אני בבית!

 

 

 

* * *

 

 

לפני שעזבתי את סן פרנסיסקו, השכנה שלי אמרה לי: "דבי, אם יהיו לך בעיות, לכי לאחותי שגרה בכפר חב"ד. זה ממש ליד נמל התעופה. היא תשמח לעזור לך".

 

מכיוון שהטיסה שלי היתה מלאה, הפנו אותי לטיסה אחרת. האנשים שהיו אמורים לחכות לי בשדה התעופה ולאסוף אותי לא היו שם – הם באו ועזבו, משום שלא הגעתי בטיסה המתוכננת. החלטתי להשתמש בהצעתה של שכנתי ולהגיע לכפר חב"ד לפני שאמשיך את נסיעתי לירושלים למחרת.

 

לקחתי מונית לכפר חב"ד. כשהגענו לביתה של אחות-שכנתי, גיליתי שהבית היה חשוך. הנהג שאל אותי לאן אני רוצה להמשיך. ניסיתי כמובן להישאר רגועה ככל האפשר, ואמרתי לו שאין לו שום מושג, וכל מה שאני צריכה זה מקום לישון בו הלילה.

 

"הייתי לוקח אותך אלי הביתה", אמר לי הנהג, "אבל יש לי עשרה ילדים משלי, ואין לי מקום לעוד אחת".

 

באותו רגע הרגשתי שאני האדם הכי מסכן עלי אדמות.

 

הנהג הקיף את הכפר, שואל כל אדם שהוא מצליח לראות ברחוב החשוך אם הוא מכיר משפחה שתהיה מוכנה לארח נערה הלילה. "זה רק לילה אחד" הוספתי. אבל די היה במבט אחד על כל המטען שלי כדי להבין שלא כדאי לקחת את הסיכון.

 

בסופו של דבר משפחה נחמדה אחת הסכימה לקבל אותי. "אבל", הזהירה אותי בעלת הבית בנחישות, כשהעיניים שלה מלאות מבטים חשדניים לעבר המטען שלי, "זה רק ללילה אחד. את לא יכולה לגור אצלנו".

 

ההיכרות הראשונה שלי עם עברית עכשווית היתה באמבטיה. היה שם בקבוק ספריי תמים שנקרא "מטהר אויר" שהמתין שישתמשו בו, אבל לי לא היה מושג למה הוא נועד. ניסיתי להבין את משמעות המילים "מטהר אויר" לפי מה שידעתי. המילה מטהר התאימה לתיאורים על הפרה האדומה מן התורה ולבית המקדש – שהם מטהרים את האדם, ואילו המילה אויר, עד כמה שהיה ידוע לי, היא אויר, כמו המשפט האומר שהאויר של ארץ ישראל מחכים. אבל איך לכל הרוחות כל זה בכלל קשור לאמבטיה?

 

תהיתי על קנקנו של אותו בקבוק ספריי ועל ייעודו עד ש’נפל לי האסימון’, רק אז הבנתי את משמעות המילים הללו. יצאתי מהאמבטיה בצחוק היסטרי, אבל ככל שניסיתי להסביר למארחים שלי את הבדיחה על מטהר האויר שלהם, אף אחד לא הצליח להבין, חוץ ממני.

 

 

הגעתי לירושלים למחרת היישר לדירה ששכרתי ביחד עם עוד כמה חברות, כך שיהיה לי מספיק זמן לטייל בארץ לפני שאתחיל את שנת הלימודים בספטמבר.

 

אחרי שחיבקתי בשמחה את חברותי והנחתי את המזוודות שלי על המיטה, הלכתי לשכונת מאה שערים כדי לקנות פיתה-פלאפל לארוחת צהריים.

 

ירושלים שהכרתי ב-1970 היתה שונה מאוד מירושלים בה אני מתגוררת כיום. היו מעט מכוניות ורמזור אחד – בפינת רחוב יפו-קינג ג’ורג’. בחורף, היה עגלון (כן, האיש עם הסוס והעגלה) נוסע ברחובות העיר, ומצלצל בפעמון של עגלתו. עקרות-הבית היו רצות החוצה למלא בנפט את הג’ריקנים שהכינו מראש עבור תנורי החימום הזעירים שלהם. רק למעטים היה תנור אפיה, ורוב האנשים אפו את החלות והעוגות לשבת ב"סיר פלא" – זהו סיר עגול קטן שהיה מונח על מבער, ורחוב מאה שערים היה מרוצף באבני רחוב עגולות וחלקות, כך שבקלות אפשר היה להחליק אם מאבדים קצת את שיווי המשקל. בדרכי חזרה לדירה, החלקתי ועיקמתי את הרגל בגלל אותן אבני רחוב. למרות שניסיתי לעמוד, הכאב היה חזק מאוד ולא יכולתי לזוז.

 

שתי נשים, עטופות שׁל שחור מעל בגדיהן השחורים שהבחינו במצב הלא נעים בו הייתי, ניגשו אלי כדי לעזור לי. הצבעתי על הרגל שלי, ובמיטב העברית שיכולתי לגייס אמרתי: "רגל, אחח! כסא!" קיוויתי שהן יבינו שאני רוצה לשבת כמה דקות עד שהכאב יחלוף.

 

שתי הנשים עזרו לי לשבת, ואחר כך חלצו לי את הנעל כדי לאבחן טוב יותר את מצב הרגל. "אני חושבת שהיא שבורה", אמרה אחת מהן באנגלית רהוטה. "ניקח אותך לבית החולים".

 

"עוד ייסורי פסיעות של דלת אמות בארץ ישראל!" התלהבתי.

 

הן רק ‘גלגלו’ את עיניהן וחייכו בנימוס.

 

במבט לאחור, נדהמתי כיצד שתי הנשים הללו היו מוכנות לעזור לאדם זר כל כך. במשך שעות הן עזרו לי בחדר המיון, כולל הבלגאן הביורוקרטי הכרוך בזה, אחר כך עזרו לי לחזור לדירה ואפילו עזרו לי לשכב במיטה שלי.

 

 

שתי המילים הראשונות שלמדתי לומר בעברית בארץ היו "קביים" ו"כסא גלגלים". לצערי, האחראי על המחסן לא היה בסביבה באותו רגע, ורק לו היתה גישה לחדר הזה שבו נמצאים פריטים יקרי ערך מסוג זה.

 

לכן, נאלצתי לקפץ מחדר המיון לצילום, משם בחזרה שוב לחדר המיון ובסופו של דבר לחדר שבו יגבסו לי את הרגל, שם קיבלתי גבס תוצרת הארץ. "עכשיו", חייכתי אל חברותי החדשות, "אני באמת ארגיש כל פסיעה על אדמת הקודש".

 

הן רק ‘גלגלו’ את עיניהן, שוב.

 

שתי הנשים החליטו שעדיף לחזור הביתה במונית שרות, מונית שלוקחת כל אדם עד לפתח ביתו.

 

המוניות הישראליות של שנות ה-70′ תוכננו להכיל בתוכן שבעה נוסעים, שישה נוסעים במושבים האחוריים ואחד ליד הנהג. חברותי ואני הצלחנו איכשהו לעלות למונית ולהתיישב במושבים האחוריים ביותר של המונית.

 

למעלה מחצי שעה המתנו עד שהמונית תתמלא. כאשר הנהג אמר את מחיר הנסיעה, כולם החלו להתווכח על הסכום, ובתרגום שווה ערך לדולר היה מדובר בפחות מ-25 סנט. ככל שהויכוח התמשך כך הוא נעשה קשה יותר, ואני תהיתי ונדהמתי גם יחד – על מה ולמה כל זה?! מעולם – אבל מעולם – בכל שבע-עשרה שנות חיי לא נתקלתי בהתנהגות כזאת של אנשים מבוגרים.

 

כעבור כמה דקות, הנהג צעק: "תשכחו מזה. אני לא לוקח אף אחד מכם. כולם החוצה!"

 

אז יצאנו כולם החוצה, עם הגבס הרטוב שעל רגלי.

 

עוד צעקות. כעבור מספר דקות נוספות, הנהג צרח על כולנו כדי שנכנס בחזרה למונית. אז נכנסו כולם פנימה, עם הגבס הרטוב שעל רגלי. המראה הזה חזר על עצמו מספר פעמים.

 

בדיוק ברגע שבו היינו אמורים להתחיל לנסוע, אישה מבוגרת ממוצא תימני – עם מכנסיים רקומות נוצצות מתחת לשמלתה הפרחונית –  רצה לקראת המונית, כשהיא צועקת: "רגע, רגגגגגעעעעע…"

 

היא התקרבה אל המונית ואז (אני יודעת שיהיה לכם קשה להאמין, אבל זה באמת קרה. מעולם לא חלמתי שדבר מוזר כזה יכול לקרות…) היא הקיאה על מכסה המנוע של המונית.

 

אם חשבתי שהויכוח על 25 סנט הוא מוזר, אז עכשיו הייתי באמת המומה. מעולם – אבל מעולם – לא חשבתי שמישהו מסוגל לצעוק כמו שהנהג צעק. כמה טוב שלא הבנתי עברית אז, כי אני בטוחה שדבריו של הנהג אינם ראויים לפרסום.

 

התחלתי לצחוק.

 

"למה את צוחקת?" שאלה אותי האישה שישבה לידי.

 

"בגלל…" ובאמת לא ידעתי מה להשיב לה, אבל איכשהו נפלט לי "אף פעם לא ראיתי אנשים מבוגרים מתנהגים כך".

 

דממה השתררה במונית. ואז כולם התעצבנו עוד יותר, אבל הפעם, כל הזעם שלהם הופנה ישירות אלי.

 

בסופו של דבר, הצלחנו להגיע לדירה שלי. החברות שלי דאגו לי, הן תהו לאן נעלמתי כל הזמן הזה. קיוויתי שהן לא יפנו למשטרה.

 

וכן, כעבור יומיים, כאשר צעדתי בעמל רב את בשער שכם דרך השוק הערבי בדרכי אל הכותל, באמת הרגשתי כל פסיעה שפסעתי לשם.

 

סוף סוף הגעתי הביתה.

 

 

(מתוך ספרה של המחברת – "לחצות את גשר הזהב")