הכרת הטוב – סיפור הצלה
אולי זאת מלכודת? הוא הציץ אל הלובי. הם היו לבד. "אתה גרמני", הוא אמר לשומר והישיר מבט אל עיניו, "אני יהודי. למה אתה עוזר לי?"
פרנקפורט, 1933, 08:54
תנחום משה פינס, שידוע בכינוי מוֹר, טיפס במהירות במדרגות השיש של בניין המשרדים האפור והמרשים, בו שכנו בתי המשפט הממשלתיים. הוא משך את דלתות הזכוכית הכבדות ונכנס אל לובי קטן ואלגנטי. כשנכנס, הוא הניד ראשו בנימוס אל השומר הגרמני, כפי שעשה בכל בוקר. "בוקר טוב", הוא חייך. "היום קר מאוד, לא?" אולם לפני שהמשיך הלאה, הוא הרגיש שיד אוחזת בכתפו, ומושכת אותו אחורה.
"אדוני, אה, מר פינס", אמר השומר בלחישה, כשהוא מביט אל רצפת השיש. "אל תעלה אל בית המשפט".
מור באופן אינסטינקטיבי פסע צעד לאחור. "מה קורה כאן?" הוא שאל. אבל, בעצם, כבר ידע את התשובה.
"הם… הם מחכים לך. הם עומדים לעצור אותך".
מעצר משמעו מוות. מור הביט סביבו בזהירות, הוא ידע שזה עלול לקרות, אבל לא תיאר לעצמו שזה יקרה כל כך מהר. היטלר ימ"ש כבר מונה לקנצלר, אבל הדיקטטורה שלו עדיין לא היתה מוחלטת. מור ייצג תביעה אזרחית נגד משרד נאצי גדול, והוא עשה עבודה כל כך טובה כך שהיה סיכוי גדול מאוד שהוא ינצח. אם זה יקרה, זה יפגע קשה מאוד במפלגה הנאצית.
למור היו עדיין חשדות. אולי זאת מלכודת? הוא הציץ אל הלובי. הם היו לבד. "אתה גרמני", הוא אמר לשומר, והישיר מבט אל עיניו. "אני יהודי. למה אתה עוזר לי?"
השומר חייך חיוך קטן שנמלט מבין שפתיו. "מר פינס, מכל האנשים שעוברים דרך הדלת הזאת בכל יום – והרבה מאוד אנשים עוברים דרכה – אתה היחיד שבאמת אומר לי שלום. אתה האדם היחידי שמתייחס אלי כאל בן אדם, ולא כאל חתיכת רהיט. איך אתן להם לפגוע בך?"
מור אחז את ידיו של השומר לרגע. "ה' יברך אותך", הוא לחש, לפני שחזר על עקבותיו ועזב את הבניין.
מור עלה על החשמלית הראשונה שהגיעה. הוא המשיך איתה עוד שתי תחנות, ירד, חצה את הרחוב ועלה על חשמלית אחרת. עם החשמלית הזאת הוא חצה את העיר לכיוון כיכר אופרנפלץ. שם, הוא עלה שתי קומות במעלה המדרגות של בניין לבנים-אדומות מרשים, שהיה מאחורי גדר צמחיה גדולה.
העוזרת פתחה את הדלת. "אתה לא מרגיש טוב, מר פינס?" דבריה נשמעו יותר כהצהרה מאשר שאלה.
"רק קצת עייף, פלורה. אני באמת בסדר" הוא אמר, כשהוא תולה את כובעו בזהירות על מתלה הכובעים המהגוני ומוסר לפלורה את מעיל הפרווה שלו. "שכחתי כמה מסמכים לכן הייתי חייב לחזור הביתה כדי לקחת אותם. איפה קרלה?"
"היא אוכלת ארוחת בוקר בחדר-השמש".
"תודה, פלורה", הוא אמר לה, מקווה שהיא לא הצליחה לשמוע את הלמות ליבו.
קרלה הופתעה מאוד. "הכל בסדר?" היא שאלה, אבל בתוך ליבה חשה שמשהו לא ממש לא בסדר.
"לא. יש נגדי צו מעצר. אני חייב לברוח, מהר".
לקרלה לקח בדיוק מספר דקות כדי לארוז תיק קטן עם כמה פרטי לבוש ומסמכים חשובים. מור נישק את בתו הקטנה, אווה, אמר שלום ועזב במהירות את הדירה. הוא נראה כמו איש עסקים רגיל שממהר אל עבודתו הבוקר, דבר שלא עורר חשד כלל.
קרלה הבינה בעצמה שברגע שהגסטאפו יבינו שבעלה ברח, החיים שלה יהיו בסכנה. היא ארזה תיק עם מספר דברים נחוצים, לקחה את בתה הקטנה וברחה לביתה של ארוסתו של אחיה, הילדה. שם, הנאצים לא יעלו על דעתם לחפש אותה.
כשהנאצים הגיעו כעבור מספר שעות לביתם, קרלה ובתה כבר לא היו שם. ולעוזרת לא היה שום מושג לאן הן נעלמו.
מור הצטרף לרכבת הראשונה שעשתה דרכה לבלגיה. הוא שהה בביתו של חבר קרוב עד אשר הושג לו אישור עבודה שבדי. הוא עבר לגור בשטוקהולם, מצא עבודה ושכר דירה קטנה. ברגע שהצליח להתמקם, הוא שלח לאשתו מברק בו הוא מבקש ממנה להצטרף אליו.
קרלה לא היתה מעוניינת בכך. היא הניחה, כמו בכל הפעמים הקודמות, שהעניין של הנאצים יחלוף במהרה, וזה לא ימשך עוד הרבה זמן עד שהכל יחזור לשגרה. ובכלל, איך היא תוכל לעזוב את גרמניה האהובה שלה ותהפוך לפליטה חסרת כל? איך היא תצליח לגור במדינה שהיא אפילו לא יודעת את השפה שלה? לא היה לה ספק שהכל יחזור לקדמותו בהקדם ושהיא תצטער אם היא תקבל על עצמה החלטות פזיזות.
חברתה של קרלה, ארנה גאנץ, לא הסכימה. "מקומך עם בעלך", היא אמרה לה. "הוא זקוק לך. את אשתו. המצב כאן מאוד מסוכן, וכך הוא גם יישאר. גרמניה אינה מקום ליהודים. את חייבת להציל את עצמך ואת בתך. לכי אל בעלך".
אבל קרלה חששה. היא לא יכלה לקחת איתה שום דבר, פרט למזוודה שלקחה ביום שברחה מביתה בחיפזון רב. איך הוא תוכל להשאיר כאן את הכל – את ביתה היפה, את הרהיטים העתיקים, את פמוטי הכסף שעברו בירושה מאם-סבתהּ ועד אליה, הרשימה היתה אינסופית – ולהתחיל הכל מחדש בלי כלום? איך היא יכולה להשאיר מאחור את כל חייה?
"אבל את לא עוזבת כלום", המשיכה ארנה להתווכח. "יש לך את בעלך ולו יש אותך. בתך זקוקה לאבא. אתם צעירים ובריאים, ואתם יכולים לבנות חיים חדשים ויפים ביחד. כאן בגרמניה אין כל עתיד, קרלה, תעזבי כל עוד את יכולה".
ארנה רכשה לקרלה כרטיסים לרכבת. "אני עדיין יכולה להשתמש בכסף שלי. קניתי את זה בשבילך. הרכבת תעזוב את העיר מחר בשעה שש בבוקר", ואז פנתה אל חדר השינה. "אעזור לך לארוז את החפצים שלך".
בדיוק לפני שקרלה ובתה הפעוטה, אווה, עלו על הרכבת, ארנה הסירה מאצבעה טבעת זהב יפהפיה ונתנה אותה לקרלה. "בבקשה, קחי את הטבעת הזאת", היא אמרה. "לא תראי אותי יותר".
כשהרכבת החלה לנסוע, קרלה הביטה דרך החלון על פרנקפורט האהובה שלה. עיניה החלו להתמלא בדמעות כשהבינה שלא תראה את ביתה יותר.
בעשר השנים הבאות גרו מור, קרלה ואווה הקטנה בשטוקהולם. ביתם הפך למרכז פליטים לא רשמי. שם, הצליח מור לפעול יותר למען ההצלה הבלתי חוקית של יהודים מידי הנאצים. בבית, באמצע הלילה, בבית הכנסת, בשבת אחר הצהריים – כשאף אחד לא היה מעלה בדעתו וחושד שמתקיימת פעילות כזאת – הגברים זייפו דרכונים שבדיים שנועדו להצלת פליטים שהגיעו לשבדיה ושהו בה כפליטים לא חוקיים, כדי שלא ישלחו בחזרה הישיר אל המשרפות.
אחרי המלחמה, אנשי הצלב-האדום הביאו אלפי נערות צעירות ששרדו את השואה אל שבדיה, כדי לקבל טיפול רפואי. מור ורבי ישראל האזדאן היו נכנסים אל מחנות הפליטים ומלמדים את הנערות הצעירות על יהדותן, כך למשל עשו השניים עניין גדול מאוד מאכילת סנדוויץ'. הם נטלו ידיים וברכו ברכת 'המוציא' בקול רם מאוד. אט אט החלו הנערות הצעירות להתוודע אל הזהות היהודית שלהן. עבור חלק מהן, היה זה הצעד הראשון לקראת חיים יהודיים אמיתיים.
בזמן שהתגוררו בשטוקהולם, קרלה שמעה שארנה, האישה האמיצה שדחפה אותה לעזוב את גרמניה ואף עזרה לעוד נשים לברוח משם, נתפסה בידי הנאצים. ארנה שמה קץ לחייה מכיוון שהיא לא רצתה שהנאצים יענו אותה למוות. הקהילה היהודית דרשה את גופתה וארנה זכתה לקבורה יהודית. היא נקברה בבית העלמין היהודי בפרנקפורט.
אחרי המלחמה, קרלה יצרה קשר עם החברה-קדישא של פרנקפורט כדי לקבל פרטים על מקום קבורתה המדויק של ארנה גאנץ. אך אז נאמר לה שאין אישה בשם זה הקבורה בבית העלמין. קרלה התקשרה לעוד חברות-קדישא בגרמניה, אבל ללא הצלחה. אף אחד לא שמע על ארנה גאנץ.
עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1957, קרלה נסעה לפרנקפורט כדי להשתתף בהלווית קרוב משפחה. במשך זמן ההלוויה היא הרגישה שהיא חייבת לחפש בין המצבות את קברה של ארנה גאנץ. היא הלכה ממצבה למצבה, וכעבור מספר דקות היא מצאה את עצמה עומדת מול מצבה עליה היה חקוק השם "ארנה גאנץ". היא התפללה ליד קברה והודתה לאישה האמיצה שקבורה כאן, שמסרה את נפשה כדי להציל את חייה וחייהן של נשים רבות.
הכרת הטוב, מבחינת קרלה, לא הסתכמה בכמה תפילות. כשאווה הקטנה גדלה והפכה לאישה, היא קראה לבתה עדנה על שם ארנה, שהקריבה את חייה והצילה אותה ואת משפחתה.
הכרת הטוב של משפחת פינס עוברת מדור לדור עד היום. הנינים ובני הנינים של מור וקרלה מספרים את סיפור הצלת חיי סב-סבם, שנהג בכבוד עם השומר הגרמני, שהכיר טובה למור והציל את חייו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור