להיות רגישים

 

 

"ראוי שירגיש צרת יחיד מכל שכן צרת רבים חס ושלום בלב. כי אפשר שידע מהצרה חס ושלום וידע בבירור כאב הצרה חס ושלום, ועם כל זה ליבו אינו מרגיש הצרה כלל. ועל כל פנים צרת רבים חס ושלום ראוי שהלב ירגיש כאב הצרה.

 

ואם אינו מרגיש צריך להכות הראש בקיר, היינו להכות הראש בקירות לבבו כמובא בפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד, לט), שצריך להביא הדעת בהלב. והבן היטב.

 

אחר כך שמעתי בשמו (רבי נתן מספר) שאמר שזהו בחינת "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" (ישעיה לח, ב), שהסב והמשיך הפָּנים שהוא המוח והדעת אל קירות הלב, היינו כנזכר לעיל, כי עיקר הפָּנים היא החכמה והדעת שהוא אור הפנים". (שיחות הר"ן לט).

 

* * *

 

חוויתי נס. ניצלתי מהטיפשות שלי.

 

אחת השכנות שלי, אישה בת 35 ואם לעשרה ילדים, עוברת טיפולים כימותרפיים. היא ממש נלחמת על חייה, לכן היא זקוקה להמון עידוד ותמיכה כדי להמשיך הלאה.

 

כאן אני נכנסת לתמונה. אני אוהבת לגרום לאנשים לחייך, ואז בדרך כלל בא גם סיפור טוב. השכנה שלי נהנתה מאוד מהביקור שלי אצלה. היא סיפרה לי שאני בין האנשים הבודדים שעדיין מתייחסים אליה כאל אדם רגיל.

 

(ובזמן שאני כותבת על ביקור שכנתי החולה, אני רוצה לספר לכם על אחת מפליטות הפה שלי. ביקרתי חברה במחלקה האונקולוגית, ואני בטוחה שאתם מבינים שזה לא המקום הכי נעים לבקר בו. ברגע שנכנסתי לחדרה של חברתי, השותפה שלה, שגם היא חברה שלי, הסתכלה עלי ואמרה: "שלום דבי, מה את עושה כאן?" לא היה לי מושג בכלל שאותה אישה אף היא חולה! אז אמרתי לה: "איזה תענוג לראות אותך כאן". באותו רגע שהמילים האלה יצאו מפי, הבנתי שהן לא היו במקום בכלל והסמקתי מרוב מבוכה. מאוחר יותר, נודע לי שאותה חולה צחקה על פליטת הפה הזאת קרוב לשבוע! אז אני מניחה שזה לא היה כזה טיפשי…)

 

הצעתי לשכנה שלי לצפות בהצגה שמופיעה על גבי DVD בשפה האנגלית, ומכיוון שהיא לא דוברת אנגלית, הצעתי שאתרגם את ההצגה תוך כדי צפייה.

 

בבית שמש, ישנה קבוצה נפלאה של נשים-למען-נשים המפעילה תיאטרון מדהים לדוברי אנגלית, והן מפיקות מידי שנה מופע מוסיקלי בסגנון ברודווי. אחת השכנות שלי רכשה את הדיסק שנקרא "The Gift of Music", סיפור על נערת סמינר צעירה שמשחקת שם בתפקיד אומנת במשפחה יתומה מאם, והמופע Oliver with a Twist – הרפתקאותיו של אדם חסר בית בלונדון, גילה לה את שורשיה היהודיים.

 

יש בליבי זיכרונות ילדות מהמחזה המקורי "צלילי המוסיקה" –"The Sound of Music", אמי היתה נוהגת לשיר את השיר "לטפס על כל הר" – "Climb every Mountain" – בזמן שעשתה את עבודות הבית. תהיתי מתי בסופו של דבר כבר אתבגר, כמו שאומרות המילים של שיר זה – "I am seventeen going on eighteen…". וכך, עם הרבה זיכרונות מהילדות, לא יכולתי להמתין עוד מכיוון שרציתי לחלוק עם השכנה שלי את יופיו של המחזה "מתנת המוסיקה".

 

תודה לא-ל, בתי צפתה במחזה "מתנת המוסיקה" לפני שהספקתי להראות אותו לשכנתי, ואני כמובן צפיתי בו איתה ביחד. כשהגענו לסצנה שבה הילדים הקטנים אומרים לאחות הגדולה שהם מתגעגעים מאוד לאמא, ולחלק שבו האלמן הצעיר מנסה להתמודד עם בית מלא ילדים בלי אמא, הבנתי לפתע איזה חוסר רגישות יהיה זה מצידי (בלשון המעטה!) אם אתן לאישה שנלחמת בגבורה על חייה בצורה שאי אפשר לתאר, לצפות בסרט הזה.

 

כך ניצלתי מחוסר הרגישות שלי.

 

לא קל להיכנס לתוך נעליהם של אחרים, לדמיין מה באמת האדם הזה חושב ומרגיש כשהוא מתמודד עם האתגרים המיוחדים לו. אבל זה מה שמצפים מאתנו כיהודים יראי ה’. כלומר, לחשוב במושגים של אנשים אחרים ולראות את הדברים מזווית הראיה שלהם, לא רק מזווית הראיה שלנו.

 

אחד התפקידים המוטלים עלינו, הוא למנוע כאב וצער במילים שלנו לאחרים (אונס דברים) וכדי לעשות זאת, אנו צריכים לחוש את רגשותיו של השני. יש הרבה הלכות המורות לנו כיצד לעשות זאת. אנחנו לא אמורים, למשל, לומר משהו שלילי על מוצאו או עדתו של אדם מסוים. אולם בנוסף ללימוד ההלכות הקשורות לעניין זה, עלינו להשתמש במוח שלנו! כשרבי נחמן אמר "שצריך להביא הדעת בהלב", הוא התכוון שנשתמש במוח שלנו, לחשוב על כל זוויות הראיה האפשריות, ואז לקחת את הידיעה הזאת ולהפוך אותה למשהו אמיתי ולחבר את זה לחלק הרגשי שלנו – הלב. לא לעבוד על זה כאילו מדובר באיזה בתרגול רוחני.

 

פעם קראתי שהמרחק הארוך ביותר הוא המרחק בין המוח ללב. להפוך ידיעה רוחנית לרגש אמיתי, הוא אחד האתגרים העצומים שכל אחד מאיתנו מתמודד איתו.

 

ב’קריאת שמע’ אנו אומרים "והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצוך היום, על לבבך". מדוע "על לבבך"? מכיוון שזה אומר לקחת משהו ולהביא אותו "לתוך" הלב ועל ידי זה מקיימים את מה שנאמר תחילה, "על" לבבך. במילים אחרות, לעשות את הפעולה "כאילו", למרות שאנחנו עדיין לא "שם" באמת.

 

זאת לא צביעות. אנחנו רוצים להיות רגישים, אדיבים, אכפתיים, בעלי נתינה וכו’,  והדרך בה נוכל לממש את האידיאלים האלה ולהפוך אותם לרגש אמיתי, בתוך הלב שלנו, היא להתנהג כרגישים, כאדיבים, כאכפתיים, כאנשים עם נתינה. לשים את הדברים "על לבבך". לנהוג "כאילו" – זה כלי שיעזור לנו להוציא מהכוח אל הפועל את הידיעות הרוחניות ולממש אותן באמת, להפנים את מה שאנחנו יודעים ולהפוך את זה לדבר אמיתי. זהו כלי שבעזרתו ניקח את הידיעה "לקירות לבבו (לבבנו)".

 

 

לפני עשרים שנה, חלקתי את חדרי במחלקת יולדות עם אישה שפעם היתה חברה קרובה מאוד, ומשום מה הקשר בינינו נותק. במשך שלושת הימים אותם בילינו ביחד, בנוסף לחיבור עם התינוקות שלנו, חידשנו את הקשר בינינו והבטחנו אחת לשנייה לשמור על קשר. כעבור מספר חודשים, התקשרתי לחברתי ושוחחנו לנו בכיף על שום דבר, בעצם. הבחנתי שחברתי שומרת על איפוק שאינו אופייני לה.

 

לפני שסיימנו את השיחה שאלתי, "אה, ומה שלום התינוק הקטן?"

 

בצידו השני של הטלפון היתה שתיקה. ורק אחרי רגעים ארוכים של שתיקה, היא אמרה לי, "אה, לא שמעת? חשבתי שבגלל זה התקשרת?"

 

"לא שמעתי מה?" שאלתי, ועדיין לא הבנתי על מה היא מדברת.

 

"התינוק נפטר".

 

"אה, אני ממש מצטערת", עניתי, ומיד אחר כך, כמו אדיוטית אמיתית, ניתקתי את הטלפון. לא יכולתי להתמודד עם דבר עצום כמו פטירה של תינוק. כאב כזה לא חוויתי אף פעם.

 

אחרי שניתקתי את השיחה, הבנתי שנהגתי בחוסר רגישות משווע. הייתי כל כך נבוכה מהתגובה שלי. איך יכולתי לעשות דבר כזה? אבל, תודה לא-ל, השם נתן לי את האומץ להתקשר אליה בחזרה אחרי מספר דקות, להתנצל על התנהגותי ולהזדהות עם הכאב שהיא חשה.

 

כולם עושים טעויות. כולם בטעות אומרים דברים שגורמים כאב לאחרים. אנחנו בסך הכל בני אדם, אנחנו לא יכולים לדעת מה קורה בחייו של כל אדם. אנחנו פוגשים חברה שאותה הכרנו כאדם שמן ומחמיאים לה על העשרים קילו שהצליחה להוריד ממשקלה, רק כדי לגלות שהעשרים קילו נשרו מגופה בגלל מחלה קשה. אנחנו שואלים חבר נוסף "מה שלום אשתך הנפלאה?" רק כדי לגלות בסופו של דבר שהשניים נמצאים בהליכי גירושין נוראיים. אנחנו מתלוננים שבגלל התינוק לא הצלחנו לעצום עין כל הלילה, ובסוף אנחנו מגלים שהאדם שהתלוננו בפניו עקר.

 

אבל כשאנחנו עושים טעות ואומרים משהו מכאיב, אנחנו צריכים לעשות הכל ולנסות לתקן את זה, גם אם אנחנו אומרים בסך הכל: "אני מצטער. איזה חוסר רגישות הפגנתי. סליחה, לא חשבתי". גם בדרך זו, אנו משתמשים במוח שלנו – לקחת את הידיעות הללו ולהפוך אותן לרגש אמיתי וכנה.

 

 

פעם השתתפתי בהרצאה שבה שוחחה המרצה על שיתוף הדיבור שלנו בזמן מצוה, ובין שאר הדברים, היא אמרה שעלינו לחשוב על האפקט הגדול שיש בדיבור שלנו על השומע אותם. לכן, עלינו להיות רגישים ולהיזהר ולא לגרום כאב לאדם שמקשיב לנו. היא רצתה לתת דוגמה, אבל היא לא הצליחה מכיוון שהיא חששה שבכל דוגמה שהיא תשתמש היא עלולה לפגוע באחת מן המשתתפות בהרצאה. בסופו של דבר, היא אמרה "הנה דוגמה שאני בטוחה שלא תפגע באף אחת מהמאזינות שלי". היא המשיכה עם דוגמה כמו שנוהגים הרבנים להשתמש בה – "אחיו של פלוני מת בתליה. אם אלמוני ופלוני היו חולפים בדרכם ליד חנות אטליז, ואז אלמוני היה אומר לפלוני: "אוהו, תראה את הסלאמי התלוי הזה!" – אלמוני היה גורם בכך כאב לפלוני, מכיוון שהיה מזכיר בדבריו את מותו הטראגי של אחיו".

 

במקרה גיליתי, אחרי מספר ימים, שאח של אחת הנשים שהיתה בהרצאה מת בתליה.

 

המרצה עשתה כל שביכולתה כדי להימנע מאמירת דבר שיכול לגרום כאב רגשי לאחת המאזינות שלה. ובנוסף, היא בטח לעולם לא תצליח לגלות שהדוגמה שלה לא היתה הולמת. אבל התורה אסרה אונס דברים, לגרום במילים שלנו צער לאדם.

 

אז מה אנחנו אמורים לעשות? כיצד אנחנו יכולים להימנע מגרימת כאב לזולת?

 

כאן נכנסת התפילה לתמונה. כן, הרבה דברים הם מעבר לשליטתנו. אנחנו יכולים לעשות את הטוב ביותר, אבל עדיין להיכשל. אחרי שלמדנו את ההלכות בנושא זה, אחרי שניסינו לעשות הכל כדי שנצליח לראות דברים מזווית ראיה של אדם אחר, עלינו לפנות אל השם ולבקש ממנו שישמור עלינו כדי שלא נפגע במילים שלנו באדם כלשהו, אפילו בהיסח הדעת, משום שהידיעה שלנו על עולמו הפנימי של הזולת מאוד מוגבלת.

 

זאת הדרך היחידה.