גדולת האדם

 

 

סופוקלס היווני מתאר בשיר אחד את גדולתו של האדם, וכך הוא אומר: "הרבה נוראות יש, אך הנורא שבכולם הוא האדם!"

 

הוא מתאר איך האדם מייבש ביצות, מספח מהים ליבשה, מפריח ששמות, הולך אחרי מחרשתו בגשם ובסערה, שנה אחרי שנה וכו’.

 

בימים אלה אנו יכולים להוסיף על תיאור זה עוד דבר גדול: שהאדם מהין לטוס אל הירח. כי אם אמנם אלה הן נוראותיו של האדם, שסופוקלס מתאר, אולם – הטיסה אל הירח היא נוראות נוראותיו, ואין די להתפעל מאומץ רוחם של המתכננים והמבצעים גם יחד. מאורע זה מעורר למחשבה מחודשת על הנושא הישן של גדלות האדם. ננסה להשתחרר מההתרגשות הרגעית, ונשאל את עצמנו: האם "האדם" מיצה במבצע כגון זה וכדומה לו, את כל אשר בכוחו לעשות לבניין העולם?

 

לתורה ביקורת מעמיקה על הציביליזציה, השואפת ליצור תנאי חיים נוחים ולמצות את כל מקורות העושר והתענוג עד תומם. כלומר: העולם מתפתח, אנו מרבים לנצל את אוצרות הטבע לנוחות החיים, וכל זה על חשבון האדם עצמו. הציביליזציה מגדילה את העולם ומקטינה את האדם, כי היא מפנה את המבט החוצה, ופנימיות האדם עצמו הולכת ומצטמצמת, הולכת ומתדלדלת.

 

אולי תפתח דריסת רגל האדם על הירח אופקים חדשים ולהתפתחות האנושית, אולי זוהי התחלה לכיבוש כוכבים נוספים, ויימצאו וכוכבים בעלי אטמוספירה המאפשרת לאדם לחיות עליהם, ייסדו עליהם ערים ומדינות, ותוכל האנושות להתפשט בצורה בל תשוער כעת…

 

אבל האם יהיה האדם יותר מאושר?

 

עד כה הביאו התגליות הגדולות ביותר כמעט יותר חורבן מאשר אושר.

 

אלפרד נובל, למשל, ממציא הדינמיט, ראה בסוף ימיו איזה נשק איום הוא נתן בידי כוחות ההרס שבאדם, וכדי לכפר על זה הקים קרן פרסים לקידום האנושות בשלום, במדע ואומנות – פרסי נובל. ועוד, גילוי הפרדת גרעין האטום נוצל ליצירת פצצת האטום: המדינות האדירות אוגרות נשק נוקליארי המסוגל למחוק כל עקבות חיים מעל כדור הארץ. ניצול אנרגיית האטום לצרכי שלום מפגר בהרבה אחרי ניצול בתעשייה המלחמתית.

 

בעומקה של כל ההתפתחות הציביליזטורית מונחת התפישה, כי כל האושר טמון באוצרות הטבע ובכוחות מחוץ לאדם, ושורש כל הרע והסבל שבעולם נעוץ גם כן בחוץ: בצורת החיים, בארגון לקוי ובניצול בלתי מספיק של אוצרות הטבע. אין כוונתנו לשלול כלל את שיפור תנאי החיים, ברצוננו רק להראות כי המבט החיצוני הזה בונה את העולם החיצוני על חשבון האדם עצמו.

 

כך חיפש המרקסיזם את פתרון העיוות הסוציאלי במדינה קומוניסטית. הוא ראה את שורש כל הרע בבעלות פרטית על "ההון היוצר", כלומר המכונות והקרקע. המעביד, בעל המכונה או הקרקע מנצל את הפועלים. וכעצה לכך – הלאמת ההון היוצר. כשהמדינה תהיה הבעלים על כל המכונות והקרקעות, שוב לא יהיו מעמדות, כל האזרחים יהיו פקידי המדינה, והיא תחלק את הרווחים בצורה צודקת. תיאוריה זו התגשמה ברוסיה הסובייטית, וידוע משטר זה לשמצה בדיכוי ורודנות, בשחיתות ושקר – והכל בהסוואה של "צדק סוציאלי".

 

ואין פלא בדבר. שורש הרע אינו נעוץ בארגון לקוי של החברה או בסיבות אחרות מחוץ לאדם. שורש הרע נמצא בתוך האדם עצמו, וכל שיטה שאינה מתחשבת עם עובדה יסודית זו – סופה להיכשל! המרקסיזם החליף את הבעלים הפרטי על ההון היוצר בבעלים הכללי – המדינה, אך בשורש הרע שבאדם לא נגע כלל, ולכן לא הייתה כאן אלא התהפכות מצד אל צד: במקום שהבעלים הפרטי העביד וניצל את הפועל, ניצלה ודיכאה הממשלה בשם המדינה את האזרח, ואולי בצורה עוד יותר אכזרית. כל הרגשת העוצמה וגאוות הבעלות שהתחלקה בעבר בין הרבה בעלי בתי חרושת והשקעות, התרכזה עתה בליבם של קומץ אנשים, הצמרת ששלטה על אוכלוסיה עצומה! כל המפכה הסוציאליסטית לא הפילה שערה ארצה מכל הגאווה ויצר השלטון אשר בלב האדם, היא רק ריכזה יצרים אלה בקומץ אנשים!

 

הרי השאיפה הבלעדית לתקן עולם מבחוץ, מבלי להסיר את הרע שבתוך האדם – לא רק שהיא אינה מתקנת את הרע משורשו אלא היא עוד מחריבה את האדם עצמו.

 

כל אדם מחפש חוויות גדולות מחוצה לו, הוא מקווה כי חוויה גדולה מאוד תרומם אותו ותבטל את הקטנוניות שבלב.

 

פעם הייתי על הר גבוה מאוד. כשעמדתי על הפסגה והסתכלתי על הנוף העצום מסביבי, הרים עטופי שלג מימי בראשית, מרחב מרהיב עין, אמרתי לעצמי: במעמד כזה בודאי מתבטלות בתוכי כל המידות הקטנטנות, כל הקפידות היומיומיות – כל זה בודאי בטל מעתה ונפל ממני כבגד בלוי, ולא יחזור עוד לליבי, ומעתה אהגה רק בדברים גדולים ואמיתיים! ובו ברגע מששתי את עצמי אם אמנם השתניתי והייתי לאיש אחר, אך נוכחתי לדעת כי בפנימיותי נשארתי אותו אדם קטן שהייתי, רק החוויה הגדולה של נוף נהדר זה חיפתה לרגע קט על הקטנוניות שבי.

 

כך הוא האדם: אם יעלה לשמים שיאו, וראשו לעב יגיע בחוויה חיצונית – תמיד הוא נשאר אותו האדם, בעל אותן המידות ואותם יצרים, ואיה תיקון האדם ואיה תיקון העולם?

 

כעת נראה תמונה אחרת של "נוראות האדם" – תמונה שיש בה כדי לעורר במבט ראשון תדהמה.

 

אנו מוצאים בדברי חז"ל: "השכים אברהם בבוקר (לעקדה) ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק וחבש את החמור – הוא החמור בן האתון שנבראה בין השמשות, שנאמר (בראשית כב, ג): "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו", והוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים, שנאמר (שמות ד, כ): "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור", והוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו, שנאמר (זכריה ט, ט): "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור, ועל עיר בן אתונות"… (פרקי דרבי אליעזר, פ’ לא, ילקוט שמעוני פ’ וירא סימן צח, מובא ברש"י שמות ד, כח).

 

הרי מאמר חז"ל זה מצביע על דבר נפלא. כל בר דעת מבין, כי לא כיוונו חז"ל לומר שהחמור הזה הוא עתיק יומין ויאריך ימים ממעשה בראשית ועד לביאת הגואל. הנפלא הוא, כי דווקא שלושה רוכבים על חמור זה: אברהם אבינו, משה רבינו ומשיח צדקנו. והלא דבר הוא: אברהם אבינו שיסד את עם ה’ על אמונתו, משה רבינו שהוריד את התורה מן השמים, והגואל האחרון. כוונת המאמר היא לומר ששלושה אלה מדרגה אחת להם!

 

אברהם אבינו ע"ה "הקריא שמו יתברך בפי כל בריה" (עיין בראשית כא, לז ורש"י שם, וכד, ז, ורש"י שם), וכל באי עולם התקבצו בעמק שוה, הוא עמק המלך והמליכוהו שם לנשיא אלוקים עליהם" (עיין בראשית יד, יז, ורש"י שם). למשה רבינו ע"ה נאמר: "ראה נתתיך אלוקים לפרעה ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו" (שמות ז, א-ב). מהיכן זכו שניהם לאוטוריטה מוחלטת כזאת על בני דורם, ועל מלכה של הממלכה האדירה ביותר בימים ההם? והמלך המשיח, כיצד הוא ימלוך על כל העולם כולו, העני ורוכב על חמור? כיצד נכנע העולם לאברהם אבינו, איך נכנע פרעה למשה רבינו, ואיך יכנע כל העולם כולו לפני המלך המשיח?…

 

"רוכב" מציין שליטה מוחלטת, כפי שכתוב "רוכב שמים בעזרך" (דברים לג, כו). והחמור מסמל כאן את החומר והטבע בכללו. בא מאמר חז"ל לומר, כי שלושה אלה שולטים על החומר והטבע בשליטה כה מוחלטת כפי שלא זכה לזה שום אדם אחר (עיין גבורות ה למהר"ל פכ"ט). שליטה זאת – רוממות היא באדם אשר כוחות נשמתו משועבדים להפליא, השגתו עצומה, מעשיו חובקים זרועות עולם, והוא "מלך" בעצמותו, בלי שום גינוני מלכות חיצוניים. כך נהיה אברהם אבינו "אב המון גויים" אשר כולם הכירו בעליונותו עליהם, וכך נהיה משה רבינו "אלוקים לפרעה", וכך יהיה מלך המשיח – למשיח.

 

"מאן מלכי – רבנן", אמרו חז"ל (גיטין סב, א), כלומר, במידת מה אופייני הוא לכל תלמיד חכם אמיתי שניכרת בו מלכותיות. כאשר רבי יהודה הלוי מתאר ב"כוזרי" את מהותו של חסיד תורני, הוא אומר: "החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים, מנהיגם ההנהגה הגופיית, כמו שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר", הוא המוכן לממשלה, כי אילו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו…" (כוזרי ג, ה). דוגמאות לכך אנו מוצאים בתגובות רבות, כיצד גדולי עולם נכנעים לפני גדול אמיתי מישראל, ונציין מספר מהן:

 

יונה הנביא ברח תרשישה וסירב ללכת לנינוה להביא אליה את בשורת הנבואה. הוא ידע כי אומות העולם קרובים לתשובה ויקבלו את תוכחתו, ויהיה מזה קטרוג על ישראל (ילקוט שמעוני על יונה א). ואכן, כאשר הוכרח לבסוף ללכת לנינוה, עשו תשובה גדולה.

 

כאשר אלכסנדר מוקדון ראה את שמעון הצדיק, "ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחווה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי" (יומא סט, א, מגילת תענית פ"ט).

 

תלמיד רבינו הקדוש – יהודה הנשיא, היה אנטונינוס קיסר רומא, ובא אליו כל יום ללמוד אצלו תורה (עיין ע"ז י, ב), הוא שאמר: "ידענא זוטא דאית בכו מחיה מתים" (שם). כלומר, הקטן שבקטנים מחיה מתים.

 

מה נפלא לקרוא את ויכוח הרמב"ן לפני מלך ספרד וגדולי המלכות, איך הגן על אמונת התורה בלי שום פחד, ומה שכתב בהקדמתו לפירוש על התורה: "והא-ל אשר ממנו לבדו אירא יצילני מיום עבירה" – הוא הפגין למעשה בויכוח זה.

 

ועוד הרבה דוגמאות יש בזה.

 

סוד גדולתם של גדולי תורה הוא השליטה המוחלטת על עצמם, וככל שאדם זוכה לשלוט על עצמו, מתגלים בו יותר כוחות נשמתו, ומאירים גם את עיני הרואים שיוכלו לראות את האמת ולהרגיש מה חובתם בעולמם.

 

* * *

 

המסע על פני התקופות בא להדגיש במידת מה את הכוח הנפשי הכביר האצור באדם כאשר הוא מתקן את עצמו על ידי התורה. והאור הבוקע מתוך ליבו הוא גדול, עד כדי כך שירגישו בו גויים, אויבים – ויהפכו לאוהבים. אולם, כל הדוגמאות הללו עדיין הן "מלכות" בזעיר אנפין לעומת שלושה אלו: אברהם אבינו, משה רבינו ומשיח צדקנו, אשר לשלושתם נודעת השפעה על העולם מן הקצה אל הקצה.

 

ועניין זה הוא מעיקרי אמונתנו. אילו היו שואלים אותי מהו ה"אני מאמין" שלי, הייתי אומר: אני מאמין בגדלותו של האדם! אני מאמין, שהאדם כל כך גדול, שהוא יכול לעמוד לפני בוראו, לשמוע אותו מדבר אליו – זוהי הנבואה, ולדבר אל בוראו – זוהי התפילה. וגדולתו של עם ישראל הגיעה עד למעמד הר סיני, שם עמדו כולם ושמעו את עשרת הדברות מפי האלוקות בנבואה. ומתוך גדלות זאת יכול האדם לתקן את עצמו, סביבתו ואת העולם כולו.

 

באלוקים – כל בני אדם מאמינים. בגדלות האדם לא כולם מאמינים: שהאדם יכול להתמודד לכך שיגיע ליחס חי עם בוראו, ולא עוד אלא שבוראו יתגלה לפניו וידבר אליו, ושהאדם יכול להתהלך לפני אלוקים בארץ חיים, וישב עולם לפני אלוקים (תהלים סא, ח) – זאת היא אמונתנו.

 

העולם הגיע למשבר ולא נראה איך ייחלץ ממנו. בארצנו הקדושה ראינו ניסים גלויים וחסדי השם עלינו כל יום, אך השלום – ממנו והלאה. וגם היום אמונתנו שלמה, שאין צורך אלא באדם אחד, נשמה גדולה אחת, שיופיע ויגלה לנו את כל עוצמת כוח האדם ונוראותיו, לא הנוראות שהוא מחולל בחוץ – אלה לא הצילו את האנושות! אלא הנוראות הגנוזות בפנים נשמתו ולבבו של האדם הגדול.

 

אדם אחד כזה דיו שיגאל אותנו, ולזה אנו מצפים: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה הרי אני מחכה לו בכל יום שיבוא"!

 

 

(מתוך "בין ששת לעשור", עת לחשוב)