חודש וחצי מחיי

 

 

"מידת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו…" ("חזון איש", אמונה וביטחון א, א).

 

* * *

 

 

חנה העבירה לי ספר. "את חייבת לקרוא", היא אמרה. היא שתגיד לי. יש אנשים שיש להם זמן לקרוא. לי לא. אני בקושי עומדת בכל המטלות שהחיים מחייבים אותי לעמוד בהן, ועוד לא סידרתי את המתנדבות לנסיעה הגדולה. זו הולכת להיות נסיעה. עשרים ילדים חולים ובני משפחותיהם יטוסו כדי לקבל כוחות חדשים כדי להתמודד יותר טוב. והפעם לנורבגיה, ארץ הפלאות. מי היה מאמין.

 

כשהקמנו את הארגון הזה, יותר נכון כשחיים מיטלמן הקים אותו וקרא לי לרכז את המתנדבות, לא חלמתי שנגיע לפרויקטים כאלו. בכלל לא התכוונתי להיכנס עמוק כל כך לארגון, גם ככה לא יכולתי לנשום. בית, ילדים, עבודה ואמא שלי שתהיה בריאה. היא לא מרגישה טוב אמא שלי. צריכה הרבה עזרה, וגם השכנה שלי קומה מתחתיי. בלי עין הרע יש לה שמונה פצפונים, והיא לבד. ההורים שלה גרים לא יודעת איפה, והיא ממש לא מסתדרת.

 

חוץ מזה שבמשרד לא ויתרו עליי. "מנהלת לשכה", הם קוראים לי, "סגנית מנכ"ל". אני לא מתכוונת למשרד של הארגון, לשם אני לא מגיעה. אני עובדת בשביל הארגון מהבית. המשרד זה של פרסום ‘גלים’. בלעדי הכל היה מתהפך שם. המעצבים והגרפיקאים וכל אלה הם בלגניסטים גדולים. אם לא יישב שם מישהו שיתייק להם את הדפים ויסדר את ההזמנות הם ילכו לאיבוד עם כל הכישרונות המבריקים שלהם. אז אני שם כל הבוקר עד הצהריים, ואחר כך יש הפנימייה.

 

הפנימייה נמצאת קרוב לבית של אמא שלי. אני מכינה להם תפריטים לכל השבוע, ומארגנת את כל הרשימות. מה יש במלאי, מה צריך לקנות, מי ימלא את מקומה של הטבחית החולה, דברים כאלו. אני אשת ארגון טובה, והמנהלת של הפנימייה אוהבת סדר. שם אני נמצאת עד ארבע בערך, ואז או שאני הולכת לאמא שלי לסדר לה קצת את הבית, או שאני הולכת לעיר לסידורים.

 

הערב מוקדש לארגון. כל הזמן טלפונים. פה חסרות מתנדבות, שם המתנדבת חולה, לפעמים יש מתנדבת שפשוט לא מתאימה לילד. צריך להחליף, לשנות, לחפש, לארגן ערבי חיזוק למתנדבות או ערבי התרמה. הרבה מהמתנדבות ומבני המשפחות רוצים להתייעץ או סתם לשפוך את הלב. זה לוקח הרבה זמן. ורגע, יש גם את הילדים שלי שיחיו. גדולים וקטנים, והם צריכים תשומת לב ואוכל חם ובגדים מכובסים. והבית שלי גם חייב להיות נקי ומסודר. אני לא סנדלר כזה שמארגן לכולם, והבית שלו הפוך.

 

אז זהו עבודה מעל לראש, ברוך השם. אני לא מתלוננת. אבל לקרוא? מקסימום את העיתון. אני רק פותחת ספר קצת יותר כבד, כבר העיניים שלי נעצמות. זה לא בשבילי. גם לא הרצאות וכאלו, אפילו לא בקלטות. אני, אין לי זמן אפילו רגע להתיישב ככה ולהקשיב בנחת. גם כשאני מדיחה כלים או מקפלת כביסה, הראש שלי נמצא בתכנונים או שאני מדברת בטלפון. היום גם הפלאפון עובד בלי הפסקה.

 

חנה הזאת, החברה שלי, לא מתייאשת. "בואי נצא קצת", היא אמרה לי לא מזמן, בעצם זה היה ממש אתמול. "יש נסיעה לקברי צדיקים… גם להתפלל וגם ליהנות מהנוף הפורח של הגליל. הרבה מים וירוק ורוגע".

 

"לא מים, לא ירוק ולא כלום", אמרתי מיד. "אני לא צריכה להתאוורר ולא להתפלל במקומות רחוקים. קודם שאתפלל בבית". באמת אני בקושי מצליחה להתפלל בבית. שחרית בכלל לא, כי אני צריכה להיות במשרד בשבע וחצי, וזה אחרי שהעמדתי ארוחת צהריים, והכנתי את הבגדים והנעליים לכל החבר’ה שלי וגם סנדוויצ’ים כמו שהם אוהבים. בשבע וחצי, אני רק מגיעה למשרד, ככה העבודה מתנפלת עלי, וככה עד הצהריים בלי לעצור. אז מנחה אני מספיקה לפעמים אצל אמא שלי או באוטובוס. תהלים בכלל לא. השכנות מנסות לצרף אותי לקבוצות כאלו של התהלים המחולק, אבל אני מתחמקת כל פעם. המטלות רודפות אותי, ואני לא מסוגלת להתכוון. מיד עולים לי במוח כל הרעיונות וההחלטות והקשיים והפתרונות, ואני לא יכולה לדחוק אותם.

 

אין לי זמן לעצמי, מה שנקרא לנוח, לחלום, לעצום עיניים בשקט. אלה מותרות. לי יש עבודה לעשות, וטוב לי ככה. יש לי סיפוק בכל העבודות, הרבה אתגרים, והילדים שלי מאוד מחונכים. תני את הספר למישהי אחרת, חנה.

 

 

הילדה שלי, לא יודעת איך היא יצאה ככה. אין לי סיכוי להבין אותה, כזו חולמנית ורגשנית. היא כבר בת שבע עשרה, הבכורה שלי, והיא יכולה לשבת רבע שעה תמימה ליד החלון, להסתכל בשמים… מה יש לראות בשמים? השם יודע. "מה עם שיעורי בית, מבחנים?" אני שואלת אותה.

 

"עוד מעט". יחי התשובה האינטליגנטית.

 

"תראי את הצבעים", היא מתרגשת. היד שלה נעה קדימה במעגל רחב ומנסה להקיף את כל השמים. ראיתי כבר הרבה שקיעות בחיים שלי. כמעט כל ערב אני רואה את השקיעה מחלון האוטובוס, אבל בשביל הילדה שלי השקיעה היא כמו סרט שקופיות שצריך לצפות בו תמונה אחרי תמונה.

 

"חשבתי מה היה קורה אם הייתי מתחלפת עם שרי", היא אמרה ערב אחד אחרי רבע שעה של שקיעה. כמעט בלעתי את הלשון. שרי היא חברה טובה של הבת שלי, והרבה פחות מוצלחת לדעתי. הבת שלי מוכשרת וחכמה ויודעת לנגן, ויש לה כישרון מדהים לדרמה, והיא גם תלמידה מצטיינת. החברה שלה שרי היא נחמדה, אבל די אפרורית. לא חכמה במיוחד. שקטה. חברה נאמנה דווקא, אבל להתחלף איתה?!

 

ניערתי את השטיחים כמעט בעצבים. רק הרגע גמרתי שיחה עם מתנדבת אחת, ועוד עשרים דקות מחכה לי מונית למטה. יש ישיבה דחופה של הארגון בקשר לנופש בנורבגיה. הבת שלי עם הדמיונות המשונים שלה. "יותר טוב שתישארי כמו שאת", אמרתי לה, "ותבואי לעזור לי עם השטיחים האלו". היא שתקה ובאה מיד. ילדה טובה, הבת שלי. הרבה יותר מוצלחת משרי. למרות הרחפנות שלה.

 

 

המתנדבת הזו יכולה לשגע פילים. "אני חושבת שאני לא מתאימה לנסוע עם דניאלה", היא אמרה לי בטלפון. "שעות ישבתי עם עצמי וחשבתי על זה, וגם התייעצתי עם ההורים שלי. יש בי רגישות, אבל היא זקוקה לרגישות מיוחדת ולסבלנות כזו שאני מרגישה שאין בי". אלו מן מילים. דניאלה היא ילדה קטנה, חולה כבר כמה שנים. היא עברה הרבה בחייה הקצרים, והעבודה איתה לא פשוטה. אבל לי יש עין חדה, ואני חושבת שהמתנדבת הזו מתאימה. אז מה הקשקושים האלו על רגישות שמגישות. שעות היא ישבה וחשבה. אני לא תופסת את זה. לשבת ולחשוב ולבדוק ולחטט פנימה.

 

"אני מרגישה שאין בי". איזה משפט. אף פעם לא בדקתי מה יש בי ומה אין בי. יש כל כך הרבה מה לעשות, וזמן תמיד קצר מדי. מה זה משנה מה יש שם בפנים? אני מצליחה לשמור על שלוות נפש ועל חיוך נעים ועל תפקוד מלא וזהו.

 

לעשות, זה המוטו שלי. עכשיו אצטרך לחפש מתנדבת אחרת, וגם לתת להיא ילד אחר, כי היא מתנדבת כבר שנים, והיא באמת טובה. והנסיעה קרובה כל כך. כבר שלחו לשם אנשים שיארגנו את המלון… בפיורד הכי יפה הם ישהו, הילדים. בעיירה יפהפייה, כך אומרים, על גדות הפיורד. הכל חייב להיות מתוכנן פרפקט. אין שם יהודים בכלל, וצריך להביא את הכלים והציוד והמזון מבחוץ. לוגיסטיקה מורכבת. אני לא נבהלת. אני אוהבת אתגרים, וחיוך אחד מאושר של ילד חולה שווה את הכל. רק שהמתנדבת הזו תסכים בכל זאת לנסוע עם דניאלה. יהיה לי קשה למצוא מישהי אחרת בשבילה. את המחשבות שתשאיר לבת שלי.

 

 

זאת שוב הבת שלי שתהיה בריאה. אני, יש לי על הראש את מסע הפרסום החדש לקולה קולה ואת כרטיסי הטיסה לילדים, וגם צריך לדאוג לרופאים מלווים, והיא, פרחים יש לה בראש. אסור לה לנסוע לטיולים, לרחפנית הזו. נס שהיא לא תפסה אותי באותו יום. הייתי מתפוצצת מכעס ומדאגה. אבל בעלי טיפל בזה, והוא מאוד שקול. היא התקשרה פתאום הביתה באמצע הטיול השנתי שלהן לגולן.

 

"אבא, אל תדאג, אני בג’ילבון". בעלי לא הבין למה הוא צריך לדאוג, אבל היא הסבירה לו מיד, שהיא הלכה במסלול, ופתאום היא ראתה פרח קטן שצומח על סלע, אז היא הלכה לראות אותו, והיו שם עוד פרחים, והיא התעכבה. בינתיים הבנות סיימו את המסלול ועלו לאוטובוסים וקראו או לא קראו שמות, אבל לא שמו לב שהיא איננה. דווקא יש לה חברה טובה בכיתה, אבל החברה שלה לא היתה בטיול הזה, וכשהיא הגיעה לסוף המסלול, היא ראתה, שאין אוטובוס ואין בנות ואין מורה. היא לא נבהלה. מיד התקשרה הביתה מפלאפון של מישהו, כי אין לה את המספר פלאפון של המורה. בעלי השיג את המספר של המורה והתקשר. המורה נבהלה מאוד והאוטובוס חזר מיד לאתר, והכל נגמר בשלו, ברוך השם.

 

"פרח קטן ויפהפה", היא ניסתה להסביר לי בלילה. "פתאום חשבתי על איך שהוא גדל ככה מזרע פצפון שנרקב באדמה, ואיך הגשם משקה אותו, ומלאך אומר לו: ‘גדל’, והשם מלטף אותו ונותן לו ריח וצבעים. הייתי כל כך שקועה בו, ולא…"

 

מזל שהטלפון צלצל. אחרת אני לא יודעת מה הייתי עושה. לשקוע בפרח! רואים, מריחים וממשיכים הלאה. אני בכלל לא מבינה בשביל מה צריך את כל הטיולים האלו. רק סכנות יש בהם. פרחים בראש שלה! עדיף שתעזור לי להכין מכתב מכובד לכל הנוסעים. הוראות, תזכורות וברכת הצלחה. אני מקווה שהטיול הזה יצליח. הוא עולה הון, וכל כך הרבה השקענו בו. יש דברים יותר חשובים מפרחים…

 

 

עננים לבנים שטים מתחתי. הם נראים כמו שלג צחור. אני עדיין לא מאמינה שאני פה, במטוס. זה כל כך בלתי נתפס. רק לפני שלושה ימים חיים מיטלמן קרא לי ואמר שהוא רוצה שאני אבוא גם. צריך עוד אנשים בשטח, והוא חושב שנוכחותי תועיל מאוד לכולם. כמעט התעלפתי. שאני אטוס לנורבגיה? זה לא יתכן. הלחץ ב’גלים’ גדול בתקופה הזו, וכל הילדים שלי בחופש, ואמא שלי צריכה אותי. ומה עם הפנימייה? הבנות נמצאות שם עד ראש חודש אב! חיים מיטלמן לא התרשם. הוא ביקש ממני לחשוב ולענות לו תשובה.

 

סיפרתי לבעלי את הבדיחה החביבה הזו, אבל הוא לא חשב שזו בדיחה. "לא תזיק לך חופשה", הוא אמר. "וחוץ מזה צריכים אותך שם".

 

"לא שייך" אמרתי. באמת. יש לי פה מלא עבודה, ואני לא יכולה לנטוש ככה את הכל לשבוע שלם. בעלי התעקש. עד עכשיו לא ידעתי שיש לי בעל אסרטיבי קוראים לזה, אם אני לא טועה. הוא מיד התחיל להריץ עניינים. הבת שלי, זו הבכורה, אמרה שאין לה שום בעיה להסתדר עם הילדים שבוע. אני לא מנסה לתאר לעצמי איך הבית ייראה, בעלי הבטיח לעזור לה, אחותי אמרה שהיא תבקר את אמא שלנו כל יום ותדאג לה, המנהלת של הפנימייה לא צריכה אותי בסוף השבוע הזה, כי הבנות נוסעות למחנה, במשרד הפרסום נלחצו קצת, אבל מיד הם אמרו שהם יסתדרו שבוע, העיקר שאני אנוח סוף סוף. וככה לא נשארו לי תירוצים.

 

בעלי והילדים ארזו אותי ואת החפצים שלי וליוו אותי לשדה התעופה, ולא נחו ולא שקטו עד שהם ראו אותי עוברת בביקורת הדרכונים ועולה במדרגות הנעות לדיוטי פרי. הם נופפו לי בלי סוף וזהו, אני בדרך לנורבגיה. אין לי מושג איך זה יהיה בשבילי, אבל בינתיים במטוס אני לא מתבטלת. שתי מתנדבות יושבות לידי, ואנחנו מתכננות ביחד ערב של הווי ופולקלור שנערוך במלון באחד הלילות. העבודה הולכת אתי, למזלי.

 

 

הדרך לגיירנגר, העיירה הציורית שבה נשהה, חולפת על פני נופים יפהפיים. קילומטרים על קילומטרים של צמחייה עבותה, אגמים כחולים שאין להם סוף, הרים גבוהים ובתים קטנים, שנראים בדיוק כמו הבתים שבסיפורים. באוטובוס שוררת מהומה עליזה של מוסיקה ופטפוטים. אני משתדלת לעזור ככל יכולתי. ילד אחד הקיא, ילדה אחרת הרגישה לא טוב. על הנוף אסתכל יותר מאוחר, עכשיו זקוקים לי.

 

לקראת ערב התחלנו לרדת בכביש מפותל ממרומי הר נישא אל עמק שבו שוכנת גיירנגר. הגבהים מבהילים, והכביש צר. הנהג נוסע במיומנות, וכל הילדים צורחים מהתרגשות כשהם מגלים לפתע למטה, הרחק מתחתינו מראה מדהים.

 

הפיורד, לשון הים הרחבה, מתפתל כחול-כסוף וצלול בין הרים גבוהים. כיפות השלג שלהם מנצנצות באפרוריות הערפילית. הפיורד שקט ורגוע, וכמוהו גם העיירה שנפרשת כמו תמונה צבעונית. ריבועים של דשא ירוק התפוח ועד הכהה העתיק, ובתים כמו כתמים של דיו צהובים, אדומים, כחולים ולבנים. יש להם ארובות, לבתים, וחלונות קטנים, ובכל חלון פרח חי באגרטל. את זה ראיתי רק אחר כך, כשגמרנו את מסע הפיתולים ועברנו סמוך לבתי העיירה. עד אז לא הצלחתי כל כך ליהנות מהמראות, כי דניאלה רצתה שאצלם אותה בכל זווית אפשרית. אוכל ליהנות מהתמונות.

 

 

בערב סיפרה לי אשתו של חיים מיטלמן, שהכי היא התפעלה מהמפל הענק שזורם מראש ההר אל הפיורד. לסיור הזה ברחבי העיירה לא הצטרפתי. ירד גשם, ואחד הילדים חטף התקף, אז נשארתי אתו במלון. אמא שלו אמרה שלא צריך, וממילא הרופא גם נשאר, אבל נשארתי בכל זאת.

 

אשתו של חיים מיטלמן תיארה לי את כל מה שהם ראו. "אני לא נרגעת מהבתים האלו. כל כך הרבה בתים קטנים, וכולם פרטיים, גדולים, מוקפים בפרחים ובמשטחי דשא. בתים של אגדות. וההרים, העיניים כואבות מהגובה שלהם, וכמה מים זורמים בכל הנקיקים. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה מים. והירוק והאוויר הצלול והקריר. אבל את המפל, את זה אי אפשר לתאר מרוב יופי". היא התנשפה עמוקות. "הוא נופל ממש מהשמים, למעלה בהר הוא נראה צר כל כך דקיק, אבל אז, כשהוא מגיע אל העיירה, ערוץ שלו מתרחב, ויש סלעים באמצע, ופתאום הוא הופך לזרם שוצף, והוא חובט בסלעים וקופץ מעליהם ומתיז רסיסים לבנים וקצף בתוך הירוק והחום שמסביבו. הוא שועט קרוב ממש לבתים האדומים שעל גדתו, והרעם שלו מתגלגל ומתפתל ביחד אתו. כזו עוצמה. כזה הוד שברא השם. אני אומרת לך, פשוט אין לי מילים לתאר".

 

ובכל זאת היא תיארה, ואני הבנתי.

 

 

היום נסענו לבריקסדאל לצפות בקרחון היוסדאל. המדריך שלנו הסביר שהיוסדאל הינו הר של קרח, והוא עוצר נשימה. טוב, נראה כשנגיע. בינתיים אני עוטפת בסוודרים כמה ילדים ומדברת עם מתנדבת אחת, שהילד שלה קצת שובב מידי. אני צריכה לדבר גם עם הטבחית. הסלט כרוב שלה היה טעים במיוחד, ואני רוצה מתכון. הבנות בפנימייה יאהבו אותו.

 

האוטובוס נעצר באתר מטופח. בכלל נורבגיה מטופחת מאוד. מסודרת, נקייה, מסבירה פניה לתיירים. הלוואי שככה היה אצלנו. אני אוהבת סדר וניקיון, ותמיד מרגיזה אותי ההזנחה אצלנו. אל הקרחון נסענו בקרוניות קטנות, ואחר כך הלכנו ברגל בשביל מחופה צמחייה. הלכתי לאט, נזהרת לא למעוד.

 

ואז זה קרה. לא הייתי מוכנה. סביבי לא היה אף אחד. לא ילד לתמוך בו, ולא מתנדבת לדבר איתה. כולם התקדמו כבר לפני, כנראה. אני לא יודעת איך זה קרה, אבל הייתי פשוט לבד. ופתאום נגמרה הצמחייה, ואני עמדתי על אדמה, והכל לפני היה פתוח, ואני הרמתי את העיניים.

 

הוא פשוט היה שם. ראשו בשמים, ומשני צידו צמודים אליו הרים חומים חשופים. קרחון היוסדאל. הר של קרח זוהר בלבן מסמא עיניים ובתכול בוהק. העיניים שלי נפקחו לרווחה, ולרגע הפסקתי לנשום. פתאום עברה בתוכי צמרמורת עמוקה ומופלאה שכמוה לא חשתי מעולם. לבן בראשיתי מוכתם בתכול עז, ותחתיו אגם של מים צלולים כמראה, ובהם צפים קרחונים קטנים. רציתי לבכות מרוב תדהמה, אבל הדמעות קפאו בעיניי. רציתי להתעלף מרוב יופי, אבל איש לא עמד לצידי לתמוך בי. היו עוד אנשים שם. לא ראיתי אותם. כולם נעלמו. נקודות. רק אני והלבן והתכול הזה, צחור כמו ענן, נושב קור זך. נופל בגלים צלולים כמו שובל של כלה.

 

פתאום חשתי דחיפות. הלב שלי בער. הוא רצה משהו. הוא משך אותי קדימה אל ההר. לנגוע בו, לחוש בו, להיות בטוחה שהוא קיים, שהוא אמיתי. מה קרה לי. שכחתי מי אני. נעלתי נעליים מיוחדות, והצטרפתי לקבוצה שטיפסה אל הקרחון. לאט לאט עלינו עליו חורצים את הקרח, מעפילים למעלה.

 

באיזשהו מקום באמצע ההר עצרנו. המצלמות התחילו מיד להבזיק. אני לא הבאתי מצלמה. לרגע עוד נחו עיניי על ההר הלבן מאחורי, ואחר כך הסבתי פני קדימה. האנשים נעלמו וגם הקולות. שוב הייתי לבד, אני והעמקים הרחוקים, הירוקים, וההרים העצומים והרוח, ואי שם בהר גועש מפל אדיר. ענן של רסיסים זוהרים מקציף את האוויר, וקולם של המים הולך ומתפשט במרחב. הייתי לבד, והקולות צעקו באוזני, והמראות חדרו לתוכי. אלוקים היה שם אתי עם כל העוצמה הנוראה ודיבר אלי. וליבי שלי נפתח, ורסיסים חמים, אחרים, עדינים, הציפו את מוחי ואת ליבי. רציתי לעמוד שם עוד אלף שנה.

 

זאת אומרת אני העומדת כאן, זעירה ביקום המופלא. זאת אני, הבורחת ועימי כל הכתמים והחולשות והחריצים שלי. ומלפני ומאחורי ומימיני ומשמאלי ומתחתי ומעלי ובתוכי צועק קול גדול ונורא "אני השם!" ללא הגה הוא צועק, ואף על פי כן הוא קול, ואני שומעת אותו בכל נימי נפשי. השם קרע לי את הים.

 

 

חזרנו הביתה. בעלי והילדים באו לקבל את פני בשדה התעופה. הם חיפשו את המזכרות שהבאתי להם וסיפרו לי שהם קנו אלבום לתמונות. לא צילמתי, אבל אמא של דניאלה תפתח קצת תמונות בשבילי. חיים מיטלמן כבר דיבר אתי על ישיבת סיכום ועל ארגון רשת מתנדבים נוספת בעיר אחרת. שבע הודעות מ’גלים’ חיכו לי בתא הקולי, והמצב של אמא של הדרדר.

 

נפלתי לתוך העבודה, וכשהתמונות הגיעו לא הצלחתי לחזור אחורה. לא ממש. בתמונה אחת ראו את כל הקרחון, אבל הוא היה קטן וחיוור. אי אפשר להעתיק את העוצמה הנישאה, את היופי הנאדר, את הרגש המופלא. הנס התפוגג ונעלם. הים חזר למקומו. שגרה באה, עבודה, מטלות. הר הקרח שלי נמס ונעלם.

 

 

השכנה שלי ביקשה ממני לשמור על התינוק שלה. הוא רק בן שבועיים, אבל הבן הבכור שבר את רגלו, והיא חייבת לרוץ אתו למיון. "הוא רגוע עכשיו, ואם יבכה השארתי לו בקבוק". הרגעתי אותה, והבטחתי לה שהכל יהיה בסדר. כמה וכמה תינוקות כבר גידלתי.

 

אחרי רבע שעה הוא התחיל לבכות. הוצאתי אותו מהעגלה, והאכלתי אותו בזהירות. אחר כך השכבתי אותו בעדינות על הספה. הבית היה שקט. זה די נדיר. הקטנים ישנו, הבכורה שלי הלכה לחברה. הטלפון לא צלצל, וגם הפלאפון למרבה הפלא. כל התכנונים ברחו לי. בחוץ היו השמים כהים, וירח עגול וצהוב של אמצע חודש זהר במרחק. רוח חרישית הניעה את צמרות העצים.

 

ועל הספה שכב תינוק. זעיר כל כך ומושלם. אצבעות דקיקות, ריח עדין ומתוק ופנים רכים, מלאכיים. הוא נשם קלות נשימות זעירות, עדינות. עיניו נפקחו ושלחו מבט כחול החוצה אל העולם המסתורי שמעליו. הוא השמיע קול דק כמו המיה של מים רגועים.

 

ואז זה קרה. פתאום הייתי שוב לבד, אף אחד לא היה לידי. היינו שם הקב"ה והתינוק ואני. פליאה עצומה מילאה אותי. שוב הצמרמורת ההיא העמוקה, הכובשת. כל כך מושלם, כל כך מופלא. בריאה יחידה בעולם, שאין דומה לה. גדולה יותר מעמקים ירוקים, יותר ממפלים גועשים, יותר מהר של קרח תכול. הנה אני, קטנה כל כך, עם כל מה שיש בי שאני רוצה וצריכה להכיר, אל מול העוצמה האדירה של אלוקים. תינוק חי ומשמיע את קולו, והקול הזה הזעיר צועק באוזני וממלא את חדרי ליבי.

 

פתאום נהיה לי דחוף להבין, לגעת, להכיל את הכל בתוכי, לשמור על ההר ועל התינוק. רצתי אל החלון. הירח עדיין זהר, וסביבו הילת כוכבים. באדנית שעל החלון צמח פרח ורוד.

 

"השם", קול, קולי שלי, רעם בתוכי. "אתה קורע את הים בכל יום. יש אלפי הרים של קרח מסביבי, זוהרים בלובן טהור, מופלא. כוכבים בשמים ושמש שוקעת ופרחים ויונה עפה עם הרוח וגלים של ים ונשימות של תינוק. רק צריך רגעים קטנים של שקט. רק צריך להיות לבד, עם ה’אני’ הפנימי האמיתי, ולפתוח את הלב ולראות. פעם ועוד פעם ועוד…"

 

ככה בונים אמונה.

 

  

(מתוך מגזין "משפחה")