מסכת חולין פרק ב משנה ט-י

ב,ט  אין שוחטין לא לתוך ימים, ולא לתוך נהרות, ולא לתוך הכלים; אבל שוחט הוא לתוך העוגל של מים, ובספינה על גבי כלים.  אין שוחטין בגומה, אבל עושה אדם גומה לתוך ביתו, בשביל שייכנס הדם לתוכה; ובשוק לא יהא עושה כן, שלא יחקה את המינין.

 

ב,י  השוחט לשם עולה, לשם שלמים, לשם אשם תלוי, לשם פסח, ולשם תודה–שחיטתו פסולה; רבי שמעון מכשיר.  שניים אוחזים בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר אחר כשר–שחיטתו פסולה.  השוחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם בכור, ולשם מעשר, ולשם תמורה–שחיטתו כשרה.  זה הכלל:  כל דבר שהוא נידר ונידב–השוחט לשמו, פסול; ודבר שאינו לא נידר ולא נידב–השוחט לשמו, כשר.