לך תמצא טיפת מים אבודה באוקיינוס

תאר לעצמך, שאתה יושב על ספסל רחוב באחת העיירות הפרימיטיביות בעולם אי שם באירופה המנומנמת שהזמן עצר בה מלכת, ופתאום מתיישב לצידך ישיש חבוש קסקט ומבקש ממך באידיש שוטפת לאתר את בתו שעלתה לארץ ישראל לפני שנים, ולמסור לה שאביה ממתין לאות חיים.

אתה כמובן מסכים בחפץ לב, ושואל מיד היכן היא אמורה לגור נכון לעכשיו, אלא שאז אתה נפגש באחת עם תהום של תמימות שפוקח זוג עיניים גדולות וטובות ומסביר לך, שמכיוון שאין לו מכשיר טלפון בבית ומכיוון שהבת הפסיקה מזמן לכתוב אליו, הרי שפשוט לא ידוע לו לא מספר טלפון ואפילו לא אזור חיוג…

זה בדיוק מה שקרה לחסיד גור מאשדוד, מצאצאיו של שרבי נחמן מברסלב, שנסע לאומן עם בנו בן השבע כדי לזכות בהטחת הצדיק לשמור את הילד מן החטא עד יום חתונתו, ושעה לפני הפרידה מהציון הקדוש נכנס אותו חבוש קסקט מעולם האגדות, פונה אליו מבין עשרות רבים אחרים שהיו באותה עת ברחבת הציון, ומטיל עליו את התפקיד הבלתי אפשרי של מציאת מחט בערימה של שחת…

"אולי ניסע יחד לדירת מגוריך ונחפש שם מעטפה מאחת המכתבים שהיא שלחה לך, כך נוכל לדעת ללא קושי היכן היא גרה", החסיד מנסה לפלס נתיב אל תוך הפשטות הרוסית אך הוא נתקל בקיר אטום. אין מעטפות ואין כתובת.

"עשיתי את הדרך הארוכה מקצה אומן לכאן רק כדי להיפגש עם יהודי מארץ ישראל שיעזור לי למצוא את הבת שלי", הוא מתחנן.

ה"יהודי מארץ ישראל" מסביר, כי לאתר את הבת שלו בין מיליוני תושבים שווה לסיכוי שיש לאיתור טיפת מים אבודה ברחבי האוקיינוס, אך הזקן כנראה לא מתרגש יותר מידי מהדימוי.

"בזכות הצדיק הקדוש רבי נחמן בן פייגא הטמון כאן", הוא מרים את קולו, "אני בטוח שתצליח למצוא את הבת שלי וליצור מחדש את הקשר".

החסיד מהנהן בראשו בחמלה, מנשק את הפרוכת הכחולה עם הרקמה המוכרת של "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח", הפרושה על גבי הציון הקדוש, מנפנף לשלום לזקן התמים ונעלם יחד עם צליל החבטה החפוזה של דלת המונית הכסופה שמביאה אותו תוך שעתיים לשדה התעופה בקייב, היישר אל עיניהם הזועמות של הפקידים שלא מפסיקים לרטון על האיחור המרגיז של שני נוסעי המטוס האחרונים לתל אביב.

חוץ מסיפור לא רע על תמימות משעשעת, לא חשב ב. לעשות כלום עם האירוע המצחיק הזה. לא קשה לנחש שבמוחו של ב. לא התרוצצו שום תכניות על הקמת מרכזיית טלפונים ענקית שתעבוד מסביב לשעון ותתקשר לכל מספרי הטלפון בארץ ישראל, רק כדי לשאול אם במקרה ידוע למישהו משהו על בתו של איזה חבוש קסקט מאוקראינה…

סדר היום השגרתי היה יכול להמשיך ולתבוע את שלו והכל היה אמור להישאב בתהום הנשייה, אלא שדקה אחרי נשיקת המזוזה בבית באשדוד מתחיל הילד להתלונן על כאבים עזים ויעילותם המפוקפקת של כדורי ההרגעה שניתנים לו באותו לילה מבהירה להורים, כי הפעם מדובר בבעיה אמיתית שיש לטפל בה באופן דחוף ביותר.

אבחון קל בחדר המיון מבהיל את הילד הרך לחדר הניתוחים. מדובר בסיבוך פנימי שחוסר טיפול מיידי בו עלול לגרור זיהומים, ואף להתפתח חלילה למצבים מפחידים יותר.

ההורים, אובדי עצות, מנסים לטלפן לעסקנים ויודעי דבר למיניהם שימליצו על פרופסורים מומחים בתחום או יפנו לבתי חולים אחרים, אך משום מה אף אחד לא מרים את השפופרת בעבר השני.

זמן יקר אוזל וההחלטה חייבת להתקבל תוך דקות. בשלב זה הרופאים נכנסים לפעולה ומזרזים את ההליכים ללא התחשבות מיותרת בהיסוסיהם הטבעיים של ההורים. הניתוח נקבע לעוד חצי שעה ובינתיים מופיעה אחות שמתחילה להכין את כל הדרוש לניתוח, כשהיא מתעניינת בסוגי האוכל שנכנסו לפיו של הילד במהלך עשרים וארבע השעות האחרונות .

"הוא היה בטיול באוקראינה", מיידע האב קצרות, "וכמו בטיול – אכל מכל הבא ליד, חטיפים, ממתקים…"

"אוקראינה???" הייתה זו האחות שקטעה את השטף, "היכן בדיוק היית באוקראינה, ילד?"

"באומן!"

"באומן???"

"למה?"

"שום דבר מיוחד. אני פשוט ילידת המקום. איך באומן היום?"

"אנשים חיים כמו פעם. יש כאלו שאפילו אין להם טלפון. התמימות של האנשים שם זה משהו שלא ייאמן, פגשנו שם זקן אחד בשם…" (כאן ננקב שמו של אותו זקן)

"מה??? זה אבא שלי!…"

* * *

הניתוח התברר כפרט הכי שולי בסיפור הזה. האחות שהייתה מוברגת היטב בצמרת הרפואית כבר ידעה להפנות למנתח הבכיר ביותר, והילד בן השש החלים תוך ימים ספורים.

מה שכן התחיל כאן זה ניתוח מסוג אחר לחלוטין: האחות שהייתה חילונית 'למהדרין' ועיר מולדתה אומן הצטיירה בעיניה ככפר גויי משעמם ומקרטע, התוודעה כאן לאומן חיה ונושמת שמושכת אלה רבבות של מתגעגעים ואינה יודעת יום של מנוחה.

היא הפכה לנוסעת מתמידה בציר תל אביב-קייב ואל אביה היא לא שלחה יותר מכתבים… היא עצמה החלה מנצלת כל יומיים של חופשה ל"קפיצות" לאומן, והביקורים החוזרים ונשנים בציונו הקדוש של מחולל הנפלאות שינו את חייה לבלי הכר. היא החלה לחיות חיים של תורה ומצוות ויצרה מחדש קשר חי עם אביה שבארץ ובעיקר – עם זה שבשמים…