו כי אין הוכחות לתיאוריה זו, היא עוטרה ביוקרת המדע והתקבלה בהתלהבות.

הנזק שהביאה תיאוריה זו הוא רב ועמוק, ומוקדם עדיין לנסות ולהעריכו, באשר הננו נמצאים בעיצומו של הוריקן רוחני סוחף. באופן בסיסי גורסת השקפה זו כי האדם הוא בסך הכל בעל חיים מתוחכם מבחינה מכנית, ועל כן יסולח לו אם לא שכח את כל נוהגי הג’ונגל. סוף סוף חייבים אנו להיות קצת סלחניים כלפי אוסף מקרי של אטומים שנוצר מקבוצת אטומי מימן (מי יצר אותם?!).

לא ייפלא, אפוא, אם מנקודת מוצא זו צמחה התנועה הנאצית הידועה לשימצה. לשיא של טירוף הגיעה השקפה זו בדרכו של היטלר יימח-שמו הכותב בספרו: בטבע אין רחמנות על היצורים החיים הנמוכים בהשמדתם במלחמת הקיום, הליכה נגד הטבע גורמת אובדן לאדם…רק החוצפה של היהודים יכולה לדרוש להתגבר על הטבע!. כך ניתנה לגיטימציה להשמדה ולסבל של מיליונים משום שזו דרך הברירה הטבעית.

אכן, אילו היו חסידי שיטת האבולוציה דבקים בשיטתם בעקביות, חייהם היו מסתבכים בסתירות ללא מוצא, אם האדם הוא רק תולדה מקרית של עולם מכניסטי- סיבתי מובהק, הרי אינו אלא רובוט פיזיולוגי חשמלי כימי, אם כן, אין האדם אחראי למעשיו. וכי איזה עונש מגיע לאדם אשר מעשיו מוכתבים על ידי תגובות מולקולאריות קבועות ללא אפשרות של שליטה אנושית עליהן? איזה כבוד מגיע לאדם אשר עקב פעולה טבעית אוטומטית של גופו גילה תגלית עולמית?

השלב הבא המתבקש מתוך תיאוריה זו הוא ביסוס החיים על השגת ההנאה והתועלת המקסימאליים לפרט, תוך צמצום מירבי של חובותיו. לא מקרה הוא, כי אפיקורוס, הפילוסוף היווני אשר העניק את שמו לכופרים במציאות הבורא, הוא שייסד את שיטת המוסר הקרויה אפיקורואיזם אשר השלכות ממנה מורגשות עד דורנו. יסוד שיטתו הוא, כי טוב הוא מה שגורם לנו עונג ומונע מאיתנו צער. תיאוריות כאלו הן המולידות את רדיפת התענוגות עד כדי ביסוס רוב החיים עליהן, והן שהולידו את המתירנות אשר אינה יודעת הגבלות, ומטבעה שהיא מתגלגלת וגדלה ככדור שלג.

חלף תפישת גדלות האדם כאתגר הרוחני האדיר ביותר של בניין עצמי, הציבו את תפישת האדם כהתפתחות איטית של ערימת זבל אורגני (קרקע מזון ראשונית להתפתחות החיים) עד למצב הביניים בו הוא נמצא כיום. במקום העיקרון היהדותי של הבחירה החופשית של האדם, הציבו את נוסחת היותו משהו שבמקרה מפותח קצת יותר מגוש אדמה. במקום אחריות האדם למעשיו – סלחנות ללא גבול לכל אשר יעלה על הדעת. במקום דגלה של היהדות המדגיש את מותר האדם מן הבהמה הונף דגל המתירנות ללא רסן. הבחנת העוצמה הרוחנית בכיבוש היצר השתבשה להם בכישלון האנושי של יצר הכיבוש. הבושה הנצחית מפני הכרת כישלונו הרוחני ואי מילוי תעודתו בחיים, שהוא מסממני הגיהנום של האדם המאמין, אותה דחו. והתוצאה: נחלו גיהנום בעודם בחיים, כי לפי סארטר הגיהנום הוא הזולת, איתו צריך לחיות בדלתיים סגורות…

סיכום

תורת הרפש היא סילוף והמעטת ערכו של האדם, תוך התעלמות מהצד האלוקי ומהפוטנציאל הרוחני הבלתי נדלה שבו. זו תורת אפסות האדם, וזרותו לעולמו. תורת הנפש היהודית לעומתה, היא תורת גדלות האדם המוצא את מקומו בעולמו, ושמפגשו עם הזולת מהווה אבן בניין לאושרו ולשלמותו המוסרית. תורת הרפש מזהה את המוסר עם שאיפת התענוג, בעוד תורת הנפש מזהה אותו עם רצון הבורא, המביא לאושרו הפנימי של הפרט.

 

 

(מתוך "אל המקורות")