תפוס אותו אם אתה יכול

 

 

קטע יפהפה שהייתי מוכרחה לתרגם בשבילכם (מתוך "שלושה" של אני דילארד) על הדברים היפים שקורים כל הזמן, אם אתה משתדל לראות אתם, אם אתה מסכים לראות. הנכסים האמיתיים של הנפש.

 

"תפוס אותו אם אתה יכול", זה שם הקטע:

 

תחילת מרץ.

 

מטושטש לגמרי מיום ארוך של נסיעה אינסופית הביתה. מושך אותו עוד קצת בתחנת דלק בשומקום, וירג’יניה, דרום לקסינגטון. הבחור האחראי על המקום מציע כוס קפה חינם על כל תדלוק. הוא אומר, שתחנת הדלק מהתחרה בהמשך הכביש, שהשלט ‘קפה חינם’ שלה נראה עוד מהעיר, מתרימה ממך 15 סנט אם אתה רוצה את הקפה שלך בכוס קלקר חד פעמית, בניגוד לאפשרות להחזיק אותו כנראה בידיים חשופות.

 

אני מחכה עד שכוס הקפה תתקרר. במשך הזמן הזה, גור הביגל שלו מתרוצץ ללא הפוגה סביב המשרד, עוצר מדי פעם לרחרח את נעליי ואת עמודון המתכת של מפות הדרכים המקופלות. הקפיצות האלה שלו מעירות אותי, לא רק אל סף תודעה נורמאלי בלבד, אלא לתוך איזו מוכנות אנרגטית ערה וחדשה.

 

אני לגמרי לבד. הכביש שומם. העיר עדיין מחוץ לטווח ראיה או שמיעה. נקלעתי לפינה חדשה של העולם.

 

לפני נמתחת גבעה נמוכה רועדת בכרום צהוב. מאחורי הגבעה, ממלא את השמים, עולה רכס הרים עצום, מיוער, מבהיל למראה, ממשי וחי, טובל באורות מטושטשים. מעולם לא ראיתי דבר מה כה רועד וחי בדומה לזה.

 

מעל לראשי רצועות גדולות ופיסות של עננים מתנפצים לכיוון צפון בחפזון זהוב. מאחורי ראשי השמש שוקעת. איך יכולתי שלא להבחין קודם לכן שהשמש שוקעת?

 

מוחי הפך להיות טבלה ריקה  עשויה רצועות אספלט, אבל עובדה זו לא עצרה את הסיבוב הבלתי מרוסן של השמש. אני מניח לידי את כוס הקפה. הרוח משיבה את ריח האדמה. הכלבלב עדיין מתרוצץ. השמש שוקעת.

 

צללים דוהרים לאורך ראשיהם המקומטים של ההרים. הם מתארכים כמו קצוות של שורשים, כמו רצועות של מים ניתכים. יותר מהר. פיגמנט סגול חמים נמשך לתוך כל קמט וקפל של הסלע. הוא מעמיק מתפשט, קודח לתוך סדקים ומפרצים. בעודו קופץ וגולש, הוא משחד את היער העירום ואת הסלע המקומט בציפוי של זהב, בפיסות חסרות צורה של זוהר.

 

אותם אורות מוזהבים נסוטים ונסוגים, מתנפצים וגולשים בסדרות של נתזים מסנוורים, מתכווצים, נוזלים, מתפוצצים. תבליטי ההרים והגבעה הקטנה מבצבצים תפוחים מן הצד. ההר מתרקם מחדש מרחק של מילין קרוב יותר. האור מתחמם ומאדים. היער החשוף מתקפל ומתכווץ מול עיניי כמו פרוטופלזמה בתא חי. כמו תרשים רץ של תנודות הרגע המתהווה. האוויר הולך ומתקרר, נשימתו של הכלבלב חמה. אני יותר חמי מאשר אי פעם.

 

זהו זה, אני חושב, זה הדבר, בדיוק עכשיו, ההווה, תחנת הדלק הריקה, כאן, הרוח המערבית, שיירי הטעם החריף של הקפה על הלשון, וההר. וברגע שאני מעניק מילים למודעות החדשה הזו במוחי, אני חדל מלראות את ההר או את הכלבלב. אני אטום לגמרי. כל כך הרבה אספלט שחור. אבל באותו רגע ממש, הרגע שאני יודע שאיבדתי את זה, אני גם מבחין שהכלבלב עדיין מתפתל. שום דבר לא השתנה מבחינתו.

 

בזמן שאני לוגם את שארית הקפה, אני מביט על ההר, שעדיין מבצע את להטוטיו, כמי שמתבונן על פנים של מישהו שפעם היה ידידו בנפש, בארץ אחרת, לפני המון שנים: בנוסטלגיה של חיבה, אבל שום רגש אמיתי אינו אוצר השתאות סודית על הזרות העכשווית. תודה. על הזיכרונות.

 

אירוני מאוד שהדבר האחד שכל הפילוסופיות מודות שהוא מבדיל אותנו מן הבורא – התודעה המאוד אישית ופרטית שלנו – הוא גם הדבר שמפריד אותנו מן היצורים האחראים של הבריאה. העליונות הזו שלנו תרמה לנו מתנת הולדת מרירה למדי, לנתק אותנו משני קצוות גם יחד. אני מתניע ונוסע הבית.

 

תפוס את הרגע. אל תיתן לו לחמוק!

 

ההווה כמו אלקטרון בלתי נראה. מסלולו הנתון למעקב, מובזק חלושות על מסך מושחר, נמלט, חומק ונעלם. ביני ובין ההר, ביני ובין הכלבלב – זו לא הנקודה היחידה. אחרי ככלות הכל, זה היה נגמר בסופו של דבר.

 

מעולם לא ראיתי שקיעה שלא תמה או חשתי רוח שלא חדלה. המלאכים המרחפים באוויר צנחו לארץ בסופו של דבר, ורגליהם נשאו משקל ממשי.

 

לא, הנקודה אינה רק שהזמן חולף ואנחנו מתקרבים לנקודת הסוף, אלא שבמצבים הנמהרים שאנו חווים והם ניתנים לאישור, באותם רגעים שנמשכים פרק זמן שאין לו שיעור מציאותי, לזכור את זאת.