ומנהגו היה – שהיה תמיד בשמחה!

 

 

במאמר זה אנו מתחילים סוף סוף ללמוד את דרכו הנפלאה של התם, והרבי  פותח את דבריו בלשון זו:

 

וְהִנֵּה נַשְׁלִיךְ כָּעֵת אֶת מַעֲשֵׂה הֶחָכָם, וְנַתְחִיל לְסַפֵּר בְּמַעֲשֵׂה הַתָּם…

 

אחרי שהרבי תיאר בפנינו את דרכו של החכם, שכולה כפירה, גאווה ועצבות, הוא מתחיל לתאר את דרכו של התם, שהיא ההיפך הגמור מדרכו של החכם – דרך של אמונה, ענווה ושמחה. הוא מצווה ומזהיר אותנו להשליך את דרך החכמות וללמוד היטב את דרך התמימות, לכן שכתב: והנה נשליך וכו’.

 

 

התם הוא ההיפך הגמור מהחכם. אם החכם היה מהיר הבנה ולמד כל מקצוע במהירות והגיע לבקיאות ולמומחיות, הרי שהתם היה צריך ללמוד הרבה ולהתאמץ עד שקיבל משהו, וגם אחרי כל הזמן הרב והמאמצים הרבים שהשקיע עדיין, הוא לא היה בקי במלאכתו בשלמות.

 

מצבו של התם נראה די ירוד, ולכאורה קשה מאוד לחשוב שיהיה בשמחה, אלא אדרבה, הכי הגיוני שיהיה לאדם כזה דימוי עצמי נמוך, אכזבה, שיהיה ממורמר וכו’. אולם בהמשך נראה שאין אלו פני הדברים אצל התם כלל וכלל.

 

 

כמו שכבר הזכרנו באחד המאמרים הקודמים בסדרה זו, התם אינו "שובר את הראש" או מתחכם בשום דבר, וכאשר היה צריך להיות עצמאי – מיד הלך ללמוד מלאכת רצענות, בלי לחשוב הרבה ולהסתבך באיזה מקצוע לבחור וללא כל בלבולים, כך כשמגיע הזמן להתחתן הוא לא מנסה לבסס את עצמו ואת מעמדו לפני שמתחתן ואינו מתבלבל משום דבר, אלא קם ומתחתן. כאן הרבי מלמד אותנו שעניין זה הוא אחד מדרכי התמימות, שאדם יזדרז להתחתן יהיה מה שיהיה.

 

חשוב מאוד לשים לב להוראה זו של רבינו הקדוש, מכיוון שאין זו הדעה הרווחת היום. בהרבה חוגים מעודדים את בני הנעורים להתמהמה ולדחות את הנישואין עד אחרי שירכשו השכלה, יתבססו כלכלית וכדומה, והטענות מפורסמות הן – שזה יותר קל לעשות את כל הדברים האלה כשעדיין פנויים מהמחויבות של הנישואין, וצריכים בני הזוג לחכות עד שיהיו "בשלים" לנישואין וכו’. אבל זו טעות עצומה ביותר. אדרבה ואדרבה, ישנן כל הסיבות שבעולם דווקא להזדרז ולהתחתן.

 

ראשית כל, על מנת לקיים את המצווה הראשונה עליה נצטווה האדם – פרו ורבו, שכל מי שמתבטל ממנה עובר על מצוות הבורא שחפץ בישוב העולם, כמו שכתוב: "לא לתהו בראה לשבת יצרה". ובמה שונה מצווה זו מכל מצוות התורה שנאמר בהן: "זריזים מקדימים למצוות", וכן נאמר: "מצווה באה לידך – אל תחמיצנה".

 

וכן קבעו רבותינו ז"ל להלכה שצריכים להתחתן לפני גיל עשרים, ואמרו שכל מי שעבר עליו גיל עשרים ולא התחתן – כל ימיו בהרהורי עבירה. לכן, בחור שמתחתן צעיר וניצל מן החטאים הקשורים לניאוף, ממילא ברור שיש לו עזרה גדולה משמים והוא בודאי יצליח בכל מעשיו, הן בלימודיו ובפרנסתו, ובכל דבר שיגע וירצה לעשות, כי ברכת ה’ המלווה אותו מכיוון שהוא שמור מן החטא.

 

ועוד, מכיוון שכל זמן שאינו מתחתן הוא אינו אדם שלם וחסר לו החלק של נשמת בת זוגו, ממנו הוא יכול לשאוב כוחות עצומים. לכן הוא צריך להזדרז להתחתן ולהשלים את נשמתו מרגע שהוא בשל וראוי לכך, ולא לדחות את הנישואים בטענה שהוא צריך ללמוד, לחסוך וכו’. כי אדרבה ואדרבה, כשישלים את עצמו על ידי בת זוגו, יהיו לו כוחות להצליח בכל תחום שיפנה, כמו שראינו אצל רבי עקיבא, שהעמיד רבבות תלמידים והעיד קבל עם ועדה שכל הצלחתו והצלחתם שייכים לאשתו.

 

כל זוג שנשוי בקדושה ובטהרה הם שלמות המהווה כלי לקבלת כל השפע. רואים בחוש, שלאנשים נשואים יש ברכה בפרנסה הרבה יותר מהרווקים, משום שקיימת סיבה לתת להם שפע, ומכיוון שהם בונים בית בישראל, מביאים ילדים לעולם וכו’, לכן משמים נותנים להם את כל מה שהם צריכים לשם כך, כגון: דירה, פרנסה, שכל טוב, מידות טובות וכו’, מה שאין כן אצל אדם רווק שאין לו צורך אמיתי בכל אלו. לשם מה לתת לו בית? שיגור אצל הוריו או בפנימייה. לשם מה לתת לו שכל? היש לו אישה להסתדר אתה? ילדים לחנך? עם חבריו הוא יכול להסתדר עם השכל הנמוך שהסתדר אתו עד כה… וכן על זו הדרך בכל עניין.

 

ועוד, מסגרת הנישואין היא מסגרת בונה, היא מיישבת את דעתו של הבחור הצעיר ומקרינה עליו ושלווה. כמו כן חיי הנישואין מהווים אתגר גדול בחייו של האדם, יש לו סיבה להתאמץ, הוא יוצא מכל הבלבולים, מהפינוק ומהגישה הילדותית והבלתי אחראית שלו לחיים. ראינו במו עינינו בחורים צעירים שלא מצאו את עצמם, שהיו להם בלבולים, קשיים וכו’, והם היו ממש על סף אבדון בעולם המר הזה, ומה שהציל אותם היה מציאת זיווגם – דבר שייצב אותם והעלה אותם על דרך טובה וברורה.

 

נמצא, שחיי נישואין בגיל צעיר זו ברכה מכל הבחינות. כאן בא רבינו הקדוש ומלמד אותנו שזו הדרך של התמימות, עליה נאמר בתורה: "הולך בתום ילך בטח". כי אלו החכמים בעיניהם, שדוחים את חיי הנישואין מכל סיבה שלא תהיה, מפסידים הרבה. ומי שהולך בתמימות ומזדרז להתחתן מבלי לדקדק הרבה בבחירת הזיווג, מבלי לדאוג לעתיד, הוא זה  שרואה ברכה.

 

 

רואים אנו שחייו של התם לא היו קלים כלל ועיקר. הוא לא היה בעל מקצוע טוב, לכן לקח לו הרבה זמן להכין את המנעלים (הנעליים), ומן הסתם לא היה לו הספק והוא לא הכין הרבה מנעלים וגם המעט שהספיק היה באיכות גרועה, לכן הקונים לא היו ‘קופצים’ על סחורתו, וממילא היתה פרנסתו בדוחק גדול ובצמצום, אפילו פנאי לאכול בנחת לא היה לו…

 

כל זה מבליט את הפער בינו לבין החכם. לחכם הכל הלך בקלות ובמהירות והוא חי חיי כבוד ועושר, ואילו לתם בכלל לא הלך בחיים. אדרבה, היו לו חיים קשים מאוד. אז מי מביניהם אמור להיות יותר שמח? לכאורה – החכם. מה אפשר לצפות מהתם הזה שלא הולך לו כלום? שיהיה רק בדיכאון, ברדיפה עצמית, בעצבות, שקוע בקנאה, שעינו תהיה צרה בהצלחתם של אחרים ואף פעם לא יהיה מרוצה, שיבכה, שיתלונן וכו’.

 

אולם המציאות היתה אחרת לגמרי… והרבי כותב:

 

 

רבינו רוצה ללמד כאן את כל אחד ואחד מהקוראים, שגם הוא יכול להיות בשמחה. שהשמחה אינה תלויה בכלום, אלא אך ורק בהחלטה של האדם להיות שמח בחלקו, לכן הוא מתאר כאן אדם שיש לו את כל החסרונות האפשריים, וחייו קשים ומצומצמים – אבל הוא תמיד בשמחה גדולה, עד שהוא מלא בשמחה העולה על גדותיו. אם היה מתאר אדם עם פחות חסרונות, אולי היה נשאר מקום לקורא לחשוב שהמציאות שלו יותר קשה משל התם, ולכן אינו יכול לשמוח, אבל הרבי דאג שיהיו לתם את כל החסרונות האפשריים כדי לא להשאיר שום מקום לטעות – אם התם היה שמח, כל אחד יכול להיות שמח.

 

כי צריך לדעת, שהשמחה היא מידה בפני עצמה, ומי שזכה וקנה את מידת השמחה לא צריך שום תנאים בשביל שמחה זו, אלא בכל מצב שה’ שם אותו ובכל ניסיון שה’ מנסה אותו ובכל אופן שה’ מנהיג אותו – הוא בשמחה. כי כמובן, השמחה הזו היא תוצאה ישירה של אמונה בקדוש-ברוך-הוא בשלמות.

 

"שמח בחלקו" זו ההגדרה הנכונה למידת השמחה: השמח בחלקו – בכל חלקו, באיזה חלק שיהיה, גם החלק החסר, הקשה, שלא הולך וכו’. כי גם החסרונות והקשיים הם בכלל חלקו, לכן צריך לשמוח גם בהם ולהאמין שה’ הוא הקובע לו את מנת חלקו על כל פרטיה, ועל ידי זה יגיע אל הטוב ביותר, אל התכלית שבשבילה הוא נברא.

 

למען האמת, ברגע שהאדם חי את האמונה שהכל בהשגחה פרטית מדויקת, ושכל כוונתו של בורא עולם היא רק להיטיב לו, והוא מקבל באהבה גדולה ושמח בכל המציאות שה’ שם אותו בה, הוא כבר חי את הטוב שעבורו הוא נברא. הוא לא צריך לחכות לתכלית שתגיע לעתיד לבוא, אלא הוא חי כבר את התכלית ואת עולם הבא, כמו שאמר רבינו הקדוש: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו זו הבחינה היא מעין עולם הבא". ואת זה אנו רואים כאן בבירור במעשה של התם הקדוש, שהיה תמיד בשמחה עצומה.

ה’ יתברך יזכנו לאמונה שלמה ולמידת ‘השמח בחלקו’ כמו התם הקדוש ממש, אמן.