הצנחנים בוכים

הם ראו מנגד עיניהם את עשרות חבריהם שנפלו ברחובות הדם, ונתנו לדמעות לפעפע ולשטוף את פניהם ללא מעצור...

2 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 25.12.07

הם ראו מנגד עיניהם את עשרות
חבריהם שנפלו ברחובות הדם, ונתנו
לדמעות לפעפע ולשטוף את פניהם
ללא מעצור…
 
 
…זאת היתה התייחדות עם הכותל, התייחדותו של עברי ראשון מזה 19 שנים.
 
אחר כך החלה ההסתערות ההמונית.
 
מאות צנחנים מאובקים, חמוצים מזיעה ומדם – דמם שלהם ודם חבריהם הטובים, שלא זכו להגיע למעמד זה – היו נדחקים בתך הזרם הגואה ומפלסים לעצמם דרך אל האבנים השחוקות, החלקות והחמימות מקרני השמש. הם נצמדו אליהן בנשיקות וליטפו אותן בלהט.
 
אחדים פרקו כאן את מתח זוועות הקרב ובכו. היה זה בכי של התרוממות הנפש, של השתאות מגודל המעמד, של צער על הנופלים ושל שמחה על סיום המלחמה.
 
"כשנגעתי באבנים של הכותל, ידעתי שנגמרה המלחמה…באותו הרגע, באותה השניה – נגמרה המלחמה…"
 
הכל נעשה בחרדת קודש ובדממה, כמו על בהונות. מסביב הדהדו עדיין קולות הצלפים.
 
"…ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה", בירך הרב גורן והלוחמים כיסו את דבריו בליווי מריע שהלך וגבר עד שהיה לקרשצ'נדו אדיר…
 
שמחת הטקס הגיעה לסיומה ומישהו צעק פתאום: "חבר'ה, בואו נזכור את החברים לנשק שלא זכו להיות כאן איתנו".
 
דבריו הקפיאו את ההמולה. כמה מן הלוחמים חלצו את כובעי הפלדה ונשארו בכיפות סרוגות.
 
"א-ל מלא רחמים. שוכן במרומים", פתח הרב בקול איטי, שנתלווה ביבבות הירי של צלפי הלגיון.
 
"לנשמת חיילי צבא ההגנה לישראל, שנפלו במערכה נגד אויבי ישראל ושנפלו על קדושת ה', העם והארץ ולשחרור מקום המקדש והר הבית, הכותל המערבי וירושלים עיר האלוקים…"
 
הבכי חנק את גרונותיהם של השומעים.
 
"בגן עדן תהא מנוחתם…" המשיך הרב.
 
"בגן עדן תהא מנוחתם" – חזרו מלמלו אחריו עשרות הלוחמים. אחדים מהם, ששמרו על ארשת קשוחה גם ברגעי הקרב הנוראים ביותר, חשו עתה כי גרונם נחנק. הם ראו מנגד עיניהם את עשרות חבריהם שנפלו ברחובות הדם, ונתנו לדמעות לפעפע ולשטוף את פניהם ללא מעצור.
 
"…לכן בעל הרחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים", המשיך הרב, "ויצרור בצרור החיים את נשמתם…"
 
"ויצרור בצרור החיים את נשמתם" – חזר אחריו אחד הלוחמים. בכיו נשבר, פרץ את המעצורים האחרונים שחנקו את גרונו והיה ליבבה.
 
"ה' הוא נחלתם וינוחו בשלום על משכבם", אמר הרב. קולו הרוטט הפך עם "משכבם" לצעקה צרודה, מלווה בקולותיהם של עשרות צנחנים, שהתייפחו בבכי קורע לב.
 
"ויעמדו לגורלם לקץ הימים", המשיך הרב.
 
"ויעמדו לגורלם לקץ הימים" – חזר קול הבכי על התפילה.
 
"ונאמר אמן", סיים הרב.
 
"א – מ – ן" – זעקו הגרונות הסדוקים…

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

אנו חשים את הרגשות הללו מאוד סמוכים אחד לשני, ובכך נותנים ביטוי לכל הכוחות הטמונים בנו לפעול במלואם – באחדות. זה הסוד וזו התמצית...

Featured Products