ימי בין המצרים באירופה הבוערת

 

 

בימי בין המצרים עלינו לזכור את אשר עשה לעמנו ה’עמלק’ בן דורנו בתקופת השואה, ואת עמידתם והתנהגותם המיוחדת של בני עמנו שהיו נתונים בצרה ובמצוקה. להלן מספר קטעים המלמדים על הכלל.

 

ברכבת בדרך למחנה ישבנו בחרדה ובשקט מתוח לקראת העתיד, אבא הפסיק את השקט ואמר שהגיע הזמן לקבל את השבת. התפללנו, אבא קידש על שני לחמים והרכבת נסעה הלאה…

 

הקידוש של אבא בליל שבת ברכבת היה בשבילנו שיעור לכל החיים. בליל שבת בערך בחצות הגענו למחנה עם עוד כמה מאות יהודים. מפקד המחנה בא כחיה טורפת לראות את השלל החדש. הוא עבר על הרשימה ומיד נתן פקודה, כי המשפחה הגדולה שלנו בת עשר הנפשות תצא במשלוח הבא ביום שלישי. המפקד צעק כי הדרכון מפרגוואי (שקיבלנו ממשפחתנו בשוויץ) אינו שווה מאומה, והוא יודע כי זהו דרכון שהיהודים קנו בכסף.

 

אבא העז להתייצב לפני המפקד ו"תבע" להכיר בדרכון היות וגרנו בפרגוואי שנים רבות! אבא הוסיף ואמר כי הוא עמד שם בראש בית מסחר גדול לעורות. המפקד היה מופתע והמשיך לצעוק, אבל אבא בשלו, שכן ידע שזה עניין של חיים ומוות.

 

לבסוף השתכנע המפקד שאכן גרנו בפרגוואי. לא יצאנו במשלוח של כאלפיים נפש, שיצא בשבעה עשר בתמוז לכבשני האש במחנה ההשמדה סוביבור.

 

כעבור שלושה ימים לא נשארה אפילו נפש אחת בחיים, הי"ד.

 

האם נצלנו בזכות קבלת השבת והקידוש של אבא ברכבת? (מתוך "עדות – חורבן יהדות אירופה").

 

 

היהודים הדתיים שומרי המצוות היו בדרך כלל בין הנפגעים הראשונים בגוף ובנפש בכל אזורי הכיבוש, וכך היה גם בלודז’. הם היו הראשונים שנחטפו ברחובות לכל מיני עבודות בזויות ומשפילות. תוך כדי העבודה ולאחריה הוכו ועונו. הגרמנים גזזו ותלשו את פאותיהם ואת זקנם יחד עם העור והבשר שעל פניהם.

 

בתי הכנסת ובתי המדרש הגדולים פוצצו והועלו באש. אנשים מסרו נפשם להציל ספרי תורה מבין הלהבות והחורבות. העינויים הנפשיים וההתקלסויות ביהודים הדתיים היו אולי קשים יותר מן העינויים הפיזיים. הם הובלו בחוצות העיר בטלית ובתפילין, ונצטוו לרקוד ולשיר בפני קהל הצופים שנהנה מן המחזה המביש.

 

הרב מנחם משה סג"ל, הצטווה לבוא לבית הכנסת "וואהלינר שול" בטליתו ובתפיליו לפני שבית הכנסת הועלה באש. הגרמנים הוציאו ספר תורה, ודרשו מן הרב סג"ל לחללו על ידי יריקות ורמיסתו ברגליו. הרב סירב למלא את הוראתם, ובתור עונש הובילו אותו בחוצות העיר על עגלה שהיתה רתומה לסוסים בהיותו עטוף ועטור בטלית ובתפילין. אפילו בין הפולנים, שלא הצטיינו באותם הימים באהבת ישראל, היו אחדים שהתביישו לצאת לרחוב לאור המחזה המביש הזה. את חורבות בתי הכנסת הפכו הגרמנים לאורוות לסוסים.

 

יעקב קורץ שראה את שריפת בית הכנסת הגדול והמפואר בלודז’ כותב: "הציתו את בתי הכנסיות הגדולות והיקרים של היהודים. את שריפת בית הכנסת של פוזננסקי ראיתי במו עיני, ולמחרת כתבו העיתונים, כי היהודים עשו זאת בעצמם לשם תעמולת זוועה. יהודים שסיכנו את עצמם להציל ספרי תורה מן הדליקה נורו בידי צוררים… אחרי ככלות הכל עמדו פתאום הגרמנים ודרשו כי ביום המיועד יתאספו היהודים בבית הכנסת שנשאר לפליטה בציבור עטופים טליתות… הגרמנים באו עם מכשירי צילום וצילמו סרט". (מתוך "השואה במקורות רבניים")

 

 

זמן קצר לאחר שהגענו לברגן בלזן, הגיעו למחנה כ-200 משפחות מהעיר בנגאזי ומקירנאיקה, המחוז המרכזי של לוב.

 

בואן של משפחות אלו גרם לנו זעזוע עמוק, האין גבול לשנאתם של הנאצים? בנסיגתם המבוהלת של צבאות גרמניה מצפון אפריקה, לא הספיקו להעביר את רוב כלי הנשק מלוב לאיטליה, אבל לא ויתרו על "השלל היהודי" – מאתיים משפחות של תינוקות ויונקים.

 

הגרמנים העבירו אותם דרך הים התיכון ואחר כך ברכבת, במרחק של קרוב ל-3,000 ק"מ, למחנה ברגן בלזן! כאשר הגיעו המשפחות האלה למחנה, הן נראו כאילו הוגלו על ידי טיטוס הרשע ישר מחורבות ירושלים לאחר חורבן בית המקדש.

 

הדמות המרכזית ללא ספק היה לאביא, המורה הצעיר והצדיק. שם משפחתו היה כנראה לביא, אך כולם קראו לו לאביא (מלעיל וב’ דגושה). הוא נחרת בזיכרוני כאחד ומיוחד, צדיק וגיבור חסיד ואמיץ.

 

השעה 11 בבוקר.

 

לפני כשעה נגמר המסדר השני, הספירה של האסירים אשר לא יצאו לעבודה מחוץ למחנה. על המגרש עולה טור ארוך של כשלושים-ארבעים ילדים ובראשם לאביא המורה והם שרים: "עם ישראל חי", "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו…"

 

לא הפסקתי להסתכל על המראה הקדוש הזה. איזו גבורה נפשית! אפילו קציני האס.אס. ראו ולא העיזו לפגוע בלאביא.

 

מיד עם בואו למחנה התחיל לאביא לארגן "בית ספר" עבור הילדים אשר באו עמו מלוב, למרות האיסור החמור לא לארגן לימודים, אבל לאביא עומד מעל החוק, הוא לא הכיר בחוקים אחרים חוץ מתורת ה’, ולכן הוא הושיב תלמידים באמצע מגרש המסדרים ולימד אותם: "יגדל אלוקים חי וישתבח…" תינוקות של בית רבן שרו בגיא צלמוות וזעקו לאביהם שבשמים: "ישלח לקץ הימין משיחנו, לפדות מחכי קץ ישועתו…"

 

 

ימים אחדים לפני שבועות תש"ג חזרנו לדירתנו, ונשארנו בה כחודש ימים, עד תחילת חודש תמוז. בשבת קיימנו מנין בבית עם קריאת התורה.

 

לא כל הילדים חזרו הביתה. ההורים מצאו מחבוא עבור בתיה בת השלוש אצל משפחה גויה בכפר אלפן במערב הולנד. הם השאירו שם כמה תמונות משפחתיות כדי שבתיה הקטנה לא תשכח את משפחתה. כמו כן מסרו את הכתובת של סבא וסבתא בציריך, על כל צרה שלא תבוא.

 

כאשר חזרנו אל הבית שלנו – שבינתיים נשאר בלי שום ריהוט – לא החזירו את בתיה, כי המצב היה מתוח ומסוכן מאוד.

 

יום אחד הודיעו ההורים שיש להם הפתעה: בתיה תבוא לבקר אותנו ביקור קצר עם ה"אמא" הגויה שלה…

 

אכלנו ביחד ארוחת צהריים וברכנו ברכת המזון. ה"אמא" הגויה גם "ברכה" ועשתה תנועת הצטלבות. ברגע זה בתיה עשתה בדיוק כמוה. כולנו נדהמנו, בתיה שלנו מתפללת כנוצריה!

 

אבא ואמא קמו ויצאו מן החדר. הם חזרו ודיברו עם ה"אמא" של בתיה, הסבירו לה כי אמנם חשבו שבתיה תחזור איתה, אבל המצב כעת לא כל כך מסוכן, ולכן הם מעדיפים שהיא תישאר אצלנו.

 

ה"אמא" היתה מופתעת, אבל עזבה אותנו בידידות.

 

ההורים היו נרגשים מאוד, ואמרו לנו משפט אחד: "קיבלנו אתכם כפיקדון מהקב"ה. איננו יודעים מתי אנו מחויבים להחזיר את הפיקדונות, אבל נחזיר אתכם כיהודים!"

 

בתיה החזירה את נשמתה לבוראה בשנת תש"ה במחנה ברגן בלזן, והיא בת חמש וארבעה חודשים. היא החזירה את נשמתה כילדה יהודיה כהבטחת ההורים.