היכן אני בעולם?

        

      

  

כשאתה מתעורר משינה טרופה, הגוף של עדיין מיוסר בכאבים, הבעיות עדיין לוחצות, הן לא נעלמו…

 

אתה מסתכל שוב, עוצם לרגע עיניים ושואל את עצמך: "היכן אני בעולם? מה אני עושה פה בכלל?"

 

שאלות כאלו נראות, לכאורה, תוצאה של מבוכה ובלבול. אך האמת היא, ששאלות כאלה על המציאות החדשה אליה נקלעת, הן סימן ברור להתעוררות הנפש וחיפוש פנימי.

 

מחלה או כל אירוע קשה עלולים להביא איתם סערה נפשית של מחשבות ורגשות שונים שחלקם כל כך אישיים עד שקשה לך אפילו להתחיל לשתף אחרים בהם. אלה מסביבך נראים בריאים וחסרי בעיות, הם ממשיכים לנהל עסקים כרגיל ונראה שאינם מודעים לכאב, לדאגה ולצער שאתה שרוי בהם. אתה עלול לפתח רגשי מרירות וכעס ולשאול: "למה דווקא אני?"

 

אולי אתה מרגיש שהגוף שלך בגד בך. אתה חושש לעתיד: "האם אסבול כאבים? האם מראה הגוף ישתנה? האם אשאר מוגבל לתמיד? האם אני הולך למות? איך ההרגשה בקבר?"

 

טבעי לשאול שאלות אלו ובודאי נכון להתייחס ברצינות לכל הקורה איתך. אבל אל תניח לדאגה ולפחד לדחוף אותך לזרועות הייאוש. כשאתה מודה בקיומה של פגיעה ומוגבלות גופנית, זה לא מחייב שתישאר כך לתמיד. גם השלמה עם עובדת היותך בן תמותה לא מחייבת שאתה הולך למות בקרוב.

 

הדאגות והחששות שלך הן רמז ברור שעליך להתחיל בבדק בית פנימי מעמיק ומקיף של עצמך ושל חייך.

 

עליך לשמש כרופא אישי לנפש שלך. הרופא מתחיל בבדיקות מקיפות כדי לאבחן את הבעיה, ורק אחר כך מחליט על דרכי הטיפול בה. כך גם אתה, צריך לבחון את עצמך ואת החיים שלך, ביסודיות ובכנות, ואז להחליט על דרכי הטיפול בך. זה החלק שלך בתהליך השיקום.

 

בדק בית פנימי זה צריך גם לכלול את יחסיך עם האנשים הסובבים אותך וכל נושא חשוב אחר בחיים שלך, אם זה בתחום הבית, המשפחה, העבודה או כל תחום אחר.

 

אתה צריך גם לגעת בכל אותם דברים שבדרך כלל אתה מעדיף לא לחשוב עליהם. שאל את עצמך שאלות נוקבות ביותר כמו: בשביל מה הגוף, בשביל מה הנשמה, לשם מה החיים שלך? מה עשית בזמן שעמד לרשותך עד עכשיו? איך אתה מתכוון להשתמש בזמן שלך בעתיד? מה המטרות שלך בחיים ואיך אתה עומד לממש אותן?

 

עצם התחלת חשבון הנפש, הוא צעד חשוב קדימה בדרך לשיקום העצמי שלך. דרך זו יכולה להוביל להערכה נכונה של החיים שלך ושל מה שיש לך, הערכה המבוססת על הבנה עמוקה יותר ממה שהייתה לך עד כה. הבנה זו תעזור לך להיות משוחרר יותר ולשמוח ביתר קלות – והרי השמחה היא המפתח לרפואה ולבריאות!

 

 

עבור רוב האנשים, החלק המאיים ביותר במחלה או במוות הוא איבוד השליטה.

 

באנו לעולם הזה כתינוקות חסרי אונים, התלויים לגמרי באחרים. לאט לאט ובהדרגה, רכשנו את השליטה על הידיים, הרגליים ושאר חלקי הגוף ופיתחנו הרבה כישורים ויכולות. עברנו מן הילדות לבגרות, וכל פעם הרחבנו את מעגל השליטה בחיינו.

 

ואז קרה הלא צפוי – מחלה, פגיעה או אירוע קשה אחר, לא עלינו, והפכנו שוב חסרי אונים ואולי אפילו בלי יכולת לזוז. אנו מקווים שמישהו יצליח להשתלט על המצב, אבל לפעמים נראה שאין שום שליטה בו: הכל מבולבל וכאילו איזה כוח חסר-רסן משתולל ומכה פעם אחר פעם.

 

אחת העובדות היסודיות בחיים שאיתה עלינו להשלים, היא שבמוקדם או במאוחר, כולנו עתידים לאבד שליטה – במוות, ואז איבוד השליטה הוא מוחלט.

 

"מה לכם לדאוג מן המיתה? הלא שם הוא עולם נאה ביותר מכאן" (רבי נחמן, חיי מוהר"ן תמ"ה)

 

בחלק גדול מימי חיינו ניתנת לנו היכולת לשלוט בהרבה דברים. הגם שאנחנו לא מסוגלים לעוף, לא יכולנו לבחור את ההורים שלנו, את הגוף שלנו וצורתו, את אופיינו, את שכלנו ועוד, עם כל זאת, בתחומים רבים בחיינו אנחנו הקובעים מה מידת השליטה שלנו בהם. יתר על כן, יש אנשים שיצר השליטה שלהם גדול במיוחד והם מרגישים צורך לספק אותו, אם זה בבית, אם זה בעבודה או בכל תחום אחר.

 

אבל במוקדם או במאוחר, בבוא העת, עם המיתה מאבדים את השליטה לחלוטין. אנחנו יכולים לנסות ולהתמודד עם המוות. לפעמים אנחנו אפילו מביטים בו, כאילו מתחננים ומבקשים על נפשנו: "בבקשה, עדיין לא! עוד קצת! עוד הזדמנות אחת!" אבל בסוף, אין מנוס! במיתה, אנחנו מאבדים את השליטה הסופית – גוף מת אינו יכול לעשות דבר למען עצמו!

 

אחת החידות הגדולות בעולם שפתרונה נעלם מאיתנו, היא שבשנים המוקצבות לנו, מוענקת לנו, במסגרת היכולת שלנו, הבחירה לעשות כפי רצוננו וככל העולה על רוחנו. ואז כשמגיע הזמן… חירות זו נלקחת מאיתנו ואנו נשארים חסרי אונים עוד יותר מביום היוולדנו, ללא כל שליטה… הגוף הקר וחסר החיים, מתפורר במשך הזמן לעפר, וכל החיות והיופי מתבטלים בפני מי שנוטל מאיתנו בחזרה את השליטה – בפני השליט, בורא העולם.

 

 

בורא העולם, הוא שתכנן ויצר את כל הבריאה האדירה הזאת וכל אשר בה, הוא המקיים אותה והוא השליט הבלעדי בה. הוא משגיח על הכל, מהעולמות העליונים, כל צבא השמים, הארץ וכל אשר עליה… עד לאותו עלה הנושר מהעץ, שהרוח נושאת ומטלטלת עד שהיא מניחה אותו בקלילות במקום המיועד לו על פני האדמה, שם יירקב וישתלב מחדש במחזור הטבע.

 

עצור לרגע וחשוב על הפלא שבבריאה נפלאה זו. חשוב על המורכבות והגיוון שבעולמות החי, הצומח והדומם, חשוב גם על העולם המורחב הרוחש מתחת לפני השטח, שלרוב אינו נחשף לעין רגילה.

 

חשוב על המורכבות והגיוון של המין האנושי: שפע הפרצופים והטיפוסים, הגילים והמצבים, הפעילויות, המחשבות, הרגשות והעולמות הפנימיים הנסתרים…

 

חשוב על כדור הארץ: הים והיבשה, הרים, נהרות, יערות שדות, חיות, ציפורים, חרקים…

 

חשוב על השמש, הירח, הכוכבים… גלקסיות מעל גלקסיות, המשתרעות לאורך מיליוני שנות אור…

 

אם למוח אנוש אין תפיסה בעולמות אלו, על אחת כמה וכמה, שלא יכול להיות לנו, ולו שמץ של השגה במי שברא ויצר את העולמות כולם. היהדות מתייחסת לבורא העולם, הכל יכול, במושג של "אינסוף". מוח אנוש מסוגל לתפוס רק דברים הנמצאים בתוך גבולות. אך "אינסוף" הוא כמשמעו: בלי סוף, שאין לו גבולות. מכאן, שמוח אנוש בכלל לא יכול לתפוס ולהבין את ה"אינסוף".

 

היקום המפליא הזה, שהוא ביטוי מוגבל לכוחות ה"אינסוף", אינו תוצאה של מקרה – יש עליו פיקוח והוא חלק ממערכת ענקית, מתוכננת, מאורגנת ומבוקרת, ששכלנו לעולם לא יוכל להקיף את כולו. עם זאת, לפעמים אנו עדים לצירופי מקרים, לטוב ולמוטב, בהם נראה שיד עליונה מסדרת אותם. במקרים כאלו אנו יכולים לזכות לנצנוץ של הבנה איך היד העליונה מכוונת את העולם.

 

האחדות המונחת ביסודה של הבריאה מבוטאת בשמו העיקרי של בורא העולם הידוע כשם העצם או שם הוי"ה*: אות י, אות ה, אות ו, אות ה. שורשו של שם זה הוא הוה, שפירוש, נמצא או קיים. שם העצם המורה על הישות של אדון הכל, שהוא תמיד, הווה עכשיו, ויהיה לעולמי עד.

 

שם נוסף של הבורא יתברך הוא אלוקים**. שם זה מורה שהבורא הוא תקיף, בעל היכולת ובעל כל הכוחות כולם.

 

     

(מתוך "קריאה לחיים" מאת המחבר)

 

* אסור אף פעם לבטא שם זה כפי שהוא נכתב. בתפילה, בלימוד וקריאת התורה הוא נהגה: א-ד-נ-י. בשאר הפעמים יש לקרוא אותו "השם.

 

** שם זה נהגה ב"ה" ככתבו רק בתפילה ובלימוד וקריאת התורה. כשיש צורך להזכיר אותו מחוץ למסגרות אלו, מבטאים אותו "אלוקים".