לרחם על ריבונו של עולם
הוא סיים את דבריו ודמעות זלגו מעיניו, וזרם הדמעות הפך לבכי בקול רם שפרץ מעומק הלב, כשהוא חוזר ואומר: "צריכים לרחם גם על הריבונו של עולם..."
כשעזבתי את פולין בפעם השנייה, היה זה בחצות לילה. ידידים וחברים משכבר הימים ליווי אותי לתחנת הרכבת.
בשעת הפרידה, כשעמדתי על יד הקרון בתחנה, ניגשה אלי אישה ובקשה בפיה. יש לה אחות בירושלים, שבעלה עובד בחברת "תנובה" ברחוב יחזקאל, ואביה הזקן נוסע אליה ברכבת בה אני נוסע, לכן מבקשת היא שאצרף אותו לתא שלי כדי שיהיה בחברתו של יהודי.
הסכמתי כמובן.
עלינו ביחד לקרון והעברנו את אבא שלה ואת כל חפציו – שהסתכמו במטען דל מאוד, לתא שלי.
כשנכנסתי אחר כך לתא והתבוננתי ביהודי שחלק עמי את התא, ראיתי לפני אדם שפניו צהובות כשעווה, זקן לבן, עיניים עצובות וכולו פקעת עצבים. ניסיתי לפתח עמו שיחה, שאלתי אותו כמה שאלות כדי להכירו, אך הוא שתק ולא אמר דבר.
שתקתי אף אני.
הרכבת נסעה. במהלך הנסיעה ביקש ממני אותו יהודי לעזור לו לפתוח את המזוודה שלו. בתוכה ראיתי שופר, פמוטים, טלית ותפילין, כמה ספרים וכמה כותנות ועוד כמה דברים. הוא הוציא לו ספר, "נועם אלימלך" של רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל, ועיין בו. לא ניסיתי לפתח שום שיחה עמו יותר מכיוון שהרגשתי שזה לא לרצונו.
כיבדתי את רצונו.
לפני ששכבתי על הספסל לישון (אחרי המלחמה, טרם היו בפולין ספסלים מרופדים ולא קרונות שינה ברכבות) מזגתי לי משהו לשתות. שאלתי אותו אם גם הוא מוכן לשתות משהו, והוא נענע בראשו לאות הסכמה. מזגתי לו כוס. לאחר ששתה, התחיל לפתע לשוחח איתי ולספר לי שהוא מגליציה. חסיד בעלז, שבע ימים, אך גם שבע צרות. וכך גולל לפני את כל מה שעבר עליו תחת שלטונו של היטלר ימ"ש, סיפר לי כיצד איבד את אשתו ואחדים מילדיו ואיך הצליח לשרוד את ימי הזעם האלה, ועתה הוא בדרכו ל"ארץ החיים".
פתאום הפסיק ונדם. לא המשיך עוד לספר לי דבר. נשאר לשבת כשעצב רב מציף את עיניו. אחרי שתיקה מדכאת של כמה רגעים, יצאתי מן התא. כששבתי, מצאתי אותו שוכב על הספסל. שכבתי אף אני על הספסל השני, אך לא יכולתי לעצום עין. כל מחשבותי התרכזו באיש שעמו אני חולק את התא ובכל מה ששמעתי ממנו.
לפנות בוקר עם שחר, קמתי להתפלל לפני שיעלו לרכבת נוסעים לא יהודים. שותפי לתא לא קם ולא נע, למרות שלא ישן. כשסיימתי להתפלל הוצאתי מתיקי משהו לאכול ולשתות. שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות או לאכול, אך הוא לא ענה. כעבור מספר שעות שאלתי אותו שוב, והוא נענע בראשו לאות הסכמה, אולם הסכים לקבל שתיה בלבד. וכך, כמה פעמים ביום שתה משהו.
לאורך כל הנסיעה לא הוציא שותפי לתא שום הגה מפיו. עיין מעט בספרו, ישב ובעיקר שתק. שתיקתו היתה איומה והשרתה עלי דיכאון נורא. לא ידעתי את נפשי.
אחרי חצות היום ולאחר שתיקה ארוכה, פנה אלי לפתע ואמר: "אחרי כל מה שעבר עלי ואחרי כל מה שראו עיני, וה' לא ריחם ולא חמל – לא אתפלל אליו, ארגיז אותו גם אני".
שתקתי. לא אמרתי דבר. רק אנחה פרצה מתוך ליבי. גם הוא חזר לשתיקתו.
לפנות ערב, לפני שהחשיך, התחלתי לסדר את חפצי כדי לרדת במקום היעד אליו נסעתי – פראג. שותפי המשיך לפאריז. והנה, לפתע הוא מבקש ממני לעזור לו להוריד את המזוודה שלו, הוציא מתוכה את הטלית והתפילין, התעטף בטלית, הניח תפילין ועמד להתפלל.
נדהמתי מהשינוי הפתאומי. אולם שתקתי. לא אמרתי דבר, כהרגלי.
לאחר שסיים את תפילתו פנה אלי ואמר: "על פי דין איני צריך להתפלל. אולם, האם הכל-יכול אינו זקוק ואינו ראוי לרחמנות?! מה יש לו עכשיו בעולם? מי נשאר לו? ואם הוא ריחם עלי ונשארתי בחיים, זכאי הוא שארחם גם אני עליו, לכן קמתי והתפללתי".
הוא סיים את דבריו ודמעות זלגו מעיניו, וזרם הדמעות הפך לבכי בקול רם שפרץ מעומק הלב, כשהוא חוזר ואומר: "אוי, ארחמנות אויך אויפן ריבונו של עולם. ("רחמנות על ריבונו של עולם" ביידיש), צריכים לרחם גם על הריבונו של עולם".
אף אני בכיתי איתו. כאבתי את כאבו. ומאידך, התפעלתי מאמונתו החזקה. וכך נפרדתי ממנו כשדמעות בעיני וברכה בפי: "להתראות בירושלים ושנזכה לביאת המשיח".
תמונה מזעזעת זו לא תמחה מזיכרוני לעולם. גם היום מצלצלים באוזניי דבריו: "ארחמנות אויך אויפן ריבונו של עולם…"
צריכים לרחם גם על הריבונו של עולם.
זהו כוחה של אמונה.
כ"ז ניסן התשע"ה
4/16/2015
כותב המקרה רש”ז שרגאי מספר במכתבו שהנדפס ב”עמודים”, טבת תש”מ
חשוב להביא דברים השם אומרם.
כ"ז ניסן התשע"ה
4/16/2015
חשוב להביא דברים השם אומרם.