רוזמרין להבדלה בקהילת רננים

לאורך השביל שבגינת ביתנו, ניצבת
שדרת שיחי רוזמרין גדולה ועמוסה
לעייפה. בכל יום שישי בערב, כשהחמה
מסתלקת מראש האילנות, עומדים ענפי
הרוזמרין כפופי גב, ושואלים זה את זה…

לאורך השביל שבגינת ביתנו ניצבת שדרת שיחי רוזמרין. בכל יום שישי בערב, כאשר החמה מלטפת את ראשי האילנות, מתנועעים ומתלחשים עלי הרוזמרין, בין שהרוח מצויה ובין שהרוח אינה מצויה. שיחי הרוזמרין קדים ומשתחווים אל פני השביל לקראת בואו של הרב יעקב מלמד כהן, אבינו.

אבא זצ"ל אהב את הרוזמרין לא משום הצבעים שבו, שהרי אין בו צבעים מרובים פרט לגוון ירוק בהיר השולט בו. ולא משום פרחים שבו, שהרי אין בו פרחים ססגוניים. ולא משום עליו הרחבים, שהרי עליו דקים ומחטיים, אלא משום ריחו וניחוחו, שהרוזמרין הינו צמח עדין ובישומו וארומו ניכרים למי שטעמו אנין.

בערב שבת, כאשר החמה כמעט מסתלקת מראש האילנות, היה יורד אבא לגינת הביתן ומספריים מצקצקים בידו. כך היה פוסע אל שביל הרוזמרין ומכוון בליבו לקיים מצוות הכנה "בורא עצי בשמים" לקראת ההבדלה במוצאי שבת קודש שיבוא עלינו לטובה.

והרוזמרינים כורעים ומשתחווים ומודים לפני הרב, כמי שאומרים: גוזרנו לברכה, קצצנו למצוה, למענך ולמען בני אנוש ואלוקים. יש והיו הרוזמרינים רבים זה עם זה מי ייגזם ראשון, זה אומר אני ראשון וזה אומר אני ראשון. היה הרב יעקב מלטפם בחיבה וגוזז את העליונים תחילה, שהרי התחתונים צעירים הם. לימים, מכל גיזום של ענף היו צצים ובוקעים סעיפים חדשים, הולכים ומתרבים ונעשים צפופים, אך מעולם לא אמר ענף לחברו צר לי המקום. אבא היה קוטף אותם מלוא חופניים ומעבירם לאגרטל או לצנצנת אשר על הארון, נותן בהם מים ונפרד מהם לשלום עד לאחר סעודה שלישית הקרויה בפיו "ויאמר משה" ("…אכלוהו היום כי שבת היום, היום לא תמצאוהו בשדה"). כל יום שבת היו ענפי הרוזמרין מצטערים ואומרים: מתי תבוא שעת ההבדלה ותקוים בנו הברכה "בורא עצי בשמים" – כפרת עוונות.

משהגיעה שעת בין השמשות של מוצאי שבת, הזדרז אבא, עטף אותם בנייר עיתון או בניילון, חיבק אותם באצבעותיו, הניח ימינו עם הסממנים על לוח ליבו, שמאלו מאחורי גבו, וכך היה מהלך לבית הכנסת "רננים", הצופה אל פני חומת העיר ירושלים.

בימים ההם נתן ר’ זרח שיעור בין מנחה למעריב בבית הכנסת "רננים" שארון הקודש האיטלקי שבו בוהק כפנינה, וחלונות הויטראז’ מקרינים סמלי חג זהרו מקרני השקיעה. רבים נהגו להקדים תפילת ערבית עשר דקות לפני צאת הכוכבים. לפיכך התקבצו והתקהלו עם רב באולם הכניסה הגדול אשר בפתח בית הכנסת. אבא, ע"ה, קבע לו מקום בפינת האולם ממלמל בפיו "פתח אליהו" וממולל בין אצבעותיו רוזמרין שבידו.

שעת סיום תפילת מעריב של מוצאי שבת קרבה, נעו וזעו הרוזמרין, ונעו וזעו המתפללים לקראת הרב יעקב חיים מלמד כהן. היה קוצץ מענפי הרוזמרין שבידו ונותן לכל יחיד ויחיד זרד, הכל לפי מעלתו וכבודו של המקבל. בראשונה היה הרב סובב מאדם לאדם. משחלשו רגליו, נהרו אליו לקבל קוצו של רוזמרין. תחילה היה כל אחד מקבל ענף של טפח, משנתרבו המתפללים קיבל כל אחד כזרת. בימים שתיירים גדשו את המקום נטל כל אחד כרוחב שתי אצבעות.

אבינו ידע להתאים רוזמרין שבידו למי שעומד לפניו, אם שר הוא שהיה מבקש "כהן, מה עם בְּשָׂמַי?" היה אבינו מגיש לו ממין הרוזמרין ואומר לו "הרי שלך לפניך", ובליבו סובר ‘לעשיר לא ירבה ולדל לא ימעיט’. כל הנוטל מן הרוזמרין היה מברך בקול "בורא עצי בשמים", ואבא היה עונה בקול "אמן", ובליל של עדות, תפוצות וגלויות נשמע מקול הגיית הברכה. זה אומר "עשי בשמים", וזה אומר "עצי בְּשׂוֹמִים" וזה אומר בלשון צברית "עצי בשמים", וה"אמן" של אבא – בהתאם.

לא פעם שימש הרוזמרין כמתווך לשיחה שבין אבינו למתבשם. דברים של שמחות, עניינים של צרות לא עלינו, עצה טובה, חיוך מחזק, עידוד ושאלה של סקרנות – אבא בראש, המברך כנגד הרוזמרין בינתיים.

לא היו ימים טובים לקהילת "רננים" כימים שהרב מלמד כהן היה מחלק בשמים במוצאי שבתות. כל איש ואיש היה שב לביתו, מי רוזמרין בדש מקטורנו, מי רוזמרין כסימניה בסידורו, ומי רוזמרין כקיסם להסיר שיירי סעודה שלישית מבין שפתיו. הצד השווה שבהם שהוסיפו מקודש לחול וניחוח של שבת משתרך ומלווה אותם לבתיהם, להבדלה שלהם, אם לא למעלה מזה.

אבא לא נחפז ולא מיהר הביתה לאחר התפילה כדרכם של אלו שאצה להם הדרך, מפני החדשות ומפני הישנות. פסיעותיו היו קצרות ודקות, שואל ודורש בשלום כל אחד ואחד, וכדרכו תפילה בפיו וברכה על שפתיו. שב לבית שלנו, דרך על שביל הרוזמרינים, לחש-רחש עבר ביניהם כאילו אמרו "שאו שערים ראשיהם", ואבא משיב "צפו גאולה וישועה" ומלאכים עונים ומשיבים "עד לערב שבת הבא".

מי שלא שמע הבדלה של אבינו לא שמע הבדלה מימיו. הבית מלא אורה, יין, בשמי רוזמרין ונר היו מוכנים ומזומנים. אבא היה פותח "אלוקינו ואלוקי אבותינו, בסימן טוב ובמזל טוב", ומשהגיע ל"ימח שמם של כל שונאי ישראל", היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. הוא פתח בהבדלה: "ראשון לציון הנה הינם", לא כדרכם של אחינו האשכנזים הפותחים ב"הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד". הֵעֵצים ב"אנא ה’ הושיעה נא" ו"הצליחה נא", ובאומרו "הצליחנו, הצליח דרכינו, הצליח לימודינו, הצליח פרנסתנו", היה מוסיף מענייני דיומא הקשורים לבני המשפחה, לקהילה, לצה"ל ולעם ישראל. הגיע ל"ונח מצא חן בעיני ה’", אמרו שלוש פעמים, והאריך ב"נח". היה מסתכל בבבואה שלו המשתקפת מן היין שבגביע, רואה פניו הצוהלים, מברך על היין, צוחק ושמח וגלגול של ‘הא הא הא’ ממלא את חלל הבית. צחוק זה אי אפשר היה לעמוד בו וכל בני הבית מתגלגלים וצוחקים עמו. צחוק זה נשמר בליבנו ממוצ"ש עד מוצ"ש.

הרוזמרין מניע עליו בחוסר סבלנות ואבא מגלגלן בין אצבעותיו. לעיתים משפשפן בין כפות ידיו, מברך "בורא עצי בשמים", מריחן ומחככן בחוטמו ואנחת רווחה של התבשמות יוצאת מליבו הרחב. דומה שריח הניחוח של הרוזמרין יוצא מביתנו ומגיע עד יריחו. הצהלה נמשכה גם לאחר ברכת מאורי האש. ושוב צחק אבא כשהיה מסתכל על ציפורניו, וחש בהיבראותו מחדש כאדם הראשון. משסיים ברכת המבדיל בין קודש לחול, טבל קצות זרת ימינו וזרת שמאלו ביין, העביר רטיבותן על מצחו, גבותיו, לחלח עפעפיו וירד לכיסיו, שפשף ידיו זו בזו ואמר "ברכת ה’ היא תעשיר". והמבין יבין.

"ויתן לך האלוקים מטל השמים", שאומרים אחרי ההבדלה, זמן של נחת, זמרה ותקווה הוא. כולנו, כילדים ציפינו בערגה ובקוצר רוח למה שבא אחרי קריאה זו: הפיוט "לכבוד חמדת לבבי". כאן נתעלה אבא והדגיש כל מילה בשיר זה החל מ"ויתן לנו שבוע טוב…" המשך ב"מימיננו מיכאל…" המשך ב"יבורך הבית הזה…" וכלה ב"יראנו בטוב ירושלים". בא הפזמון "לכבוד חמדת לבבי" לפניו, היה מסתכל על אמא רחל ע"ה במבטים של אהבה וחיבה. כולנו שמחנו שמחה גדולה.

משפרש אבינו מן העולם נתייתמה קהילת "רננים", נעלמו הבשמים, פסקו הברכות, ואבד ענן הקטורת שבהיכל. חבל על דאבדין. נתביישו פני הרוזמרין.

לאורך השביל שבגינת ביתנו, אשר בקרב הרחובות רמב"ן ואבן-גבירול, ניצבת שדרת שיחי רוזמרין גדולת פרא עמוסה לעייפה. בכל יום שישי בערב, כאשר החמה מסתלקת מראש האילנות, עומדים ענפי הרוזמרין כפופי גב, אבלים ושואלים זה את זה: מי יעשה עימנו ברכה? היכן רבי יעקב מלמד הכהן זכר צדיק לברכה?…

(באדיבות "עת לחשוב" גליון מס’ 44)