חיים של זהב

 

 

…משהגיע סוף סוף אחרי דרך ארוכה ומסוכנת, מסביבו לכל מראה העין הבהיקו עפרות הזהב. עתה לא נותר לו אלא להפשיל שרוולים ולגשת אל המלאכה. ברור לו כי המאמץ צריך להיות מאוד אינטנסיבי באותם ימים שניתנו לו, וכי כל מה שיצליח להוציא מהמכרה הוא עתידו ושכרו על המאמץ והקשיים הרבים שהיו מנת חלקו…

 

 

* * *

 

כן, במבט כזה מתבונן האדם המאמין על חייו בעולם.

 

הוא יודע כי הנשמה שניתנה בו באה ממרחק עצום, ממהות רוחנית שונה בתכלית, אך עתה משהיא בעולם החומרי והגשמי, בעל כללי המשחק והתנהגות השונים בתכלית ממנה, עליו לאסוף ולאסוף… ולכל מעשה ולכל מצוה יש תמורה אין קץ. בגלל שאנו כאן בעולם הקשור בשלשלאות החומר, קשה לנו להבין בכלל את גודל העושר שבידינו להשיג כאן, ורק כאן בעולם.

 

הרי לנו מספר דוגמאות לפי הבנת חכמים וחשיפת המהלך האלוקי מעבר לתחומי החומר:

 

 

בתחילת ספר שמות אנו למדים על גזרותיו הקשות של פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו" – אכזריות נוראה הגוזרת דינו של תינוק בן שעה ויום לטביעה בנהר.

 

הוריו של משה, עמרם ויוכבד, אינם נכנעים לגזרה ומנסים להסתיר את התינוק ולהצילו ממוות בנהר. מסתירים אותו בביתם ככל שיכלו, אך משגברו חיפושי השוטרים המצריים שנעזרו בכלי חיפוש אנושיים, נטלו את התינוק הרך, שמו אותו בתיבת גומא, והשיטו אותה ביאור.

 

באותו זמן עמדה אחותו מרים שהיתה בת שלוש והמתינה לראות כיצד יתפתחו העניינים. זה אמנם דבר יפה מאוד מילדה קטנה שתרגיש אחריות כלפי אחיה, אך אין זו פעולה חריגה ומיוחדת, ואם היינו מתבקשים לנקוב בשכר או גמול על מעשה זה, בודאי שהיינו מזכים אותה במשחק כלשהו או במשהו דומה.

 

והנה, במרחק של זמן של למעלה משמונים שנה, כאשר מרים מדברת בגנותו של אחיה משה, ונענשת בצרעת, היא חייבת ככל מצורע לשהות מחוץ למחנה ישראל. להפתעתנו אנו מוצאים בפסוק תוספת: "ותיסגר מרים מחוץ למחנה. והעם לא נסע עד האסף מרים".

 

מדוע? הרי היא בכל מקרה מחוץ למחנה? ויותר, והעם הרי אינו נוסע לבדו, כי רק ענן ה’ הוא הקובע האם יסעו או יחנו, וכאן אף שהיו צריכים לנסוע ממתין הקב"ה יחד עם כל העם!! וכל זה למה?

 

ענו חכמים: "מרים המתינה לאחיה משה שעה אחת ("ותתצב אחותו למרחק לדעה מה יעשה לו"), והמתין לה עם ישראל שישים ריבוא, שנאמר: "והעם לא נסע עד האסף מרים"!

 

ללמדנו מהו שכרה של מצוה. ואלה הם רק הפירות, שהרי הקרן קיימת לעולם הבא.

 

 

יוסף, המשנה למלך מצרים מצוה את אחיו לפני מותו: "וישבע יוסף את בני ישראל לאמור, פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם".

 

ואכן, כאשר הגיע העת והעם יוצא ממצרים יש צורך לקיים את השבועה, וליטול את ארונו של יוסף עימהם. היה אפשר להטיל מטלה זו על כל אחד, או על המתאימים ביותר לכך. אולם, משה אינו מטיל את התפקיד על איש אלא: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמור, פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות פרק יג, יט).

 

המילה "עמו" נדרשה על ידי חכמים "במחיצתו", הוי אומר שמשה טרח אישית במציאת ארונו (ועל כך יש אריכות רבה במדרש), וגם בתקופת נסיעתם במדבר היה ארונו במחיצתו. ומצאנו על כך במדרש: משה עסק בקבורתו של יוסף ואין בישראל גדול ממנו, והקב"ה עסק בקבורתו של משה ואין גדול ממנו, שנאמר: "ויקבור (הקב"ה) אותו (את משה) בגיא…" (דברים פרק לג, פסוק ו).

 

האם יש איזה יחס בין גדולת משה בישראל לבין בורא כל העולמות וכל היקום כולו? וכי מי יערוך לו ומי ידמה אליו? אף על פי כן מעשהו של משה גורם לו – לבורא עולם לעסוק בקבורתו, ולא לצוות על כך לבשר ודם.

 

 

אסתר שהטמינה עצמה בגל הראשון של חיפושי המלכה, נלקחה בעל כורחה אל בית המלך ("ותלקח אסתר" כתוב, משמע נלקחה ולא הלכה מרצונה). מרדכי ראה בכך רמז לבאות, ואמר: כנראה שיש סיבה שצדקת זו נאלצה להגיע לבית המלך, ולכן: "בכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר, ומה יעשה בה" (אסתר פרק ב, יא).

 

המדובר משנת שלוש למלכותו עת יצאה הגזרה לקבוץ את כולן, עד שנה השביעית בחודש טבת, כארבע שנים יום-יום לעבור ולדרוש בטובתה של אסתר, לעודד את רוחה ולחזק את עמידתה הרוחנית בבית המלך, מעשה נאצל וחשוב לכל הדעות. אך במדרש אמר לו הקב"ה: "אתה דרשת שלום נפש אחת, חייך שתדרוש שלום אומה שלמה, שנאמר: "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". בשכר המצוה הזו זכה להיות מציל ומנהיג לעם.

 

ללמדנו כי בעולם הבחירה בו אנו חיים, כל פעולה ופעולה של חסד ועזרה לזולת ערכה לא ימדד, כי אין בעולם חומרי וגשמי אפשרות להוות שכר עבור מעשה רוחני. לכן אמרו חכמים: "שכר מצוה בהאי עלמא (בעולם הזה) ליכא (אין)". כלומר, לא מקבלים גמול על המצוות במטבעות ובדברים גשמיים אלא ביכולות לקיים מצוות נוספות.

 

"ונתתי גשמיכם בעיתם" וכו’, כדי שתוכלו לקיים מצוותי ללא הפרעה, אבל אין זה שכר עבור עשיית רצון הבורא. וחסד זה אינו כרוך תמיד במאמץ וקושי, אלא בעיקר במחשבה ותשומת לב.

 

למי מאיתנו אין קרוב/ה גלמוד/ה ששיחת טלפון או ביקור ולו קצר גורמים לו שמחה ונחת לא תתואר?

 

    

(מתוך "עת לחשוב")