אנחנו לא לבד!

 

 

מעשה שסיפר אור עולם – רבינו הבעל-שם-טוב הקדוש זצ"ל, אשר האיר עולמנו באור יקרות (מובא "בדגל מחנה אפרים" לנכדו הרה"ק מסאדילקוב זצ"ל):

 

המלך נעלם.

 

הוא כל כך חפץ לראותו.

 

אבל היכן הוא?!

 

הכרוז אשר הודיע כי המלך נמצא מעבר לחומות, נפל על כל סוגי האוזניים. יש כאלו, שאמרו "חומות? לא מציאותי". יש שטענו "זו הרפתקה, אבל מסוכנת".

 

אבל הוא, דווקא הכרוז שימח אותו. הוא הבין ממנו שיש דרך להגיע. וזה מה שדרבן אותו לצאת ולעשות כל שביכולתו כדי לזכות להתקרב אל המלך.

 

הוא ידע, לא המלך אבד. אלא לנו אבדה הדרך. ואם יש הכרזה סימן שהיא קוראת למישהו.

 

למי? לי!

 

הדרך אינה פשוטה. חומות מקיפות זו לפנים מזו. חיות רעות מסתובבות שם באופן חופשי. אגמים שוצפים נהרות זועפים והרבה מאוד אנשים ‘חכמים’ שמסבירים ש’אין סיכוי למצוא אותו’.

 

"אחד ניסה וגם השני – כבר כולם יודעים שזה לא ריאלי… וחומות שכאלו? מי מתיימר לעבור בהם? חיות טורפות ואלימות כל כך, מי יכול להן? ואתה, כל כך תמים ופשוט, ולא יודע להשתמש בכלי מלחמה. ומה הסיכויים שלך? מה ההכשרה שלך? לא מחונן ולא מצליחן. למה לך לנסות בכלל?"

 

"אבל אני רוצה להגיע אל המלך!!!" פורץ הוא בבכי מלא געגועים. בהחלטה שלו הוא דבק. אם המלך אמר שניתן להגיע אליו, כנראה שזה יותר פשוט ממה שזה נראה.

 

מסירות נפש נדרשה כדי להתנתק מכל החיים השוטפים. כדי להחליט שהוא מחפש את המלך ומיד. לא, לא אחר כך! לא כשהוא יתפנה לזה. אלא כשהוא יפנה את כל מאוויו לזה.

 

הוא לא יסיים לימודים קודם, ולא יתפרנס ויתבסס היטב, ולא יסדר את משפחתו באופן נכון ואחר כך כשיהיה פנסיונר מכל המשימות הללו, ילך להגשים ‘חלום’. לא. כאן ועכשיו. וזו משימה שחייו תלויים בה!

 

עד כמה שהיה נראה לו קשה לצלוח את הדרך, הוא ראה בה ניסים. תמיד נמצא לו אוכל בזמן. ותמיד הצליח להתגבר על קשיים. דוב מסוכן בדיוק נרדם. מה שנראה לו כאריה טורף התגלה כבול עץ… המים לא ריסקו אותו, הוא אמר פרק תהילים והנחש הסתובב בדיוק ברגע הקריטי.

 

ובניגוד לכל מה שאמרו כל ה’חכמים’ דווקא הוא בפשטות ובאמונה – עשה זאת. הוא עבר לפנים החומה הראשונה!

 

שם מצא את פקידי המלך. הם שמחו איתו, היללו את אומץ רוחו ואת מסירות נפשו, והבטיחו לו כסף רב על המאמץ שעשה. המלך משלם בעין יפה למי שהביע כזו אהבה אליו.

 

הוא ראה שם רבים מסתובבים. שמחים, דעתם זחוחה עליהם. כבר עשו משהו בחיים. הם נעלים יותר מכל שאר האנשים ברחבי הממלכה. אבל לדעתו הסתפקו במועט. לא בכסף מועט. כי באמת קיבלו שכר ענק. טבין ותקילין. אלא במועט מבחינת מימוש שאיפות.

 

"לא רוצה!!!" זעק. "לא עשיתי את כל הדרך בשביל ההבטחות הללו. אני רוצה את המלך! מלכי האהוב!"

 

"ראה נא את החומות הבאות. ראה שם את הנשרים המבשרים על טרגדיות המסתתרות בינות לאבנים. למה לך? האם שונא אתה את החיים?"

 

"חלילה. אני אוהב אותם כל כך, ואני יודע שהטעם היחיד בהם הוא להתקרב אל המלך. אני כל כך מוקיר את החיים שאני לא מוכן להחמיץ אותם בבזבוז זמן אדיר של ‘אכול ושתו’. אני מוכרח להגיע אל המלך. וכל מה שלא מקרב אותי אליו – מרחיק אותי ממנו. אני מוכרח ללכת לפי הסימנים והמשעולים המסומנים". הוא התחזק בדעותיו ואמר בנחרצות: "ואני בעזרת ה’ גם אגיע!"

 

נחרץ יצא אל השלב הבא. הקשיים שידע עד כה, היו מאתגרים לעומת אלו שנתקל בהם עתה. אבל הוא ידע. כפי שקודם לכן ידע, לא האמינו ביכולת לעבור את החומה – וזה הופרך, כך גם עכשיו. הניסים ילוו אותי, אמר לעצמו.

 

"חומה יותר גבוהה? אני לא אמור לטפס עליה, רק למצוא בה את השביל הפתוח. חיות טורפות? אני לא אמור לנקות את כל האזור מהן, רק להתקדם מעבר להן. הים שוצף? אין שום סיבה שארוקן אותו, מטלה אחת לפני – לצלוח אותו. ולפעמים דווקא הגלים יביאו אותי מהר יותר אל חוף מבטחים".

 

והוא הצליח. והגיע. ועבר עוד חומה ועוד מכשול. כל מה שהיה נראה מאיים, התגלה כדרך סלולה. אף פעם לא נתן לפחד לשלוט בו. כי כוח האב בבנו, בחכמה. וכשבא לחומות ולנהרות ולחיילות הרבים והדובים וכל המבהילים המסתירים את פני המלך, תמה מאוד לעצמו והיה נבוך. הרי זה מלך רחמן. למה זה תסתיר עצמך בהסתרות כאלו? ואני אנה אני בא?!

 

וצעק ובכה בשברון לבב ‘א-לי א-לי למה עזבתני?!’ ובכוח לבבו הבוער והנשבר לבוא אל המלך, הוא מוסר את עצמו ודוחק את עצמו. מיד מקבל כוחות לדלג על החומות והנהרות.

 

לפני החומה האחרונה, כבר מפזר את כל הונו לחיילות המלך הסובבים שם.

 

כשסיים את החומה האחרונה והגיע אל השער הראשי חש שמחה והתעלות, וגם ענווה עצומה כי ידע שלא היה זה מכוחו הטבעי להגיע עד לאן שהגיע. הכל היה בהשגחה פרטית, עם המון ניסים, ואירועים מדהימים שאי אפשר לתת בהם שום עצות ושום מסקנות.

 

כאן התקבל בתרועות ‘ברוכים הבאים’ ובשלטים מאירים ‘צדיק בא לעיר’.

 

אבל הוא לא מסיח דעתו מהמטרה: "את המלך אני חפץ לראות! מלכי, רק בך אני חפץ, למענך אלוקי עשה, רצוני לזכות באור פני מלך חיים".

 

כשראה המלך את געגועיו ומסירות נפשו, ושוועתו הנשמעת מקצה עולם ועד קצהו, מיד מסיר המלך את אחיזות העיניים הללו ופתאום הוא רואה, כי אין שום חומה, ואין שום מסך מבדיל. והארץ היא ארץ מישור ומלאה בגינות ובפרדסים והיכלי עונג. ומשרתי המלך לבושים בלבוש יקר. וכל מיני מזמרים עומדים והמלך יושב על כסא מלכותו, והארץ מאירה לכבודו…

 

והוא ירא ונופל על פניו, ואומר: "אבי מלכי, למה הסתרת פניך? הייתי נבהל מחילותיך ומחומותיך ומכל שאר הדברים המבהילים שבדרך, עד שכמעט אבדתי. ואיך יבואו האחרים?"

 

והמלך אמר: "קום!" ומושיט לו את שרביט הזהב אשר בידו ומחזק אותו. ומלבישו הודו. ונותן לו מאורו. וכתר שם בראשו. ומסביר לו באהבה:

 

"עשיתי את כל זה כדי לנסות אותך ולדעת את אשר בלבבך, וכמה אמיתית יראתך ואהבתך אלי. ולא ירא אתה ממפגעי הדרך. ועתה בני אהובי עבור בכל העולם, ופרסם מלכותי. והנה מהודי נתתי עליך ואורי על פניך למען דעת כל עמי הארץ וכל המסיתים אשר ניסוך כדי שלא תגיע אלי – כי אתה בני האמיתי.

 

כי דע לך שכל אלו המסיתים והחיילות והחיות הרעות המאולפות כדי להפריע במעברים הם שליחים של כל המשטינים עליך, אשר רוצים לרשת מלכותך. יודעים הם כי כל זמן שאתה בחיים, מלכותם לא תיכון. ובגלל זה שונאים כל כך את בן המלך, מתנכלים לו ומנסים להכשילו מהיעד שלו. וברגע שהם מכשילים אותך, מיד באים לכאן להלשין עליך. וכל ההסתרות והפחדים הללו, מאיימים גם עליהם. כך לא מתקרבים אלי שונאיך בקלות. ולא יכולים בכל עת להלשין עליך".

 

ואם תרצו כל מסכת היהדות, וההיסטוריה של עם ישראל נמצאת בזה הסיפור. ובניגוד לכל ה’חכמים’, ידועי העיתים אשר ממלאים את חצרות הממלכות בעולם הזה – אנחנו ממשיכים ומתקדמים, ועוברים עוד חומה ועוד מחיצה.

 

אי אפשר? מאיפה תתפרנסו? – מסתבר שאפשר.

 

ואיך תעמדו בניסיון העולמי של הטכנולוגיות השוטפות? עומדים בעזרת ה’.

 

ואיך ניתן ללבוש בגדים צנועים כשיש אפקט חממה והארץ כל כך מהבילה? ניתן ועוד איך. מכובדים אנחנו ומתכבדים בעצמנו.

 

מאיפה הכוח למשברים המאיימים ולחיות הטורפות ולרוחות הרעות? כי כוח האב בבניו!

 

והבכי, אותו בכי המשבר את ליבנו, ואותו וידוי אמיתי ונוקב אשר אנו מתוודים על חטאינו וזועקים ובוכים ומתפללים, ממיסים את כל הקשיים. ואז, מיד נשברות כל חומות השקרים אשר מבדילים בינינו לבין אלוקינו.

 

זה קשה? יש לנו דרך סלולה. אנחנו לא הולכים לבד. "עזרת אבותינו אתה הוא, מגן ומושיע – בכל דור ודור".

 

יש דרך כבושה. אנחנו יודעים על היעד. יש לנו את המודל. רואים את הצדיקים. את פניהם המאירות. וראיית פני צדיק – מבטשת את יסוד העפר שבאדם. זוכים ללמוד תורותיהם וזה מחזק את יסודות האש והרוח ברוממותם. יודעים שיש אפשרות להגיע קרוב אל המלך. וצועדים בתקווה.

 

אמנם יש גם ימים קשים. לא כל הזמנים שווים.

 

"כי תהיינה לאיש שתי נשים, האחת שנואה ואחת אהובה", ועל זה נאמר (דברי הרה"צ גאב"ד חוג חתם סופר שליט"א): יש ימים שהם ‘אהובים’. הכל זורם. ימים על מי מנוחות. מרגישים התעלות. חן בעשייה. הישגים מרוממים. ימים נפלאים.

 

ויש ימים ‘שנואים’ חלילה. קשים, מלאי מאבקים. אתגרים שכמעט מכשילים.

 

כולנו צריכים להתפלל על הימים האהובים. אבל צריכים לדעת כי ההכרח לא יימלט. מוכרחים להיאבק כדי לנצח. ומובטח לנו ‘משפט הבכורה לבן שנואה’ – הזכויות הכפולות והמכופלות מצטברים דווקא בימים אלו של מאבקים, של התגברות על מכשולים וכדומה. לאותן תולדות ומעשים שנעשו גם באווירה לא קלה.

 

אם הימים הקשים נראים בצורים וגבוהים כחומה, אולם עם כיסופים וגעגועים אפשר לבקוע את החומות המבדילות בינינו לבין בוראנו.

 

כשבאים לפני המלך בלבבות נשברים וצועקים על הסתרת המלך ועל חפצנו ורצוננו להיות דבקים בו ולראות או פני מלך עליון – מיד נגלה המלך ובאורו – אור החיים רואים אור.

 

(מתוך מגזין "בבית שלנו")