בלי השוואות! כי אתה זה אתה, ואני זה אני!

 

 

התם הקדוש יגע וטרח עד שהצליח להוציא מתחת ידיו מנעל, ולאמתו של דבר היתה זו נעל משולשת, שזה הכי גרוע שאפשר: מלפנים לוחצת ומאחור רחבה ונשמטת…

 

אבל הוא שמח מאוד במעשה ידיו. ולא משום שהיה טיפש וחשב שהנעל טובה – הוא ידע היטב שהיא משולשת ולא נוחה וכו’, אבל הוא שמח בתוצאה שה’ נתן לו, כפי שהארכנו במאמר הקודם.

 

כדי שלא נחשוב שהדרך של התמימות באה לו לאדם בקלות, בלי ניסיונות, בלי בזיונות וכו’, מתאר כאן הרבי את תגובתה של אשתו לנוכח שמחתו הרבה של בעלה התם:

 

 

השאלות של אשתו מרמזות על כל מיני התגברויות ובזיונות שיש לאדם, הבאים לקלקל את תמימותו ושמחתו, שהיצר הרע ושלוחיו – בדמות אנשים קרובים ורחוקים – טוענים כלפיו: ממה אתה מתלהב כל כך? הרי כל מעשיך מלאים בחסרונות.

 

כל אדם שרוצה ללכת בדרכי התמימות והשמחה, אזי היצר הרע מתלבש באנשים שסביבו המנסים למנוע אותו מאוד מעבודה קדושה זו, כי מסתכלים עליו בעין ביקורתית, וחולקים על שמחתו ותמימותו, לכן על האדם להיות חזק מאוד כנגד כל מיני מחשבות, וכל מיני תגובות של בני העולם המחלישים אותו משמחתו, וזה מה שעושה התם – מיד הוא מבטל את כל הטענות הנ"ל.

 

 

התם היה חזק בדעתו באמונה שאין להשוות אדם לחברו בעולם הזה, כי המציאות היא שמתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה לא היה ולא הווה ולא תהיה מציאות של שני בני אדם שווים זה לזה, אפילו בחלק מתכונותיהם ובמציאות חייהם והניסיון שצריכים לעבור וכו’, וכל שכן בכלל המציאות שלהם.

 

כי כל אדם הוא "מעשה" בפני עצמו. האחד בא לתקן דבר זה, והשני בא לשליחות זו, ולא רק בכלל חייהם אלא בכל יום ויום זה משתנה לפי האדם ולפי המקום. לכן אין לאדם להשוות עצמו, לקנא, להיות צר עין, וגם לא לזלזל או לדון שום אדם, כי כל אדם נמצא בתיקון שלו בעל כורחו בהשגחה פרטית, ואין לדעת היכן כל אחד אוחז בתיקון שלו.

 

לכן האדם יכול להסתכל רק על התיקון של עצמו, ואסור שיתבלבל מבני אדם בשום אופן, לא ממה שנראה שהם מצליחים יותר ממנו, וגם לא להיפך, ממה שנראים פחות מוצלחים ממנו, אלא יחיה במעשה שלו ויסתכל בכל דבר כיצד זה משתלב במעשה שלו, ויתבונן בכל רגע מה עליו לעשות.

 

וזה שאמרו חז"ל: כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי. הבורא ברא את כל העולם בשביל כל נפש ונפש בפרטיות, והוא דואג ומשגיח על כל אחד כאילו יש רק אותו בעולם וכל בני העולם רק משמשים את הבורא בשביל אותה נפש, לעתים להיטיב עמה ולפעמים לעורר אותה, וכן לרמז לו על ידי כל בריות העולם והנמצאים כולם, איך להתקרב אליו יתברך.

 

וכמו שמספר רבי נתן, שפעם עמד לפני רבינו ושאל אותו רבינו מפני מה אתה במרה שחורה? השיב לו רבי נתן: מפני שאני רוצה להיות איש כשר. ענה ואמר: ‘אם כן שאתה רוצה להיות איש כשר, מה לך לדאוג? הלא כל העולם יגעים וטורחים בשבילך, זה נוסע לברסלאו (בגרמניה), וזה נוסע לכאן, הכל בשבילך’… והחיה אותו מאד בדבריו הקדושים האלה. 

 

נמצא, שאם האדם לא היה משווה את עצמו לאחרים, אלא חי את המציאות שיש רק ה’ בעולם, והוא ברא אותו כדי להשגיח עליו ולהוליך אותו בדרך הפרטית שלו, בודאי היה שמח בחלקו. הוא לא היה מתבלבל מאף אחד ולא מזלזל באף אחד. לא נחלש מאף אחד ולא מחליש אף אחד, כי היה יודע שאין מקום להשוואות. זה מעשה שלו וזה מעשה שלי.

 

 

וזה שאמר התם לאשתו: למה לנו לדבר מאחרים, כי כל מה שמדברים על אחרים זה רק כאשר העניין של "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" אינו חזק ותקיף, והאדם חושב שיש לו איזו שייכות והשוואה לאחרים, ומכאן הוא בא לזלזל או לקנא בהם.

 

אולם, אדם שחי את התכלית ומתעסק ב"מעשה" שלו, אין לו שום ניסיון כזה, ובטח שהוא לא מדבר לשון הרע או מקבל לשון הרע. עבורו כל התייחסות למעשים של אחרים זה הדבר המגונה ביותר שאפשר, כפירה גמורה בהשגחה, כמו שאמרו חז"ל, שאין אדם נכשל בלשון הרע עד שכופר בעיקר.

 

אבל הניסיון הוא לא קל, ולכן התם ממשיך לחזק את עצמו ולעשות כל מיני חשבונות המראים שבסך הכל לא חסר לו כלום.

 

 

רואים שהחשבון של התם הוא בלא השוואות לאחרים, אלא הוא מחשב את הרווח שלו מעבודתו, שסוף סוף הרי הרוויח משהו ומה אכפת לו להרוויח כך? ולשם מה עשה חשבון זה? וכי הוא לא ידע מה הרווח שלו? אלא צריך האדם להיות חזק בדעתו ולא לתת לשום מחשבה של חלישות הדעת לכנוס לדעתו, לכן מיד כשהותקף – עמד ועשה חשבון אישי של רווחיו כדי לראות את הנקודות הטובות שלו ואת הצלחתו, וכך יכול היה להמשיך בשמחתו וחדוותו הגדולה בלי שאשתו תחליש את דעתו.

 

כי כל אדם, אם לא ישווה את עצמו לאחרים – יוכל בקלות לשמוח בחלקו. לדוגמא: אילו היה חי לבדו בעולם, והיה גר בבית קטן, ולא היו אנשים סביבו שגרים בבתים יותר גדולים, מן הסתם היה שמח בביתו הקטן, ואף אם היה רוצה להגדיל אותו, היה פועל להגדלתו בלי אותה הרגשה מרירה של "למה אני גר בבית קטן ופלוני גר בבית גדול", וכן על זו הדרך בכל עניין כמובן לכל בר דעת, שכל קלקול השמחה הוא דווקא ממה שהאדם משווה את עצמו לאחרים.

 

אף על פי שהמידה של "השמח בחלקו", מתחילה בדברים הגשמיים, שיהיה האדם שמח בממונו, ברכושו וכו’, אבל גם ברוחניות צריך שיהיה כך. בליקוטי הלכות (הל’ פסח ט כב) מבאר עניין זה:

 

"וזהו: "וספרתם לכם" – לכם לעצמכם. לכם לעצמכם דייקא, שכל אחד צריך לספור ספירת העומר שהוא בחינת התחזקות הנ"ל לעצמו כפי מה שהוא ולא יפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה. כי אף על פי שהוא מידה טובה להיות עניו ולהחזיק כל אדם טוב ממנו. אבל אם יפול בדעתו על ידי זה ח"ו אין זה ענוה, אדרבא זהו גדלות גדול שאין נאה לו שיעבוד איזה עבודה להשם יתברך ועדיין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו.

 

"כי אסור להרהר אחרי המקום ומי יודע מאיזה מקום הוא ובאיזה מקומות נמשך על ידי מעשיו כי אין אדם דומה לחברו כלל. וכן כל אדם שרוצה לצאת מטומאתו וזוהמתו שזה בחינת ספירת העומר כדי שיטהרו וכו’, צריך לספור הימים לעצמו דייקא ואל יפיל אותו חברו כלל ח"ו. וזהו "וספרתם לכם" לכם לעצמכם דייקא, והבן היטב וכעין שכתב רבינו ז"ל על פסוק "אחד היה אברהם", שעיקר התקרבות אברהם אבינו עליו השלום להשם יתברך היה על ידי שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל וכו’, עיין בתחילת הספר ליקוטי תנינא עניין זה.

 

"ובאמת כמו שיש כמה מיני מניעות מהמונעים הרשעים או מתנגדים הרוצים למנוע מהאמת בכמה הסתות ופיתויים ודברי ליצנות וחלקלקות וכו’. כן יש גם כמה מיני מניעות וחלישות הדעת אפילו מחבריו ואוהביו באמת. וכל זה אי אפשר לבאר בכתב רק כל אחד יבין בעצמו כפי ענייניו, וכנגד כל מיני מניעות וחלישות הדעת שבעולם צריכין לילך בדרך הנ"ל בבחינת אחד היה אברהם, לחשוב כאילו הוא יחידי בעולם כנ"ל. וזה בחינת "וספרתם לכם", לכם לעצמכם כנ"ל.

 

"וכמו שמבוא בהמעשה של החכם והתם. בואר שם שהתם היה רצען וכו’ ולא היה יכול המלאכה כראוי ומנעל שלו היה בג’ קצוות וכו’, והוא היה מתפאר בו מאוד כמה נאה ויפה המנעל הזה וכו’. והיתה שואלת לו אשתו אם כן מפני מה שארי בעלי מלאכות נוטלים ג’ זהובים בעד זוג מנעלים ואתה אינך לוקח כי אם אחד זהב וחצי? השיב לה, מה לי בזה, זה מעשה שלו וזה מעשה שלי (דאס איז יענימס מעשה אין דאס איז מיין מעשה) ועוד למה לנו לדבר מאחרים הלא נתחיל לחשוב כמה וכמה אני מרוויח בהמנעל זה מיד ליד העור הוא בכך וכו’ (עיין שם כל זה היטב).

 

"והבן! כי במעשה הזאת מבינים רוב העולם כמה דברים הנוגעים לעבודת השם יתברך שצריכין להתנהג בדרכי התמימות ולהיות בשמחה תמיד אפילו בעניות ודחקות גדול וגם עבודתו ותפילתו אינו בשלמות כלל, אף על פי כן יהיה בשמחה בחלקו תמיד ולא יסתכל על העולם כלל שיש להם פרנסה כנגדו בכפלי כפליים ויש להם אכילה ושתיה ומלבושים נאים וכו’ ואף על פי כן מלאים דאגות תמיד בריבוי חסרונות, וגם בעבודת ה’ בתורה ובתפילה הם גדולים ממנו אלפים פעמים ואף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל רק יהיה שמח בחלקו תמיד, כמבואר שם שהלחם שלו היה אצלו כל המאכלים שבעולם וכו’, ומנעל שלו שגמר בכמה ימים ביגיעה גדולה והיה מלא חסרונות והרוויח בו פחות הרבה מאחרים, אף על פי כן היה יקר בעיניו מאד והתפאר בו הרבה ולא הסתכל על אחרים כלל ואמר, "מה לי בזה זה מעשה שלו וזהו מעשה שלי" וכנ"ל וכנ"ל.

 

"ורבינו ז"ל רמז בעצמו אחר שסיפר מעשה זאת שכוונתו לעניין תפילה ועבודת ה’ כמו שמובא שם בסוף, שאמר רבינו ז"ל, ואם התפילה אינו כראוי היא מנעל בג’ קצוות והבן, עיין שם. היינו כנ"ל שצריכין להתנהג בתמימות גדול כדרכי התם הנ"ל וצריכין לדקדק בכל המעשה ליקח לעצמו מוסר ועצות מדברי התם הנ"ל, ולילך בדרכיו ולהיות בשמחה תמיד ואל יבלבל אותו העולם כלל, ואפילו חבריו שזוכין לתפילה ועבודה הרבה יותר ממנו אף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל, רק יהיה בשמחה תמיד בכל נקודה ונקודה טובה שמרוויח בתפילתו ועבודתו איך שהוא, עיין שם בהמעשה ותבין". עד כאן לשונו של רבי נתן זיע"א.

 

ה’ יתברך יזכנו להתקרב לדרכי התם ולעובדו בשמחה באמת. אמן.