הסיפור של מנחם

'הקב"ה ברא את כל אלה: את הצמחים, את החיות, את בני האדם ואת האור', הרהר מנחם בעצב, 'מדוע רוצים לגזול את האור מאיתנו, היהודים?'

9 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 25.12.07

‘הקב"ה ברא את כל אלה: את הצמחים,
את החיות, את בני האדם ואת האור’, הרהר
מנחם בעצב, ‘מדוע רוצים לגזול את האור
מאיתנו, היהודים?’
 
 
לרגל צום עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים על ידי נבוכדנאצר, ויום שנקבע ליום הקדיש הכללי לעילוי נשמת ששת המיליונים שנספו בשנות הזעם באירופה, בתקופת השואה הי"ד.
 
* * *
 
זה כשנה הוא כאן, מאז שהנאצים כבשו את פולין.
 
מנחם, הבלונדיני והמתולתל הובא בגיל עשר על ידי אמו אל מכרתה הכפרית כדי שתדאג לו בימים נוראים אלו, רוויי הסכנות ליהודים. האם נתנה לכפרייה סכום כסף ובקשה ממנה לשמור על ילדה הצעיר, עד שהיא או מישהו, יבוא לקחת אותו, לאחר שכל הסיוט הזה יגמר.
 
מכל רחבי פולין הגיעו ידיעות נוראות אודות הפעולות הנאציות המזעזעות ועל מעשים דומים מצד הפולנים. הנוראה שבשמועות, התוכנית לשלוח את היהודים לתאי הגזים, עדיין לא אומתה סופית, אולם ברור היה שחיי היהודים היו קשים מנשוא וזכויותיהם נשללו מהם לחלוטין.
 
בדרכה אל הכפרייה חשבה אותה אם יהודיה על המאבק שניהל יעקב אבינו ע"ה נגד כוחו של עשיו: "אם יבוא עשיו אל המחנה האחד והכהו והיה המחנה השני לפליטה…" כך פעלה גם היא. היא חילקה את ילדיה במקומות שונים שהיו בטוחים כמחבוא. שני בניה ושתי בנותיה היו בלונדינים ולא היתה להם חזות יהודית. לאם האומללה היתה תקווה שגם בזכות הפולנית הטובה שהיתה שגורה בפיהם, לא יהיו נחשבים לאותם "תת-אדם" שלטובת ה"תרבות" הגרמנית, מן הדין למחותם מעל פני האדמה. היא קיוותה שזכות אבותיה ואבות אבותיה הטובים והצדיקים תעמוד להם אצל הקב"ה, והוא יעזור לה לבצע את התוכנית שלה להצלת משפחתה.
 
חלות לשבת
 
מנחם העדיף לעבוד בחצר ובשדה. בחודשי החורף כאשר לא היתה עבודה בשדה, היה עוזר לכפרייה בקשירת מחרוזות קטנות וגדולות, שנמכרו בהזדמנויות שונות. בתמורה קיבל קמח וסוכר, מהם היה יכול לאפות לעצמו לכבוד שבת קודש. ברשותו של מנחם לא היה לוח שנה ולכן לא יכול היה לדעת את מועדי החגים. הוא רק יכול היה לחשב מתי חל יום השבת. עובדה זו ציערה אותו מאוד.
 
היה עוד משהו שהציק לו מאוד. לא היה ברשותו שום ספר יהודי, לא סידור ולא חומש. כאשר הובילה אותו אמו אל הכפרייה הפולניה, הסבירה לו שלא כדאי לו לקחת עמו ספר יהודי, כי אם ימצאו הגרמנים אצלו סממן יהודי, סכנה תרחף על ראשו ועל המשפחה המאכסנת אותו אצלה.
 
לעיתים תכופות ניצבה לפניו דמותה של אמו, כאשר דמעות בעיניה נשקה אותו ואמרה: "אני אדאג לך שבקרוב, בע"ה, אחזור אליך כדי להביא לך ספר יהודי". אבל היא לא חזרה. עברו חודשים רבים והיא לא שבה. במקום זה היה הכפרי מדווח לו לעיתים קרובות, כאשר היה חוזר מן העיר עם בנו, על הפרעות ביהודים, או על משפחה זו או אחרת שהובלה לאי-שם. כששמע מנחם את הדיווחים האלו היה מפוחד ונרעש, חיפש מהר סיבה לעזוב את הבית, לצאת החוצה ולומר כמה פרקי תהלים כדי להירגע.
 
לימוד ותפילה
 
הוא השתדל להקפיד על כל מצוות התורה ככל שניתן. הוא אכל רק לחם יבש, פירות וירקות טריים ושתה הרבה חלב כדי לשמור על כוחותיו. בעיני הכפרייה נחשב כדייר זול וזה מה שחשוב היה לה יותר מכל.
 
בערבים, כשהיה עייף מטרדות היום היה שוכב על מיטה צרה ומכוסה בשמיכה אחת בלבד, וגופו התשוש מהגשת מים לפרות ולעיזים, מניקוי הרפת ומסחיבה של כדי חלב – ברגעים אלה היו תוקפים אותו געגועים עזים לאבא, לאמא, לאחיו ולאחיותיו וגם למורו היהודי. את דבריו של המורה ניסה לשנן לעצמו כל הזמן. את כל מה שזכר מלימודיו או מה שלמד מהוריו, וכך שמר על חוסנו הרוחני.
 
לעיתים קרובות היו הכפרי ואשתו מעירים לו על היותו שקוע בחלומות, אך מנחם לא הגיב על הערות אלו. כאשר עלה על יצועו, השתדל להימנע מזיכרונות כואבים, כדי שיוכל להירדם מיד. לפני שנרדם היה אומר קריאת-שמע ושוב צפו הזיכרונות. כמה נעים היה לומר זאת על מיטתו בבית הוריו. שם, על הארונית שליד מיטתו, היה מונח תנ"ך קטן ולפני שקרא קריאת-שמע היה לומד פרק בתהלים או פרק קל להבנה מספר נביאים. "לימוד ותפילה משלימים זה את זה" – כך הסביר לו אביו – "לימוד מביא גאווה לאדם, בעוד שהתפילה נוטעת בו את ההכרה בגדולתו של הקב"ה ומביאה אותו לענווה. פרקי הלימוד מביאים למחשבה, ומילות התפילה נכנסות ללב וכך התפילה והלימוד תורמים זה לזה…" הסביר לו אביו.
 
"וקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ…"
 
הפעם לפני שנרדם, נזכר מנחם פתאום באוצרו היחיד והוא קם ממיטתו ופרש עליו את ה"ארבע כנפות" (ציצית) שלו. היה זה החפץ היהודי היחיד שעמד לרשותו ושקשר אותו לעמו ולאלוקיו, בתוך סביבה נוכרית וזרה. מידי בוקר, כאשר היה מנחם ממשש באצבעותיו את הציציות ומחזק אותן, היה משנן לעצמו שהן מסמלות את שלטון ה’ בארבע כנפות הארץ. באותם רגעים בהם החזיק באצבעותיו את הציציות, תאר לעצמו כאילו הוא לוחץ את ידיהם של אחים אהובים מכל קצווי העולם ומברכם ב"לילה טוב". תוך כדי-כך חזר על המילים שאותן אומרים יום יום: "וקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ…" וכשהיה מברך על הציצית, היה מרגיש כאילו הוא מקבל לחיצת יד בתשובה ואותה "לחיצה" נתנה לו את הכוח להמשיך.
 
לא פעם קרה, שבעקבות רעש המטוסים או רעמן של הפצצות, היה מנחם מתעורר משנתו ונזכר במציאות של המלחמה. פעם אחת, לאחר שמלאה שנה לשהייתו בבית הכפריים, נזרק לפתע לתוך מאורעות הזמן.
 
היה זה בסוף הקיץ, בשעות אחר הצהריים, כשמנחם היה בדרכו לאורך הנחל שזרם לתוך יער קטן. פבל, בנה של הכפרייה, הטיל עליו את התפקיד לגזום ביער ענפים דקים. לפתע נתקל בגופה שהיתה שרועה על האדמה ללא תנועה. בפחד ובתדהמה הבחין שזוהי גופתו של יהודי בעל זקן שחור. כתם דם, שנוצר מפצע פעור בלחיו, השתרע לאורך הזקן ונספג בחול שמסביבו. ‘הוא מת’ – חשב מנחם בצער – ‘כנראה שנורה’.
 
ליבו של מנחם הלם בחוזקה. בראשו חלפו מחשבות לא ברורות…’איפה הכובע שלו? מי לקח אותו? מי ירה ביהודי הזה? הוא לא יכול להישאר שוכב ככה…הוא "מת מצוה"…דמעות החלו זולגות בשקט על שתי לחייו של מנחם. הוא הסתכל בעיניו העצומות של הנרצח ובזרועו המכופפת, כאילו כדי להדוף את הכדור שנורה לעברו…’רוצח שכזה!’ – חשב בזעם – ‘אבל הוא לא יכול להישאר ככה…אפילו הכהן הגדול חייב לטפל בקבורתו של "מת מצוה", כשאין מישהו אחר שיעשה עמו את החסד האחרון. אבל איך אני יכול, אני נער קטן?!’
 
ארץ אל תכסי דמם…
 
פתאום, מבלי שיהיה מודע לכך, מנחם התכופף וידו הושטה כאילו מאליה כדי לכסות את כתם הדם בחול. אולם באמצע הפעולה נרתע מנחם לאחוריו: ‘לא! הכתם הזה לא צריך להיות מכוסה! את הכתם הזה הקב"ה צריך לראות! הכתם הזה זועק בקול על העוול שעושים אנשים רשעים אלה, שופכים את דם אחינו!’…שוב החלו דמעות זולגות על לחיי הנער, ואז זינק מנחם ממקומו והחל לרוץ במהירות לעבר חצרם של הכפריים. הוא נזכר שראה מעדר חלוד בין כל גרוטאות הברזל שבחצר. את המעדר הזה רצה עתה לקחת, כדי לנסות לקבור את היהודי המסכן.
 
אולם, כשהתקרב לחצר קראה אליו הכפרייה: "טוב שבאת! אתה יכול עכשיו לסיים לחלוב את הפרות. אני צריכה ללכת". מה יכול היה מנחם לעשות מלבד לציית לקולה של נותנת לחמו? מיד לאחר שסיים את המלאכה השנואה שהוטלה עליו, הופיע פבל והתעניין אודות הזרדים ומנחם אנוס היה להודות שעדיין לא גזם אותם. פבל האיץ בו לחזור ליער במהירות ולהביא אותם.
 
מנחם לא הזדרז. כאשר יצא לחצר והיה בטוח שמבטיו חסרי הסבלנות של פבל לא עוקבים אחריו, התחיל שוב לחפש את המעדר. כאשר מצא לבסוף את מבוקשו, נטל את המעדר הכבד ורץ חזרה לכיוון היער. כשהגיע למקום שבו היתה אמורה להימצא הגופה, לא מצד דבר. ‘הגופה נעלמה! הייתכן?! הרי עזבתי את המקום רק לפני שעה?!’ תמה. על החול גילה עקבות טריים של צעדים. הוא התכופף כדי להניח את המעדר על האדמה, והרגיש שמשהו חד בולט מתוך כיסו השמאלי. זו היתה הסכין בה התכונן לגזום את הזרדים. הוא הוציא את הסכין מכיסו ובכעס רב תקע אותה פעם אחר פעם באדמה, כשהוא קורא ‘איזה רוצח! איזה רוצח! ה’ נקום את נקמתו!’
 
כך קרא שוב ושוב, כשהוא נועץ את הסכין בעקבות הטריים, כאילו במקום לפגוע בבעל הצעדים. לבסוף התיישב מנחם באנחה כבדה ובהה באוויר. מבטו ננעץ בעשב שצמח על שפת הנחל. משהו שחור נראה לו מונח שם והוא התכופף כדי להרימו. זו היתה כיפה שחורה. "כיפה!" – קרא מנחם לחלל האוויר – "הכיפה שלו, של היהודי שנרצח". הוא חשב בליבו: ‘עתה אני צריך להודות לה’, יש בידי חפץ יהודי יקר, מלבד ה"ארבע כנפות".
 
הוא היה כל כך נרגש עד ששכח לרגע את בעל הכיפה שממנו ירש את המציאה הזו. אולם אז, הבחין לפתע בכמה טיפות דם שנטפו מבין אצבעותיו המחזיקות בכיפה. כאב הציף את ליבו. הוא הסתכל סביבו והבחין בדופן של אבן, שבלטה מן האדמה. מנחם תפס את המעדר וחפר בו מסביב לאבן. ואמנם, אבן מרובעת נתגלה לפניו. מנחם הרים אותה בשתי ידיו למעלה וכמה גרגירי חול לחים נשרו ממנה ונפלו על הכיפה. מנחם נרעד ונפעם. הוא הניח את האבן מידיו וניקה את הכיפה מגרגירי החול. בעדינות שם את הכיפה היקרה בכיסו הימני ואת הסכין בכיסו השמאלי.
 
אבן היסוד
 
"והאבן הזו אשר שמתי מצבה" – חזר מנחם בעברית על פסוק מהחומש – ‘זה הרי בדיוק כמו אצל יעקב אבינו’, הרהר לעצמו. הוא מדד בכף ידו הקטנה את המרחק מטיפות הדם ועד הגומה שחפר לשם הוצאת האבן. ‘ראשו של היהודי המסכן נח כנראה על האבן. הוא שכב לישון במקום הזה, כמו יעקב אבינו, לאחר שהתפלל. האבן היתה למצבה!’ – מלמל מנחם.
 
הוא רצה להעמיס את האבן על כתפו ואז נזכר בפסוק "עוד אבינו חי"…אביו היה נוהג להזכיר פסוק זה כשהיה מספיד אדם גדול שנפטר, והנה עלה בזיכרונו פסוק זה בדיוק ברגע שהניח את המעדר והעמיס את האבן בשתי ידיו על כתפו. באותם רגעים היה נדמה לו שהוא נושא את הארון ובו גופתו של היהודי שנרצח. פניו השלוות של היהודי ההרוג עמדו לנגד עיניו ובמוחו צצות מחשבות: ‘אולי בכלל הוא לא נהרג? אולי הוא רק נרדם, כמו יעקב אבינו לאחר שהתפלל? ואולי האבן הזו מרמזת על האבן אותה הניח יעקב מתחת לראשו והפכה להיות "אבן השתיה" – כפי שסיפר לו מורו – ‘ואותה אבן היא שהיתה היסוד לבריאת העולם?’
 
"בית מקדש" מעט
 
מנחם התקין את מקומה של האבן על כתפו הימנית וחזר ושינן: "עוד אבינו חי…עוד אבינו חי…" כך הוא צעד לעבר קבוצה של ארבעה עצים שעמדו זה בצד זה, כשהוא משנן פרקי תהלים. בין ארבעת העצים האלו היה מרווח וכאן היה מקום תפילתו של מנחם שלוש פעמים ביום. מאז שהגיע לבית הכפריים נמנע מלהתפלל בביתם, בגלל הצלב הגדול שהיה בתוך הבית ובגלל הצלבים הקטנים שהיו תלויים בכניסה לרפת. המקום הזה בין העצים מזה זמן רב "בית מקדש מעט" עבור מנחם.
 
אולם עתה, משהניח את האבן מעל כתפו על האדמה שבין העצים, הוא ציטט את הפסוקים הכתובים אחרי דברי יעקב: "אין זה אלא בית אלוקים וזה שער השמים…" דמעות התרגשות התקשרו בעיניו. בחגיגיות הוציא את הכיפה מתוך כיסו והניח אותה בשתי כפות ידיו על האבן. הוא חזה בעיני רוחו כאילו הוא עומד ליד העמוד בבית המדרש שבו היה אביו מתפלל. ‘זה לא היה רחוק מכאן. כמה נורא שהנאצים הרשעים מונעים מן היהודים להתפלל שם’ חשב…הוא הביט שוב בכיפה ובאבן שלפניו ואנחה כבדה פרצה מחזהו.
 
בינות לעצים הסתמנו קווי אור בהירים. השמש כבר עמדה לשקוע וקרניה האירו את כל השטח. הכל היה עכשיו מוצף אור. מנחם השקיף על יופיו של הטבע. מימינו, בסוף קרחת היער ועד לאמצעו של גג הצריף, הבהיר אור זוהר שנגה עד מעל הרפת השייכת לכפריה "שלו". ‘הקב"ה ברא את כל אלה: את הצמחים, את החיות, את בני האדם ואת האור’ – הרהר מנחם בעצב – ‘מדוע רוצים לגזול את האור מאיתנו, היהודים?’ אולם הנער האמיץ הזה התגבר על העצבות שהשתלטה עליו והחל לפזם ניגון שבו היה רגיל להתפלל תפילת מנחה. את האבן ייעד לעמוד התפילה שלו וכשהכיפה על ראשו החל להתפלל במתינות תפילת מנחה.
 
הוא הרגיש היום שתפילתו הגיעה לשער השמים, שבודאי נמצא פה, באיזה שהוא מקום מעל לשמש השוקעת. הוא גם חשב על בעל הכיפה שלא יכול להתפלל עוד…אז חשב על כך שבמילות התפילה הנרגשות שלו, הוא היה גם לממלא מקומו של הנרצח.
 
הגיע הזמן שבו היה עליו לדאוג גם לגזימת הזרדים. מנחם העיף מבט פרידה על "העמוד" החדש שלו. הוא התחיל לשוטט ביער, כדי למצוא את הענפים המתאימים עבור המטאטא. השמש שקעה באופק, כשמנחם התחיל את דרכו הביתה. הוא לקח אתו את המעדר, אבל סטה מדרכו וחזר שוב ל"בית המדרש" שלו. הוא לא רצה להכניס את אוצרו הקדוש לבית הכפריים, אלא החלט למצוא מקום בטוח יותר. הוא חפר במעדר מתחת לעצי הליבנה וערם את האדמה עד לגובה של חצי מטר בערך. לאחר מכן הידק את האדמה היטב בעזרת המעדר והניח את האבן בקצה הערימה. אחר כך חפר בידיו גומה קטנה מתחת לאבן. ‘בפתח הזה אניח את הכיפה’ – החליט – ‘זה היה בדיוק כמו בעמוד בבית המדרש. גם שם יש פתח לשמירת תשמישי קדושה שונים. הכיפה של היהודי הזה ראויה לכך!’.
 
הוא שלח מבט פרידה אל האבן והתכונן להתחיל לצעוד חזרה אל בית הכפריים, אלא שלפתע נזכר שאסור להיכנס לבית המדרש מבלי להתפלל או מבלי ללמוד. לכן אמר את הפרק הראשון בפרקי-אבות, שאותו זכר בעל פה.
 
ברכת הדרך
 
כשהגיע לבית הכפריים, הניח את המעדר במקומו, מבלי לעורר תשומת לב ואחר כך נתן לפבל את הזרדים. להפתעתו של מנחם אמר לו פבל: "צריך היה להכות בהם את הנאצים!" ואז סיפר מה ששמע מפרטיזנים פולניים ויהודיים, המתחבאים ביער בקרבת מקום אשר ארגנו מחתרת נגד הנאצים. ‘הלוואי שיכולתי להצטרף אליהם!’ – חשב מנחם.
 
אבל גם אחרי היום המרגש הזה שעבר עליו, לא חל שינוי בסדר היום השגרתי שלו. כאשר היה ליבו כבד עליו, היה הביקור ב"בית המדרש" שלו נחמה פורתא. הוא נזכר בדמויותיהם של יעקב ומשה, האבות מן התנ"ך, שגם הם היו רחוקים ממשפחותיהם ולא היה ברשותם לא סידור ולא חומש ובכל זאת התפללו ולמדו ושמרו אמונים למסורת אבותיהם. מחשבות אלו נתנו לו כוח ועוצמה להמשיך בשגרה שנכפתה עליו.
 
היה זה בשנה השלישית לגלותו של מנחם בבית האיכרים, כשלילה אחד נכנסו שני שוטרים גרמנים ודרשו מהאיכר שתיים משלוש הפרות שהיו ברשותו. מנחם, בחדרו הצר בעליית הגג, הקשיב בחרדת לב למה שמתחולל למטה. על אף בכייה המר של הכפרייה נלקחו שלוש הפרות ולאחר שהגרמנים עזבו אמר פבל בזעם: "עכשיו אני מצטרף לפרטיזנים!". אמו התנגדה אבל אביו, שעד עתה היה נגד הרעיון הזה, נתן את תשובתו החיובית בצרוף קללות נמרצות נגד הנאצים.
 
"שמחת חומש"
 
יום שישי שלאחר אותו אירוע, הפך למנחם ליום חג. האיכרית הציגה לפניו ספר עברי קרוע, שמצאה ליד בית שהיה שייך ליהודים ושחלונותיו נופצו ודייריו עזבו. מחוץ לבית התגוללו חפצים נטושים וביניהם גם הספר הקרוע. הכפרייה הביאה למנחם את הספר בתקווה לרומם את רוחו ואמנם מנחם שמח בו כמוצא שלל רב.
 
זה היה חומש! חומש אמיתי! כריכתו היתה חסרה וכן חסרו בסופו כמה דפי הפטרה. מנחם הודה לכפרייה במילים חמות וכשבידו האוצר החדש, רץ ליער ל"בית המדרש" שלו. שם החל לשיר מזמירות השבת כשהוא רוקד עם החומש מסביב ל"עמוד", כמו שרוקדים בשמחת תורה. לאחר שנרגע מהתרגשותו, קטפ שני ענפים קטנים מעץ הליבנה וכרך אותם יחדיו וכך יצר מעין ארון קטן שהתאים בדיוק ל"ספר התורה" שלו – כך כינה את החומש היקר. לפתע יכול היה מנחם להיזכר בכל אותם פסוקים נשכחים. הוא חזר עליהם שוב ושוב, עד שהכניס את "ספר התורה" ל"ארון".
 
עצי הקודש
 
לא עבר זמן רב וידיעות רבות על מפלות הנאצים החלו להגיע לכפר. מנחם שאב מהם עידוד רב.
 
ערב אחד שמע דפיקות על דלת חדרו. תחילה נבהל, אולם נרגע מיד כשראה את פבל נכנס לחדר. הוא בישר לו בלחש שהחליט להצטרף עוד הערב לפרטיזנים ושהשאיר להוריו פתק פרידה. בהיסוס שאל את מנחם אם הוא רוצה להצטרף אליו. "אתה אמנם עדיין צעיר מדי", לחש לו, "אבל איתן ברוחך וחזק בגופך וגם נערים בגיל 14 יכולים להועיל". הוא הוסיף והסביר למנחם הנרגש, שכבר ישנם כמה ילדים יהודים בין הפרטיזנים.
 
מנחם קפץ ממקומו והודיע: "אני מצטרף! חכה לי בשער עד שאגיע!" במהירות ארז כמה חפצים בתרמילו הקטן ויצא ליער להיפרד מ"בית המדרש" שלו. הוא נשק כל עץ כאילו היה מזוזה, וכשהוא ממלמל פסוקי תהלים סילק לצדדים את העשב שכיסה על הגומה והוציא את הכיפה והניח אותה על האבן. אחר כך הוציא את החומש מ"הארון" ובקול חנוק מדמעות אמר את פרק כ"ד בתהלים, הפרק אותו אומרים בעת הכנסת ספר התורה לארון הקודש. כשסיים הכניס את הכיפה והחומש לתרמילו ועזב את המקום במהירות, מבלי להסתכל לאחוריו.
 
הנער האמיץ הזה, בעל הנשמה היהודית הטהורה, נעלם בין הפרטיזנים ביער ושם סיפר את הסיפור שקראתם. כל הקורות אותו לאחר מכן אינו ידוע עד היום.
 
 
(מתוך "עת לחשוב". הסיפור הנ"ל נכתב בגרמנית לאחר השואה על ידי הרב יהודה אריה וולגמוט. כעבור זמן תורגם לעברית והובא לדפוס על ידי בתו של הרב וולגמוט, הגב’ רבקה ביר).    

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

לפעמים, כאשר עומדים במצבים של התמודדות מול האמת הכואבת, מתעוררת התחושה של: "לי זה לא יקרה". מן תחושה שיש לי "דיל" עם בורא עולם, אך טעות יסודית היא!

Featured Products