החיריק והקמץ

איך אומרים, לא הכמות אלא האיכות? אז זה בדיוק מה שהיה. חצי שעה שאחר כך הולידה תובנות מדהימות.

4 דק' קריאה

טל רותם

פורסם בתאריך 06.04.21

איך אומרים, לא הכמות אלא האיכות?
אז זה בדיוק מה שהיה. חצי שעה שאחר
כך הולידה תובנות מדהימות.
 
 
לפעמים, את ההתבוננויות הכי נפלאות ועמוקות מקבלים אחרי שיחה קצרה וקולעת. כמו מה, אתם בטח שואלים?
 
אז ככה, לפני מספר ימים הגיע לביקור בביתנו בעל הדירה אותה אנו שוכרים לביקור של חצי שעה, ואולי אף פחות. אבל איך אומרים, לא הכמות אלא האיכות? אז זה בדיוק מה שהיה. חצי שעה שאחר כך הולידה תובנות מדהימות.
 
על כוס תה חם עם נענע הוא סיפר לנו מעט על ילדותו.
 
"את כל מה שיש לי היום בתורה, הכל אני זוקף לזכותו של אבי ע"ה. כשהיינו קטנים", כך הוא נזכר בנוסטלגיה וסחף אותנו לביתם של הוריו, עולים חדשים מתימן,  "אחיי ואני, ישבנו סביב השולחן כדי לחזור ולשנן את מה שלמדנו בחיידר. אבא, שהיה עייף מאוד מיום עבודה ארוך, שכב על הספה לידנו והקשיב. אט אט הוא שקע לו בשנתו – שנת העמל אחר יום עבודה ארוך ומעייף. אנחנו, שחשבנו שהוא נרדם, 'דילגנו' קצת על מה שאפשר ולא תמיד קראנו בהיגוי הנכון. אבל אבא, שאיש תורה מתימן הוא, התעורר מיד. 'למה לדלג?' שאל. הוא הכיר את הניגון הזה, וכשמשהו היה חסר זה נשמע לו צורם. ולגבי ההיגוי הוא תמיד אמר לנו: 'צריך לשים דגש על החיריק ועל הקמץ, על הפתח ועל הסגול. הדברים הקטנים הם אלה שבונים את הדברים הגדולים".
 
הוא סיים את סיפורו ונפרדנו לשלום, מאחלים איש לרעהו המשך ערב טוב ונעים למרות הקור שהיה בחוץ. 
 
"כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר", אומר לנו רבי נחמן (ליקו"מ תורה א).
 
יום חדש הגיע ויחד אתו גם שעת ההתבודדות. אחרי ההתקשרות, ההלל והשבח להשם יתברך, הוידוי והקבלה, מגיעה גם ההתבוננות. מתחילים לסרוק את יום האתמול ולדלות ממנו את היהלומים שקיבלנו. וכך, הגעתי גם לביקור הקצר של הערב הקודם והתחלתי לספר להשם על השיחה עם בעל הדירה. זה היה מדהים.
 
כן, ממש כך, הרגשתי שהשם אומר לי, הדברים הקטנים הם אלה שבונים את הדברים הגדולים. כל דבר שאנו עושים, ולו הקטן ביותר, הוא נקודה שמצטרפת לנקודות נוספות אשר בונות דבר מדהים ונפלא.
 
נכון, השבתי, 'הדברים הקטנים עושים לנו את זה' אנחנו נוהגים לומר. זה משהו שכמעט כל אחד מאיתנו יודע.
 
אמת. שמעתי את התגובה מהדהדת בתוכי. זה אמנם נכון, אבל עד כמה אנחנו נותנים את דעתנו לעניין הנקודות הקטנות הללו, שהן גדולות? איזו חשיבות יומיומית אנחנו מעניקים לכל אותם דברים, רגעים, דקות ושעות שבונים לנו את היום, ובסופו של יום לומר 'וואוווווווו! איזה יום מדהים זה היה! עמוס, גדוש, מלא הספקים, מלא בסיפוק…'
 
זה הביא אותי למסקנה שעלינו לשים דגש (ואפילו מיוחד ובעל משקל) על הדברים הקטנים, כי איך אומרים: שקל ועוד שקל מצטרפים בסופו של דבר לחשבון גדול? ממש כך. כל התקדמות שלנו, כל פעולה שאנחנו עושים, כל דבר – בונה לנו דבר גדול! חלק מהדעת הנפלאה בה אנו זוכים על ידי ההתבוננות בכל נקודה, משום שבכל דבר יש חכמה ושכל עצומים. והכל – כדי להאיר לנו, לגרום לנו להעריך את הדברים הקטנים הללו שהם, כך מסתבר בסופו של דבר, לא קטנים בכלל.
 
למשל, כשאדם רוצה להתקרב אל עצמו – אל הפנימיות שלו, אל בורא עולם – אנחנו בעצם מתחילים בצעדים קטנים ומדודים שלא תמיד נראים בעלי חשיבות, אם בכלל. לא תמיד אנחנו מעניקים להם את המשמעות האמיתית המגיעה להם. בא רבינו ואומר לנו, שאילו היינו יודעים שהצעד הקטן הזה שאנו עושים כאן בעולם הזה, הוא בעצם מרחק של אלפי פרסאות בשמים!!! אתם יכולים לתאר לעצמכם? צעד אחד קטן שאדם עושה כאן, בשמים הוא בעצם גמא מרחקים עצומים והצליח להתרחק מהרע.
 
אי אפשר להתעלם מה'חיריק' וה'קמץ', בטח לא מה'סגול' וה'פתח'. הם אמנם נקודות קטנות, סימנים קטנים מתחת לאותיות, אבל כשמתייחסים לקיומם מתחת לאות, אז זוכים להגות את המילה נכון.
 
כך זה גם בחיים. חיריק וקמץ הם חלק מעשייה נפלאה בכל תחום בחיינו. משפט קצר וקטן, אבל גדול מאוד, איתו סיכם האורח את המפגש הקצר, אך מלא במשמעות, הפכו למוטו עצום בחייו.
 
זה מזכיר לי, שלפני שלוש שנים אמי ע"ה רתמה בעזרת משפט אחד את כל אחיי ואחיותיי כדי לעזור לאחד האחים, שהיה זקוק לעזרה. "אנחנו עוזרים אחד לשני עם הלב", כך אמרה לי באותה שיחת טלפון. אמרה וקיבלה. משפט אחד רתם את כל ילדיה במשך חודש שלם לעזור ולסייע בכל מה שאפשר. לא הייתה מאושרת ממנה. ואותי, המשפט הזה כמובן מלווה עד היום.
 
"כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר…"
 
בהתבודדות: "אנחנו עוזרים אחד לשני עם הלב", זה חזר על עצמו. "רחמנא ליבא בעי" – הרחמן רוצה את הלב, השם נתן לי תזכורת. עושים דברים רק עם הלב. עם כל הלב.
 
מאז, זה חיזק אצלי מאוד את העניין של העשייה עם כל הלב, הן לכבוד השם והן עבור הזולת.
 
אולם זה לעומת זה ברא האלוקים. עלינו לדעת שישנם דברים קטנים, וזאת כבר עבודה של היצר הרע, שלא פעם מפילים אותנו. מדוע?
 
רבינו מלמד אותנו, שלפעמים מטבע קטנה יכולה להסתיר לאדם עולם ומלואו. היא יכולה להפוך למסך מבדיל ומפריד בין האדם לטוב אליו הוא מייחל, להסתיר לו הר גדול – את המטרה של כל אוסף הנקודות הקטנות הללו. "כמו מטבע קטנה", אומר רבינו, "אם תחזיק אותה נגד עיניך, ימנע מלראות הר גדול, אף על פי שההר גדול אלפים פעמים כמו המטבע הקטנה, אך מחמת שהמטבע עומדת נגד עיניו, על כן חוצצת בפני ראיית העיניים, עד שאינו רואה הדבר הגדול ממנו כמה פעמים" (ליקו"מ ח"א, קל"ג).
 
במה זה תלוי? כמובן, בהסתכלות שלנו על הדברים הקטנים. אם זה בונה אותנו, אם זה גורם לנו הערכה עצומה על כל לבנה שאנו מוסיפים לבניין הפנימיות שלנו, הרי שזכינו וההסתכלות היא אכן חיובית ובעין טובה. אך אם הדבר הקטן הקטן הזה גורם לנו עצבות, דיכאון או ייאוש, חלילה, סימן הוא שלא התבוננו על הנקודה נכון. כלומר, אם תלינו בכוחנו שלנו את הצלחתה או כישלונה.
 
"כל מה שיש לי היום בתורה, הכל אני זוקף לזכותו של אבי ע"ה", אמר לנו האורח. כל מה שיש לנו, כל נקודה בה אנו זוכים עלינו להודות לקב"ה עליה, ובעצם, על כל מה שהוא מזכה אותנו. ברגע שנבין ששום דבר אינו "כוחי ועוצם ידי", לא נחוש שום הרגשה שלילית אם לא הצלחנו/הספקנו/עשינו וכו'. אם נדע ונבין שהכל הוא מאת השם, שכל 'החיריקים והקמצים' הם בהשגחה הפרטית של השם עלינו, לא תהיה לנו שום סיבה להתייאש חלילה, כי אנחנו יודעים מי נותן לנו את הכוח לעשות את החיל הזה.
 
כי הכל "כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר"! – כדי שנתקרב אל השם יתברך ונדע שכל מה ששלנו – אבא, שלך הוא!

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה