רגעים של עוצמה
ה'גברת' החליפה צבעים. "למה אתה מדבר כך?" ניסתה להתגונן, "אני מחלקת, יש לי כתובות של משפחות! אני יכולה להביא לכם מספרי טלפון, ותאמתו את דברי!"
ה'גברת' החליפה צבעים. "למה
אתה מדבר כך?" ניסתה להתגונן,
"אני מחלקת, יש לי כתובות של
משפחות! אני יכולה להביא לכם
מספרי טלפון, ותאמתו את דברי!"
"הנעלבים ואינם עולבים, שומעים את חרפתם ואינם משיבים… עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת, פח, ב).
* * *
היום הגדול הפציע. בני הבכור נישא היום, בשעה טובה. פלא שלא עצמתי עין כל הלילה?
התארגנו ליציאה, בעלי, בני החתן ואני. רצינו להתפלל תפילת שחרית על יד שריד בית מקדשינו. שמש חיוורת התגלגלה במעלה הרקיע, שולחת קרניים של אור לעיני טרוטות השינה. לשם כך עלינו לנסוע מרחק של כמחצית השעה ממקום מגורינו, ישוב סמוך לירושלים.
הזמנו רכב, ישבנו בו שלושתנו, נרגשים מכדי לדבר.
בדרך, בתחנת האוטובוסים ראיתי את מוריה – אישה פשוטה וחביבה, אשר מבצעת עבודות בית קלות במספר בתים בשכונה. כיוון שבאותו יום חיפשנו להרבות בזכויות, עצרנו לה.
מוריה נראתה נורא. השביס שעל ראשה תלוי היה בצורה מרושלת, עיגולים שחורים עיטרו את עיניה ופניה היו נפולות.
שאלתי אותה למחוז חפצה. והיא, קולה עולה ממצולות של כאב, סיפרה לנו על המקום שאליו היא נוסעת בשעת בוקר כה מוקדמת: "אני נוסעת לבית החולים… בתי, אפרת… מין מחלה מוזרה נדבקה בה, נדירה ובלתי מוכרת… מחלה שעושה בה שמות. מה לא ניסו הרופאים בכדי להצילה? אך היא, הולכת ודועכת… והיא כולה בת… 10", קולה התרסק והיא הליטה פניה בידיה. מוריה הייתה כל כך מיוסרת! אפרת היא בתה היחידה, והיא כל עולמה.
הוצאתי דף ועט, וביקשתי לדעת את שמה.
"יום גדול הוא לנו היום, בני הבכור מתחתן בשעה טובה ומוצלחת, ואנו בדרכנו לכותל המערבי, נתפלל על בתך, ונקווה שה' ישלח לה רפואה".
מוריה התעודדה מעט, זיק של אמונה ותקווה שב לרצד בעיניה הכבויות.
היא המשיכה לספר על תלאות המחלה, על אפרת האומללה אשר גופה מצטמק מיום ליום. הרופאים מאבדים תקווה… היא סיפרה וסיפרה, ואני הקשבתי בדומיה, עד אשר הגיעה לצומת, ממנו יש לה קו ישיר לבית החולים אליו רצתה להגיע.
נפרדנו באיחולים חמים, ואנו המשכנו בנסיעתנו, שותקים.
כעבור כחמש דקות הגענו לכותל המערבי. אבנים עתיקות, נוצצות בטללי שחרית מול קרניים זהובות, הלב מלא וגדוש, עולה על גדותיו.
ליוויתי במבט רך ודומע את בני, הצועד לצד אביו, לעבר רחבת הגברים. ליבי פרפר, שמח והודה, אך גם נצבט. לא קל… לשלוח גוזל קטן הרחק… ביום אחד.
פתחתי את סידורי ושקעתי בתפילה נרגשת.
לפתע נקטעה תפילתי. דרמה מוזרה התחוללה מול עיני. במרחק מספר מטרים, על יד המחיצה המבדילה, נעמדה קבוצת סטודנטים. הם בחנו בעניין קופת צדקה גדולה וצבעונית המקפצת בין ידיה של אישה קטנת קומה ואצילה.
"צדקה לעניים!" התנגנו המילים במבטא דרום אמריקאי מובהק, "את קופת הצדקה הזאת אני מרוקנת בכל ערב שבת, ומחלקת ממנה אוכל למשפחות שאין להם, כדאי לכם לתרום, זו מצוה גדולה!"
הצעירים הקשיבו בתום. חלק מהם החלו לשלשל מטבעות.
"היי אתם!" הגיח מאי שם זקן מקריח, כנראה המדריך שלהם, "אל תאמינו לדברי הגברת! זה שקר גס! הבלים! את הכסף שהכנסתם היא לוקחת לעצמה! היא שקרנית, כל אוספי הכספים וצדקות הם שקרנים! במיוחד, אלו הדתיים…" הנמיך את קולו בארס. "שלא תתנו אף פעם כסף לצדקה, כל אלו שאוספים – לעצמם הם אוספים".
ה'גברת' החליפה צבעים. מעליהם, הניפו יונים צחורות את כנפיהם בקול מחאה.
"למה אתה מדבר כך?" ניסתה להתגונן, "אני מחלקת, יש לי כתובות של משפחות! אני יכולה להביא לכם מספרי טלפון, ותאמתו את דברי!"
"שטויות", הרים הזקן את אפו, "הכסף הולך אליה, ואליה בלבד!" – קבע נחרצות, מבלי לחונן אותה במבט, והחל להתרחק מהמקום. אחריו הסטודנטים, נשמטים אחד אחד, שולחים לעברה מבטי בוז…
האישה הקטנה הייתה חיוורת כסיד, קומתה הקטנה כמו התכווצה עוד יותר, והיא החלה מתייפחת חרישית.
עוזבת אישה בית מטופח וכל חמודי תבל, אורזת את משפחתה ועולה לירושלים, לעבר סמטאות של תום ושל טוהר. מחפשת את הטוב והנאצל, ומוצאת מרחב של חסד להתגדר בו. מכתת רגליה במקום שאין קדוש ממנו.
לפתע, כמו פטיש רב עוצמה הכה בה, רמס את כבודה עד עפר. ישותה מפוררת כשברי זכוכית, והיא, אנה היא באה?!
המשיכה לעמוד כך, נכלמת. עוברים ושבים נדו בראשם ברחמים, יונים צחורות נדמו ממשק כנפיהם.
ואני לא יכולתי לעמוד יותר מנגד.
התקרבתי אליה, הנחתי יד רכה על כתפה. היא נתנה בי את עיניה הרטובות, מיוסרות. "למה הוא אומר עלי ככה? למה?" סימן השאלה גדולה היה ותובע, ושפתיה חשוקות.
"קשה לך עכשיו… גברת…"
"חנה".
"קשה לך חנה, העליבו אותך, פגעו בך קבל עם ועדה… לא נתנו לך אפילו לענות… אך את יודעת, את בעיצומם של רגעים גדולים, זו שעת רצון גדולה בשמים, אני רוצה שתתפללי על בני החתן שיינשא היום, שהכל ילך כשורה, שהשמחה תהיה תמידית…"
חנה נגבה את עינה. רוגע אצילי ירד על פניה. קומתה הזדקפה. היא הרימה את ידה וביקשה.
נתתי לה את השם של אפרת, בתה של מוריה. שתבקש עבורה רפואה שלמה.
ציבור גדול של נשים הלך והתאסף סביבה בטבעת אוהדת. חנה הפכה בין רגע לרבנית מבוקשת…
"יונה בת מיכל לחזור בתשובה"…
"דוד בן חכימה לזיווג הגון…"
"כוכבה יעל בת שמחה להצלחה"…
"כתריאל עמנואל בן צופיה לקבלה לישיבה"…
שמות החלו מתעופפים סביבה, שמות ובקשות. וחנה, ברצינות וברגש התפללה ודמעה, העתירה ובכתה, התחננה והתייפחה…
* * *
כוס נשברה מתחת לחופה, ועוד הרבה כוסות נשברו במטבחי הקט.
הזוג הצעיר נישא באושר, חלפו עברו להם הימים בטוב ובנעימים.
יום אחד, אפרורי למדי, פגשתי את שרה לאה, שכנתי מהבניין הסמוך, זו שאצלה מגהצת מוריה. נזכרתי במוריה ובבתה, נזכרתי ביום ההוא, ושאלתי בחשש: "מה שלום אפרת, הבת של מוריה, היא… חיה?"
חיוכה של שרה לאה קרן: "איך ידעת? אתמול היא הביאה אותה, כל כולה זורחת, 'הנה הנס המהלך', אמרה מוריה, 'הבאתי אותה שתראי במו עיניך, אפרת קמה לתחייה! לרופאים אין שום הסבר על כך, ואני יודעת שזה התפילות שלכם'.
ועוד תפילה אחת קטנה, גורלית.
(באדיבות "הבית שלנו")
ד' ניסן התשע"ג
3/15/2013
סיפור עוצמתי! כתוב בטוב טעם ולגמרי שווה קריאה. תודה רבה!
ד' ניסן התשע"ג
3/15/2013
כתוב בטוב טעם ולגמרי שווה קריאה. תודה רבה!