לגלות את היופי עם אור החנוכה

 

 

באחד מהשיעורים ניגש אלי יהודי ואמר לי, שהוא נמצא בדיכאון והכל חשוך לו… אמרתי לו שהוא צריך להסתכל על הנקודות הטובות שבו, לראות את היופי שלו, לשמוח בעצמו, כמובא בליקוטי מוהר”ן, בתורה רפ”ב.

 

אמר לי אותו יהודי: איזה נקודות טובות? אין בי שום דבר טוב… אני כל כולי רע, מגושם, בלי שום לחלוחית של קדושה…

 

הסתכלתי על אותו יהודי שהיה עטור בפאות ובזקן, עם כיפה וכובע על ראשו, לובש ציצית קטן ומעיל חסידי ארוך, ועתה השתתף גם בשיעור תורה, ומן הסתם הניח תפילין והתפלל תפלת שחרית ומנחה, והוא מברך על כל מה שאוכל ושומר שבת וכו’, וכו’, וכו’, וכו’…ונדהמתי! עד היכן מגיע השקר של היצר הרע? ואם כך, כל רצונו הוא להסתיר מהאדם את כל הטוב שבו!

 

ונשאלת השאלה: מדוע אדם שרחוק מקיום התורה והמצוות, כשעושה איזו מצווה, כגון שמניח תפילין, מיד הוא מרגיש את האור של המצוה שעשה ושמח בה כמוצא שלל רב, ואותו אדם שבא אלי, שעושה המון מצוות: לומד תורה, שומר שבתות וחגים, מתפלל ו…ו… – אינו רואה את אור של המצוות שלו? להיכן נעלם האור העצום של כל התורה והמצוות שלו? מדוע המצוות שעושה אינן מאירות לו בחושך העוטף אותו? הלא לכאורה, עצם המצוה שעשה, והתורה שלמד וכו’, היו צריכים להאיר בו את אור ה’ ולמלא אותו בשמחה?

 

התשובה היא, שאור המצוות, אור התורה, אור ה’ וכיו”ב, מאירים לאדם רק כאשר הוא מעריך את מה שהוא עושה, ומודה על כל מצוה ומצוה, ומשמח את עצמו בכל נקודה טובה שיש לו, וזהו למעשה עצם אור התורה והמצוות – השמחה שהאדם שמח בהן. בלי העבודה של תודה והודאה המצוות לא מאירות כלל, ולכן אפילו אם יעשה מצוות במשך עשרים וארבע שעות ביממה, הוא יישאר בחושך שלו.

 

זו למעשה הקליפה של יוון הרשעה, שהיא הקליפה שמסתירה מהאדם את הטוב שבו, ואנשים שהקליפה הזאת שולטת עליהם, והם נוטים לרדיפה עצמית ועצבות, אסור להם בשום אופן להסתכל על הרע שיש בהם, ואף על פי שיש עניין גדול שהאדם ישפוט את עצמו בכל יום, אסור להם לעשות התבודדות של משפט על הרע שבהם, אלא רק לעבוד על נקודות טובות ושמחה, וזה בעצמו המשפט שלהם, משום שהמשפט הראשון ששופטים את האדם הוא: למה הוא לא רואה את הטוב שלו? את היופי שלו? למה הוא לא רואה את האור והכוח של המצוות?

 

על זה העיד האריז”ל על עצמו, שכל מה שזכה להשגתו היה על ידי שמחת המצוות. הוא העריך את המצוות והודה עליהן, וממילא הוא קיבל את אורן, שזו הפנימיות של התורה, וכך זכה שתתגלה לו פנימיות התורה ורזיה. אולם אדם שאינו שמח ולא מודה על המצוות, הוא עושה מכל המצוות “כלום”, ואז ממילא הוא לא מרגיש את האור שלהן, ומובן שכל מה שהוא עושה לא מועיל לו להתגבר על הרע שלו. 

 

עתה מובן מדוע רבינו הזהיר כל כך ללכת עם תורה רפ”ב – “אזמרה” – נקודות טובות, ואמר שבזה תלויה כל היהדות של האדם, משום שהנקודות הטובות הן עצם אור היהדות, וכשאדם אינו מקיים את העבודה על הנקודות הטובות ושמחת המצוות, אין לו למעשה את האור של המצוות ואין לו יהדות…

 

מנקודה זו אנחנו יכולים להבין יותר את האור של חנוכה, וכך כותב רבי נתן בליקוטי הלכות: “כי כשמלכות הרשעה, שהוא הסטרא אחרא, מתגברין על ישראל בכלל או בפרט, ואין מניחין את ישראל לילך בדרכי ה’ באמת וכו’, ולפעמים מתגברים ח”ו מאד מאד, עד שהטוב שיש בישראל בכל אחד ואחד נתעלם לגמרי, עד שאין יודעים כלל איך להתעורר עצמו לשוב להשם יתברך באמת, אזי עיקר התיקון הוא על ידי הצדיק הדור האמת”. (הל’ חנוכה ג)

 

מובן מדבריו של רבי נתן, שעיקר התגברות היצר הרע על האדם היא להעלים ולהסתיר את הטוב שבו, עד שאינו יכול להתעורר כלל לעבודת ה’ מרוב החושך והעצבות שממלאים אותו, כמו שראינו בבירור עם אותו יהודי שהיה מלא מצוות כרימון, אך למרות זאת הרגיש רק חושך.

 

התיקון לחושך ולהעלמה זו, הוא על ידי הצדיק האמת. כי הצדיק מזכיר לאדם תמיד את הטוב שבו, ומחזק אותו כל הזמן שאין שום ייאוש בעולם כלל, ומראה לו שיש בו יופי נפלא, ומגלה לו שהקדוש-ברוך-הוא מתפאר בו ואוהב אותו, ונהנה ממנו וכו’, ומעורר אותו תמיד ללכת עם נקודות טובות. נמצא, שהצדיק האמת, למעשה, הוא היצר הטוב של האדם.

 

זה עיקר המלחמה של היצר הרע עם היצר הטוב – שהיצר הרע מראה לאדם רק את החושך שלו, ואילו היצר הטוב מראה לו את כל הטוב שלו והאור שבו. ומאחר ורק הצדיק יכול לתת לאדם את העצות והתרופות כיצד להתגבר ולהתחזק ולהאמין בעצמו, לדון את עצמו לכף זכות, לראות את היופי ואת הטוב שבו וכו’, הרי שהצדיק הוא היצר הטוב של האדם, ובלעדי הצדיק אין לאדם יצר טוב והוא הולך בחושך, ברדיפה עצמית, בעצבות ובייאוש…

 

עתה מובן גם כל העניין של חנוכה, שהיוונים, מטרתם הייתה להעלים מעם ישראל את האור של היהדות, והם כמעט והצליחו, שהרי רבים אכן התייוונו, וחכמים שהתבוננו בזה, שאלו את עצמם: כיצד יתכן שיהודי יהיה מוכן להתייוון? הלא כל יהודי שמאיר לו במעט אור ה’, לא יוותר אפילו על המצוה הקטנה ביותר בעבור שום הון, ולא בשביל שום מעמד, אפילו הנכבד ביותר, וכיצד הסכימו יהודים להתייוון?

 

אלא, בודאי הכל התחיל ממה שהקליפה התגברה על עם ישראל כדי להסתיר להם את הטוב שבהם, וכשעם ישראל לא ראו את הטוב שבהם, יכלו למשוך עד כדי התייוונות, ורק על ידי מתתיהו הצדיק שהאיר להם את הטוב שבהם, אז זכו לנס חנוכה.

 

כשהבינו חכמינו ששורש ההתייוונות של עם ישראל באותה תקופה, היה חסרון עבודת ההודאה והשמחה ביהדות, הם תיקנו את שמונת ימי החנוכה – להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך. זהו למעשה האור הגדול של חנוכה, שאז מאירה הדרך של ההודאה, וכל מי שמתחזק בימי החנוכה עם הלל והודאה, ומתבונן ברכוש הנפלא שיש לו – תורה ומצוות, ושמח ביהדותו, אזי בודאי לא יהיה לו שום ניסיון להתייוון, וגם לא להיחלש כהוא זה מאהבת ה’, שזו בעצמה התחלת ההתייוונות. זאת, משום שרואה את אור היהדות, וטועם את הטעם המתוק של התורה והמצוות, ואז שום דבר בעולם לא יכול להזיז אותו יותר.

 

את האור של חנוכה יש להמשיך לכל השנה, ולכל החיים, ובזה תלוי כל חינוך הילדים והשמירה עליהם מפני השפעות זרות. פעם הגיע אלי אבא אחד, ואמר לי שהבן שלו מדרדר לתרבות רעה, ר”ל. אמרתי לו: זה בגלל שאין לכם חנוכה בבית. האיש התקומם: מה פתאום? אנחנו מדליקים חנוכייה כל שנה, ומהדרים בשמן זית וכו’. אמרתי לו : להדליק חנוכייה זה לא עיקר החנוכה. אלא, עיקר החנוכה זה האור של הודאה. ומה שמובא בספרים, שכל מי שמדליק חנוכייה בביתו, מאיר לו אור בית המקדש, אור התורה – פירושו שמאיר לו אור התודה והודאה, כי זהו האור של התורה והמצוות: התודה וההודאה והשמחה.

 

וזו הטעות של בני אדם, שרוצים שיאיר להם אור התורה, בלי שיעבדו על עניין ההודאה. אבל למעשה, האור שהם מחפשים הוא האור של להודות ולהעריך את המצווה וליקר אותה מאוד, ורק על ידי עבודת ההודאה יוכלו לחוש אותו.

 

לכן צריכים להמשיך את האור של חנוכה לכל השנה, להודות ולהלל תמיד, ואז כל ילד רוצה להיות ולהרגיש יהודי משום שרואה הורים יהודיים שמודים ושמחים. המילה “יהודי”, נגזרת מהמילה “יהודה”, שהיא אותיות “הודיה”. גם המילה “ישראל” היא אותיות “שיר – אל” – לשיר לה’. לכן, כשילד רואה הורים “ישראלים” אמיתיים מול עיניו, אף הוא רוצה לנהוג כמותם, כי רואה שזה “כיף” להיות יהודי. אך אם רואה מול עיניו דיכאון, ייאוש, עצבים וכו’, אזי כל התורה והמצוות מצטיירות בעיניו כעונש ח”ו, וממילא ה”יווני” הראשון שיציע לו לעשות “כיף” ו”לשמוח”, ו”להשתחרר” וכו’ – הוא פשוט ילך אחריו. ה’ ירחם.

 

בחנוכה הזה, נתחיל כולנו לחנך את עצמנו להודות ולשמוח. והדרך היא פשוטה מאוד: משמיעים שירים משמחים, רוקדים ושרים ומודים ומהללים, וכך ממשיכים כל השנה, ובפרט בשבתות ובימים טובים, שאז צריכים לשיר הרבה ולשמוח כמה שיותר, ומובן שבבית שתמיד שרים ושמחים בו לא תהיה כבר שום דריסת רגל לשום “יווני”, ולא יצא בו שום ילד לתרבות רעה.

 

ה’ יתברך יזכנו לאור החנוכה, אמן כן יהי רצון.