שבועות – סקירה ומנהגים

 

 

בחודש השלישי – דרש אותו הגלילי לפני ר’ חסדא: ברוך אלוקינו שנתן תורה משולשת (תורה, נביאים, כתובים) לעם משולש (כהנים, לויים, ישראלים), משה שהוא שלישי לאמו, ביום השלישי, ככתוב: "היו נכונים ליום השלישי", שלושה ימי הגבלה, הקודמים לחג השבועות, על שם הכתוב "והגבלת את העם סביב" וכו’.

 

ארבעה שמות לחג השבועות, החל בחודש סיון:

 

חג הקציר – ככתוב: "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה". חג הקציר, על שם קציר החטים שבאותה תקופה, והחטים הם המאוחרים בתבואות השנה, ובם כלתה עונת קציר השנה, ועושים חג במנחה חדשה שמביאים בית ה’.

 

חג השבועות – ככתוב: "וחג השבועות תעשה לך בכורי קציר חטים", וכן: "ועשית חג שבועות לה’ אלוקיך" (דברים טז). על השם "חג השבועות", כותב רבי חיים בן עטר "אור החיים" הקדוש בספרו "סוד ברקת": "אל תקרי שָבועות בקמץ (תחת השין), אלא בשווא, כלומר לשון של שְבועה, היינו שנעשו בו שתי שְבועות: שבועה אחת שנשבע לנו הקב"ה שלא ימיר אותנו באומה אחרת, והשבועה השנייה אנו לקב"ה, שלא נחליף ולא נמיר אותו באל אחר.

 

יום הביכורים – ככתוב: "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה" (במדבר כח).

 

"עצרת" – שם זה אינו כלול במקרא, והוא נקרא כך על ידי חז"ל בכל מקום, והטעם שאין ביום טוב זה שום מצוה מיוחדת לו, אלא הוא יום טוב בדבר הזה בלבד, שנעצרים מלעשות בו מלאכה. וסיבה נוספת שקוראים לו עצרת, שכן הוא מחובר לפסח בדומה ליום "שמיני עצרת" המחובר לסוכות. משה רבינו קרא ליום הזה עצרת שפירושו יום הקהל, שנעצרים בו.

 

על השם "חג מתן תורה" שואלים: מדוע אין נקרא חג השבועות זמן קבלת תורתנו? והתשובה: שזמן מתן התורה היה בזמן ידוע וקבוע, כלומר ו’ בסיון, ומכאן שהוא נקבע חג בתאריך הזה, מה שאין כן בקבלת התורה שהוא תהליך נמשך ואינו פוסק, וכולנו מקבלים אותה יום יום על ידי קבלת עול תורה ומצוות, ובכל יום צריך הדבר להיות בעינינו כאילו קיבלנו אותה היום.

 

* * *

 

חג השבועות, ראשית התהוותו של עם ישראל. המעמד החשוב בו נעלמו כל הפילוגים בעם, כל המחלוקות, ועם ישראל התעלה והתגבש לישות אחת, כפי שנאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר" כאיש אחד בלב אחד ובהכרזה של "נעשה ונשמע", לאחר שכל העמים דחו את קבלת התורה.

 

בחג השבועות מבטא עם ישאל את היותו לעם נבחר ומודה לקב"ה שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, כפי שנאמר: "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו". יום קבלת התורה הוא יום אשר הבדילנו מכל גויי הארצות ונתרוממנו להיות עם סגולה, גוי קדוש.

 

* * *

 

על מעמד קבלת התורה בהר סיני אומר המדרש, שהקב"ה חיפש את ההר הנמוך ביותר לתת עליו את התורה, כדי לסמל את ההתרחקות ממידת הגאווה, שכן בעל גאווה אינו יכול לקבל את התורה. נשאלת השאלה, מדוע לא ניתנה התורה בבקעה במקום נמוך ממנו? אחד הדברים שהקב"ה רצה לסמל לעם ישראל הוא, שכדי לקבל את התורה יש ניסיונות וקשיים. צריך לעלות על ההר ולטפס, לעבור מכשולים. אך מאידך הר נמוך, כדי לסמל שצריך גם ענווה בכדי להיות ראויים לקבלת התורה, מכאן שכל הלומד תורה שלא יחוש גאווה.

 

בעניין זה סופר על בנו של המגיד ממזריטש, רבי אברהם המלאך שנסע פעם לבקר את חמיו בעיר קרימיניץ. את פני האורח החשוב קיבלו גדולי העיר ולומדיה, שהתאספו בבית חמיו. כשהגיע, נכנס אל הבית, לא פנה אל האורחים הנכבדים, אלא נעמד מול החלון והביט בהר שנשקף באופק. הכל ציפו שיפנה אל הקהל ויאמר דבר מה, אך הוא היה נתון בדבקות גדולה, ולא הסיר מבטו מההר. בין הנוכחים היה תלמיד חכם ממשפחה מיוחסת שהיה ידוע כבעל גאווה, והתגאה על כולם בלמדנותו ובייחוסו, הוא פנה אל רבי אברהם ושאל אותו: "מה כבודו מביט כל כך על ההר שהוא רק גוש עפר?" השיב לו רבי אברהם: "זה בדיוק מה שמטריד אותי – איך גוש עפר פשוט מתנשא כל כך עד שנעשה הר גבוה?" – והמסר מובן.

 

* * *

 

על מעמד הר סיני ישנם מדרשים רבים. במדרש רבא נאמר שהקול של עשרת הדברות היה כה צלול וברור ללא הדים, זאת כדי שהעם ישמע את עשרת הדברות ברור וללא טעויות חלילה. ומוסיף המדרש ואומר שעשרת הדברות נשמעו בכל העולם כולו בשבעים לשונות. פחד ואימה תקפו את אומות העולם שנחפזו ופנו לנביאם בלעם בחרדה על פשר הקולות, והאם עומד להתרחש עלינו מבול של מים או מבול של אש, ותשובת בלעם היתה שקולות אלה הם מתן תורה שהקב"ה נותן לעם ישראל.

 

על השאלה מדוע לא ניתנה התורה מיד בצאתם ממצרים, אמר רבי יצחק: "ראויים היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתינתן להם התורה מיד, אך הקב"ה אמר: עדיין לא בא זיוום של בני. משעבוד טיט ולבנים יצאו ואין יכולים לקבל תורה מיד. משל למה הדבר דומה? למלך שעמד בנו מחוליו ואמר לו הפדגוג: ילך בנך לאסכולה שלי. אמר: עדיין לא בא זיוו של בני ואתה אומר ילך בני לאסכולה שלך?! אלא יתעדן בני שניים שלושה ירחים במאכל ובמשתה ויבריא ואחר כך ילך לאסכולה שלך. כך אמר הקב"ה: עדיין לא בא זיוום של בני – משעבוד ולבנים יצאו – ואני נותן להם את התורה? אלא יתעדנו בני שניים שלושה ירחים במן ובאר ובשלו ואחר כך אני נותן להם את התורה".

 

* * *

 

בחג השבועות קוראים במגילת רות, והטעם הוא, לפי שמגילת רות נכתבה על ידי שמואל הנביא, לייחס את דוד המלך שבא מרות המואבייה, כפי שנאמר בסיום מגילת רות: "ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד", שנולד ואף נפטר בשבועות, וידוע שהקב"ה משלים את שנותיהם של צדיקים, לפיכך קוראים את מגילת רות ביום הולדתו של דוד המלך ע"ה.

 

עוד טעם שנוהגים לקרוא את מגילת רות הוא, זכר למעמד הר סיני, שקיבלו את תר"ו מצוותך נוסף על ז’ מצוות שנצטוו בני נח, ועולה סך הכל למספר תרי"ג, ולזה תקנו לומר מגילת רות בחג השבועות, כי רות בגימטריא = תר"ו.

 

רות, אמא של מלכות, רות בת בתו של עגלון מלך מואב, נכדו של בלק. לגבי האיסור של "לא יבוא עמוני ומואבי", מסבירים שהמדובר הוא במואבי ולא במואבית. רות שנתבקשה על ידי נעמי לשוב לדתה ולמולדתה, אך למרות שראתה שעורפה עשתה את מבוקשה של חמותה, היא נאחזה בחמותה ומחליטה בעוז באמרה: "אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלקיך אלקי".

 

* * *

 

נוהגים מנהגים שונים בחג השבועות, ולהם טעמים על נוהגים אלה. הטעם שנוהגים להעמיד אילנות בבתי הכנסת ובבתים, זאת כדי שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן, ויתפללו עליהם, וכן נוהגים לשטוח עשבים בבית הכנסת ובבתים, זכר לשמחת מתן תורה, שהיו עשבים סביב הר סיני, שנאמר: "גם הצאן והבקר אל ירעו", מכאן שהיה שם מרעה. טעם נוסף הוא, שמשה רבינו נולד בז’ באדר, וכפי שכתוב: "ותצפנהו שלשה ירחים" כלומר עד ו’ סיון, יום מתן תורה. ומכיוון שתיבת משה רבינו הוצפנה בסוף, כפי שנאמר: "ותשם אותו בסוף", וסוף הם הקנים והעשבים שאנו שוטחים לזכר הנס שנעשה למשה רבינו ע"ה, שעל ידו ניתנה התורה.

 

יש הנוהגים להכין שושנים ושאר מיני עשבים בחג השבועות על פי דברי המדרש: משל למלך שהיה לו פרדס בחוץ. לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס ונמצא מלא חוחים. הביא קצצים לקצצו, וראה שיש בו שושנה אחת של ורד. אמר המלך: "בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס". בזכות תורה ינצל העולם כולו. (בני יששכר).

 

המנהג הנפוץ בחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב, ומנהג אבותינו דין הוא. טעמים רבים נאמרו עליו, נביא כמה מהם:

 

בתנ"ך מוזכרת המילה חלב יותר מאשר מים. פעמים רבות מכונה ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש. החלב הוא המשקה הראשון של האדם. מרגע לידתו הוא ניזון מחלב, אפילו השיניים המתחלפות אצל הילד בשנותיו הראשונות נקראות "שיני חלב".

 

רבים נוהגים לאכול בשבועות תופיני עוגה האפויה ומטוגנת בדבש, על הנאמר: "דבש וחלב תחת לשונך", האמור על מי שזוכה לתורה. טעם נוסף הוא שיום שבו נמשה משה מן המים, שישי בסיון היה ולא רצה לינוק אלא מחלב אישה עבריה, לכן מזכירים זכותו באותו היום במאכל חלב (טעמי המנהגים).

 

חלב בגימטריא כנגד ארבעים יום בהם שהה משה רבינו בהר סיני. טעם נוסף, שמונה שמות היו להר סיני ואחד מהם "גבנונים", שהוא לבן וצח כגבינה, ולכן אוכלים גבינה.

 

נוהגים לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות ואחר כך מאכלי בשר, שהם כמו שני התבשילים שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה.

 

טעם נוסף בפי העם – כשעם ישראל קיבלו את התורה, ירדו לביתם, לא מצאו לאכול כי אם מאכלי חלב, שכן לאחר קבלת התורה נאסר בשר לא כשר ולהכנתו היתה הכנה רבה – שחיטה, ניקור, מליחה ובישול בכלים כשרים, על כן בחרו לפי שעה לאכול מאכלי חלב.

 

חג שמח!

 

  

(מתוך "עת לחשוב")