גרזן הגעגועים שניפץ את חומת המניעות

אבל, אין מסך של ברזל העומד בפני תפילותיה של נשמה יהודית, ואין חומה שאינה נפרצת ממהלומות הרצון. אט אט, שוב עושים חסידי ברסלב את דרכם לעבר המקום הנכסף – אומן.

3 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 08.06.2008

אבל, אין מסך של ברזל העומד בפני
תפילותיה של נשמה יהודית, ואין חומה
שאינה נפרצת ממהלומות הרצון. אט אט,
שוב עושים חסידי ברסלב את דרכם
לעבר המקום הנכסף – אומן.
 
 
כ- 110 שנים לאחר פטירת רבינו, ירד מסך הברזל הקומוניסטי על רוסיה האדירה.
 
שונאי דת השתלטו על הארץ הגדולה בעולם ושלטו בה בכוח הזרוע, הגירוש לסיביר והלחיצה על ההדק. החרדים לדבר ה’ היו הסובלים הראשונים והגדולים ביותר משלטון זה. אלפי חסידי ברסלב שנשארו שם, מסרו נפשם ממש על מנת לשמור על ה"קיבוץ" הקדוש בציון רבינו בראש השנה – כפי שציוה רבינו ז"ל.
 
ומעבר מזה, בשאר העולם, שוב אין חסידי ברסלב יכולים לנסוע לאומן, אל המקום אליו נשואות עיניהם, אל המקום בו הם תולים את ישועתם הרוחנית. אין הם יכולים. הדרך חסומה, סגורה על מסגר ובריח. אט אט בשנים הראשונות שאחר ירידת המסך, עוד מקלח זרם הבאים. טיפין טיפין הם עולים, נקבצים ובאים אל הציון הקדוש, מסכנים נפשם הגשמית למען ישועתם הרוחנית. כי אצל חסיד ברסלב אין דבר גדול מזה!
 
ובפולין, שם מתקבצים החסידים לקיים לפחות את הקיבוץ, אם לא על הציון הקדוש אזי בעיר לובלין. רבי מאיר שפירא, המהר"ם מלובלין, שרחש חיבה עזה לחסידי ברסלב, מעניק להם את בניין "ישיבת חכמי לובלין" המפואר, כדי שיערכו שם את תפילותיהם וכדי שיוכלו להתאכסן שם.
 
והרגשות עולים. עולים וזועקים מעלה מעלה, זועקים בקול ניחר, קול שאינו נשמע אלא למבינים, על כיסופיהם העזים להיות בשעה זו בציון רבינו הקדוש, בעיר אומן אשר באוקראינה.
 
אבל עוד יחלפו שנים עד שגרזן הגעגועים ישבור את חומת המניעות העזה המפרידה בין הלב והמעיין, עדיין הם כוספים ולא זוכים, עדיין בליבם תפילה, ועדיין פיהם מרחש בקשה לפני הבורא, ובינתיים, הם מתכנסים במקום גלותם, לובלין, לקיים את חובתם ככל יכולתם.
 
שעת בין ערביים. החיה הנאצית מרקדת בכל עוזה, שוטפת את העולם היהודי בנחלי דם שוצפים, מקריבה על מזבח שנאתה מיליוני יהודים, ביניהם סלתה ושמנה של חסידות ברסלב. נחלים שעתידים לשטוף את אירופה כולה במשך כ-6 שנים. שואה. שואה שאחריה שוב לא יהיה עוד העולם היהודי מה שהיה.
 
ואחרי המבול… אט אט מתאספים להם חסידי ברסלב, העקורים כאחיהם. חלקם עולים ארצה, חלקם שמים פעמיהם ליבשת אמריקה. ועדיין, כולם כוספים. כוספים אל אותו מקום אשר אף הוא שתה מכוס התרעלה, מיצה אותה עד תומה, אל העיר אומן שהקריבה 32 אלף מבניה היהודיים.
 
שפת האידיש כבר אינה נשמעת ברחובותיה, לא עוד יהודים מתהלכים בסמטאותיה, אומן ריקה מיהודיה. אך ברוסיה האדירה עדיין נותרה גחלת, לשמור ולשמר את המסורת. עדיין מתקבצים להם מעט יהודים מבוגרים ועוד פחות מהם צעירים, עולים לראש השנה לציון רבינו הקדוש, מקיימים את המסורת הברסלברית.
 
הרה"ח רבי מיכל דורפמן זצ"ל, מזקני חסידי ברסלב, ששהה שם באותם זמנים, שלח מכתב לאחיו שבישראל: "ברוך ה’ הייתי אצל הרופא", ובן משפחתו סיפר: "כשרבי מיכל אמר ‘רופא’, ידענו שהוא מתכוון לרבי נחמן".
 
ובמסירות נפש בשלה סיכן אף את חייו – לאחר שכבר היה חשוד בעיני השלטון על "קונטרה רבולוציה" – הפצת יהדות, הקפיד מדי שנה בשנה להשתתף בקיבוץ, המרוחק מאות קילומטרים מעיר מגוריו אליה ברח כדי שלא להתבלט יתר על המידה בעיני השלטון.
 
ו"בעולם החופשי", בארצנו הקדושה, מתכנסים להם אנשי שלומנו בירושלים או במירון, ל"קיבוץ" הגדול.
 
מאות רבות עולים לירושלים ולמירון, כדי לקיים את צו ה"קיבוץ". עוזבים מאחוריהם בית ובאים לישון באיזו אכסניה לא נוחה, כי כך רצה רבינו. ונשותיהם הצדקניות, אף שנוטלות על שכמם עול כבד, להישאר לבדן בביתן בימים הקדושים ביותר, שמחות הן על כי בדרך זו הן שותפות לעשיית הרצון ההוא, ונוטלות על שכמן את העול כאילו לא היה אלא מתנת שמים…
 
ובלילות, בשעת ההתבודדות, או סתם כאשר עולים הרצונות ומתגברים על כל לב ברסלברי, פורצות התפילות מהלב "…שיפתחו שערי ציון הנעולים, ופתח לנו שער בעת נעילת שער… ונזכה לבוא שמה ברננה ולהשתטח על הציון הקדוש בתפילותינו…" (שארית יצחק, תפילות), והנחלים זורמים אל הים, שאינו מלא לעולם, והרגשות והכיסופים הם משהו שאי אפשר לתאר במילים אנושיות כלל. שאלו את המבוגרים שבחסידי ברסלב והם יספרו לכם.
 
ואם כבר זכה אדם להגיע, אם כבר מימש בדרך לא דרך את הרצון העז הזה, הרי שבשובו הפך לשיחת היום ממש. בפנים משתוממות ומתפלאות, שמחות ומקנאות התקבל אותו האיש בינות לכלל אנשי שלומנו, מאמינים ולא מאמינים, מאמינים וליבם בוכה, מתי הם יזכו לזה.
 
אבל, אין מסך של ברזל העומד בפני תפילותיה של נשמה יהודית, ואין חומה שאינה נפרצת ממהלומות הרצון. אט אט, שוב עושים חסידי ברסלב את דרכם לעבר המקום הנכסף. שוב, טיפין טיפין, צועדים חסידי ברסלב. בודדים, אחר כך עשרות, אחר כך מאות. פורצים בהיחבא את המסך, ובשקט בשקט מגיעים אל ציון רבינו הקדוש. גיחות חטופות, אבל הם שוב שם.
 
על פני תבל ומלואה, על פני רוב יבשות העולם, הוכרחו אותם חלוצים לנסוע על מנת להגיע לבסוף לציון הקדוש. העולם כולו ראה אז והביט נדהם על אותם "מטורפים" העושים דרכם על פני עשרות מדינות, שאולי יצליחו להגיע לדקות ספורות לציון בסופו של מסלול.
 
אך הם אינם מביטים על שום הפרעה. העולם הזה, על דרכיו הגשמיות הוא מהם והלאה. אל מול עיניהם עומד רק אותו קיר צהוב אשר לרגליו נמצא הקבר, מקום מנוחת הרבי, המקום אותו היווה למשכן לו, המקום שהוכן לו מששת ימי בראשית.
 
כך נסדק לו המסך, ומשנה לשנה ומתקופה לתקופה הופכת הנסיעה לברת מימוש יותר ויותר, ועדיין, מעטים מאוד הם אלו שזכו להגיע לאומן, לומר "תיקון הכללי", ומעטים הרבה יותר זכו להיות שם בראש השנה עצמו.
 
וביום בהיר, נפל לו המסך. הדרך שנסללה בתמצית נפשם של כה הרבה חלוצים, הפכה לפתע ביום בהיר אחד לדרך סלולה לרבים, ואין מונע ואין פוצה פה. ‘סעו, לכו!"
 
והם נוסעים!
 
וכל שנה, בערב ראש השנה, נסוכה על פניו של כל נוסע, אותה התרגשות מוסתרת, הרי תיכף יגיע לציונו של רבינו, תיכף יתראה פנים אל פנים עם רבו! האם דבר קל הוא בעיניכם?
 
"ענה ואמר: לא מבעיא אתם תלויים בראש השנה שלי, אלא כל העולם כולו תלוי בראש השנה שלי".
 
 
(מתוך "אומן ראש השנה" – למעלה מהמקום, למעלה מהזמן)

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

זה ברור שבשנה זו האור של הקיבוץ יהיה גדול ונפלא הרבה יותר מבכל שנה, הכול יהיה יפה יותר ואיכותי יותר, וגם התיקונים של רבינו השנה יהיו יותר מאשר בכל השנים.

Featured Products