תפילת היונה
הוא לא ידע מה לאכול קודם. את הסלמון הקנדי המעושן או האנשובי הספרדי המלוח. מעדני עולם, כולם חידושים לחיכו של חייט צנוע, מצאו את מקומם בפיו...
הוא לא ידע מה לאכול קודם. את הסלמון
הקנדי המעושן או האנשובי הספרדי המלוח.
מעדני עולם, כולם חידושים לחיכו של חייט
צנוע, מצאו את מקומם בפיו.
פרנסה ותפילת היונה
רבי נחמן מברסלב מלמד (ספר המידות, ממון, אות כח), ש"על ידי אמונה נתרבה פרנסה."
מי שיש לו אמונה מבקש את פרנסתו מאת השם יתברך ואינו מחניף לשום בשר ודם בעולם. היונה יודעת את העקרון הזה היטב, לכן כדאי ללמוד ממנה.
היונה מתפללת לקב"ה (ראה פרק שירה, פרק רביעי) "רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלויין ביד בשר ודם" (עירובין יח, ע"ב). כדי להבין את עומק חכמת היונה, אמשול לך משל על החייט והסעודה הדשנה:
במשך שנים רבות, נהגה חבורה של סוחרים לסעוד בצוותא לאחר נעילת החנויות. בקרבת מקום היתה מסעדה מיוחדת לפי טעמם, בה התיישבו ליד שולחנם הקבוע, ובעל המסעדה משרת אותם בנאמנות ומגיש להם שלל מטעמים כאשר אהבו. החבורה נהגה להעביר שעתיים בנעימים, לסעוד את הלב ולמלא את הכרס, ורק אז נפרדו איש מעם רעהו שמחים ומפוטמים היטב.
והנה, באמצע השוק היתה חנות קטנה ואפרורית, זו של חייט צנוע וביישן. ערב אחד, סמוך לזמן סגירת החנויות כשהחייט עדיין מרוכז במלאכת תפירת חליפה, לפתע פקדה אותו כל חבורת הסוחרים, שכניו לעסקים. דובר החבורה היה איש שמן וחייכן, הבדרן של החבורה וצירה המרכזית, רוכל ממולח בעל כושר שכנוע חזק ביותר. אמרו עליו שהיה מסוגל למכור קרח לאסקימוסי.
"אברהמל'ה", פתח הרוכל, "מדוע שלא תצטרף אלינו הערב לסעודה? תמיד אתה ממהר הביתה! בוא, תבלה קצת בנעימים עם החבורה!"
החייט מאוד התבייש. מחד, הוא לא נהג בפזרנות והשתדל לשמור על הכנסותיו המצומצמות, ומאידך היה רגיל לאכול את סעודתו הצנועה בחברת נוות ביתו. הוא לא ידע כיצד לענות לרוכל. עד שהספיק להעלות מענה בפיו, המשיך הרוכל כמו מכבש: "אל תדאג לכסף אברהמל'ה, הלילה אתה אורח שלנו, על חשבוננו!" אחד מן החבורה הרים את החייט מכסאו, השני הלביש לו את כובעו, והשלישי כבה את האורות. "הידד", צהלו, "אברהמל'ה אתנו הערב!"
וירא אברהמל'ה החייט כי טוב. הושיבו אותו במרכז השולחן, לימין הרוכל. לפניו, חמישה סוגים של יינות, מבחר בקבוקי בירה, דגים מעושנים, מעדנים מלוחים, מגוון סלטים כצבעי הקשת, לחמים ולחמניות ממינים שונים. וזאת רק המנה הראשונה.
עיני אברהמל'ה החייט כמעט יצאו מחוריהן. הוא לא ידע מה לאכול קודם. את הסלמון הקנדי המעושן או האנשובי הספרדי המלוח. מעדני עולם, כולם חידושים לחיכו של חייט צנוע, מצאו את מקומם בפיו. עוד נגיסת דג מעושן, עוד לחמניה צרפתית מרוחה בשכבת קוויאר סיבירי, עוד לגימת יין – נדמה היה לאברהמל'ה שמצא גן עדן עלי אדמות. כמה רחוקה הסעודה הזו ממנת חלקו הביתית של פרוסת לחם שחור, ביצה קשה, ובצל.
כעבור מחצית השעה, החלו להגיע המנות החמות. מרק עשיר, ששה סוגי בשר שמנים ועסיסיים, פשטידות למיניהן, ירקות מבושלים, והכל חגיגה לעיניהם וריח ניחוח. אברהמל'ה לא ראה את הנולד, וכבר אכל לשובעו עוד בטרם סילוק שיירי המנה הראשונה משולחן הסורחים העמוס לעייפה.
"תאכל, אברהמל'ה ידידי, תאכל", עודד אותו הרוכל תוך כדי טפיחת כף ידו העבה על שכמו הצנום של החייט. ברוחב לב, העמיס את צלחתו של החייט מכל הבא ליד – צלעות כבש, שיפודי עגל, לשון בחרדל, פשטידת פטריות עם בצל, עלי ארטישוק מאודים – ומה לא?!
עד למנה אחרונה של קפה טורקי וקרם בווריה, חש אברהמל'ה בהרגשת אי-נוחות בלשון המעטה. חבריו, נאמנים להבטחתם, שילמו את חלקו בחשבון. קמו מהשולחן וכל אחד פנה לדרכו. החייט המפוטם, שלראשונה התנסה בזלילה אמיתית, בקושי הגיע לביתו.
אשתו חיכתה לו בחרדה, הרי איננו מאחר אף פעם מעבר למחצית השעה, והנה שלוש שעות מאז שסגרו את החנויות! "איפה היית, אברהמל'ה? כמעט נפחתי את נשמתי העלובה מרוב דאגה".
שלא כהרגלו, לא התייחס החייט לאשתו. גוון פניו נטו מירקרק לצהבהב. מלמולי זיעה צצו על מצחו. ריח נורא נדף מפיו. שדוד, הוא נפל על מטתו ונרדם. כעבור שעתיים, זמן מועט לאחר חצות הלילה, הוציא אנחה ששוברת חצי גופו של אדם. אשתו המודאגת, ששינה טרם נפלה על עפעפיה, נגעה במצחו. אברהמל'ה החייט היה קר כמו קרח. ללא דחוי, קראה לעזרה ואברהמל'ה הוחש לבית החולים.
התעורר החייט כעבור יומיים. צינורות תקועות בזרועותיו. מימינו נוות ביתו ומשמאלו איש בעל מראה חשוב הלובש חלוק לבן. במהרה, התברר שזהו הרופא המטפל.
"מר אברהם, קיבלת את חייך במתנה. הסכרת שלך כמעט חיסלה אותך. כמות הסוכר והמלח שמצאנו בדמך היתה מספיק בכדי להרוג פיל ממוצע. מה אכלת? מה עשית? כמעט הלכת לאיבוד עולמי!"
אשתו הצנועה של החייט פתחה את פיה, ודמעות זולגות על עיניה: "דוקטור, אינני יודעת איזו רוח שטות נכנסה בבעלי. בגלל שהוא סובל מלחץ דם ומסכרת, הוא רגיל לאכול רק בבית מדברים שאני מכינה במו ידי. התברר לי שהצטרף לאיזו סעודה דשנה, ולגמרי שכח את עצמו".
אברהמל'ה, מבוייש ומבוזה עד עומק נפשו בגלל הצרה שהכניס את עצמו, עתה הבין שלחמו השחור נטול המלח והסוכר מעשה ידיה של אשתו המסורה עולה לאין שיעור על כל מעדני העולם של הסוחרים. כל עוד שאכל את האוכל הביתי הפשוט, היה בריא בנפש ובגוף עד כדי כך ששכח לגמרי מתחלואיו – סכנת הסכרת ולחץ הדם האורבת לו ברגע שיסטה מן הדרך הנכונה לו. לא נותר לו אלא להודות לקב"ה ולשלוחיו הנאמנים – אשת נעוריו והרופא המטפל – על חייו שקיבל במתנה.
הנמשל
מזונות, כלומר פרנסה, מידיהם של בשר ודם נמשלת לסעודת הסוחרים: בתחילה, טעמה מתוק והיא ערבה לחיך, אבל בסופו של דבר, ממוטטת את האדם לגמרי. מי שתלוי בבשר ודם משתעבד, וחייו אינם חיים. הוא חסר בטחון, מחניף, ואין רגע מרגוע לנפשו, למרות שמרוויח הרבה כסף ומתגלגל בתענוגי העולם הזה. גרוע מכל, הוא חי בפחד. הדאגה המכרסמת בליבו נוגסת בעצם בריאותו, ומתבטאת במגוון של מחלות הגוף והנפש.
לעומת זה שתלוי בבשר ודם, מי שמתפרנס – ואפילו בצמצום – מידו הקדושה של הקב"ה, נמשל לזה שאוכל את האוכל הביתי הפשוט והבריא. אין לו מחלות ואין לו דאגות, כי הוא בוטח במי שכל העולם שלו ישתבח שמו. זהו איש השמח בחלקו, משום שיודע בבטחון גמור שהקב"ה יתן לו את כל הנחוץ בזמנו ובעתו. איש כזה לעולם לא מחניף לבשר ודם, אשרי לו ואשרי חלקו.
וכך במשל הנ"ל, כל עוד שהחייט אכל את מה שהכינה לו אשתו, האוכל הדל והפשוט אמנם, שכח לחלוטין ממחלותיו. ברגע שהתפתה להזמנת הסוחרים, וקיבל מתנת סעודה מידיהם של בשר ודם, כמעט שילם בחייו. כך מובנת היטב תפילת היונה, "רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם".
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור