הלחיים שהפיל אותי

אני כבר לא מכור לשתייה, אז
למה לא לומר ‘לחיים’ ו’לפתוח’
קצת את הלב, ‘לנקות’ את הראש?
מה כבר יכול להיות? אז אמרתי
‘לחיים’.

המסע של אלן – פרק 2

הערת המערכת: סיפור חייו המרתק והסוחף של אלן ממחיש ומבהיר, מדוע רבי נחמן מברסלב התנגד בתקיפות לשתות אלכוהול בזמן שהחסידים מתכנסים, כאשר שתיית ה"לחיים" הפכה חלק בלתי נפרד ממפגשים אלו.

* * *

האמנתי בכל ליבי שמצאתי את דרכי בחיים. חשבתי גם, שאני בעצם יכול להשתמש בניסיון חיי כדי לעזור ליהודים אחרים, אם אראה להם שהישועה באה רק מהשם. גם עצם היותי משפטן בעבר אף זה דבר שיכול לסייע לי במשימה: הרי העולם הזה מלא שקרים ומסיבה כלשהי אנשים מכבדים יותר אנשים עם מעמד. כמשפטן, הצלחתי לרכוש מעמד "מכובד". לא נראיתי כמו איזה מטורף "שנולד מחדש". הייתי איש מבריק ומלומד.

התקשרתי מיד לארוסתי (שהיום היא אשתי ב"ה). רציתי לחלוק איתה את השמחה הזאת. את הרצון שלי. אבל אני זוכר שהתאכזבתי כשלא שמעתי את השמחה בקולה, את השמחה שרציתי שהיא תרגיש. אבל על מה התהייה? זה היה ברור גם למה – ההתמכרות הפחידה אותה. היא רצתה שאנתק את עצמי מכל מה שקשור להתמכרות, גם מהמחשבות והרצונות האלה.

לאחר מכן התקשרתי לרב שלי וסיפרתי לו על ההתנסות שלי בעבר. אמרתי לו שאני באמת חושב שאני מקבל את הקריאה שלי לחיים, את מה שהשם רוצה ממני, ואין לי שום ספק שהשם מוביל אותי לכיוון מסוים. הרב שלי אמר לי שאסור לנו להתעלם מהמסרים של השם. אבל, הוא גם אמר לי, מכיוון שכבר התארסתי וארוסתי הסכימה לכך שאמשיך ללמוד משפטים (הפסקתי כבר את המסחר במניות), לכן אני לא יכול לעשות שום שינויים בקריירה שלי מבלי שהיא תתמוך בי, ותמיכה זו צריכה להיות ב-100%.

התקשרתי לארוסתי והסברתי לה שוב את מה שאני מרגיש. היא לא כל כך אהבה את הרעיון, אבל אמרה לי שאעשה את מה שאני מרגיש וחושב שעלי לעשות. הרגשתי שהיא לא הייתה איתי ב-100%. הרב שלי אמר לי בצורה מפורשת: 100%, לא 99%. אני זוכר שהתרגזתי קצת, אבל החלטתי לקיים את עצתו של הרב שלי. התחלתי את קריירת המשפטנות שלי, אך במקביל, ניסיתי להגיע למפגשים של נרקומנים יהודים בשיקום ככל שהתאפשר לי.

כעבור זמן מה התחתנתי והתחלתי את פרק ב’ של חיי. אשתי ואני חיינו חיי תורה אמיתיים. הייתי נקי במשך שנה. הרגשתי נהדר. חשתי את השם בחיי בצורה ברורה ואמיתית. דברים קרו טוב יותר מכפי שאי פעם חלמתי שיהיו.

בחודש הראשון בקדרהורסט, שבניו יורק, המשכתי עם המפגשים, אך מכיוון שגרתי בחוף הדרומי של לונג איילנד היה לי קשה להגיע, מפני שהם התקיימו בחוף הצפוני של לונג איילנד (שם גרתי תקופה מסוימת לפני שהתחתנתי). חשבתי שאולי עדיף שאצטרף למפגשים כאלה קרוב לביתי, אבל לא יכולתי. פחדתי שאנשים בחיי החדשים יגלו שהייתי פעם מכור, שאני מכור משוקם. חשבתי, גם, שיום אחד יהיו לי ילדים (בעזרת ה’) ואיך אמצא להם שידוכים אם אנשים יגלו שאבא שלהם היה מכור?

הרמב"ם אומר שאדם שעושה תשובה נעשה אדם חדש. "עשיתי תשובה ועכשיו אני אדם חדש", אמרתי לעצמי, "אני כבר לא מכור משוקם, אני חסיד!". לבסוף, החלטתי לפנות אל עולמה של החסידות ולוותר על המפגשים.

הלחיים שהפיל אותי

כעבור מספר חודשים הגעתי לאחד המפגשים שחסידים עורכים. האיש שישב לידי הציע לי לעשות איתו לחיים. סירבתי מכיוון שהפסקתי לשתות כבר קרוב לשנה באותו זמן. אבל הוא התעקש. אני זוכר שבאותו רגע חשבתי שאני בעצם אדם חדש, אני כבר לא מכור לשתייה, אז למה לא לומר ‘לחיים’ ו’לפתוח’ קצת את הלב, ‘לנקות’ את הראש? מה כבר יכול להיות? אז אמרתי ‘לחיים’. קול קטן בתוכי אמר לי לא לעשות את זה אך התעלמתי ממנו ובמקום, הקשבתי לקול החזק של האיש לצידי, שכבר הספיק לדחוף כוסית וודקה ליד שלי. האיש שהתעקש על ה’לחיים’, כך הסתבר לי, היה שליחו של היצר הרע…

במשך מספר חודשים הצלחתי לשתות את ה’לחיים’ "בהצלחה", עברתי את הלגימות האלה ב"שלום". אבל אז זה קרה. יום אחד מצאתי את עצמי נועל את דלת המשרד שלי בעשר בבוקר כשבידי בקבוק וויסקי. ואילו ביום שבת הזדרזתי בתפילה כדי לעשות קידוש עם כל החבר’ה ששותים. שתיתי, ועוד איך שתיתי.

כמה ימים לאחר מכן, במשרד שלי, הייתי שיכור גמור. איכשהו, הצלחתי לאתר את ספק הסמים ה"וותיק" שלי. בשלב זה כבר היה ברור לי – נפלתי שוב פעם להתמכרות אבל בצורה רצינית מאוד.

יום אחד, הסוחר שלי נתן לי ‘חומר חדש’ לנסות. לא היה לי מושג מה זה, אבל הוא אמר לי שזה משהו טוב ומאוד מרגיע. "’יש לחומר הזה ‘הצגה’ טובה", הוא אמר. אהבתי את הרעיון. כשהגעתי לבית, נכנסתי לאמבטיה וניסיתי אותו. אשתי, אישה תמימה ולא חשדנית בכלל שהייתה אז בהריון, ושני ילדיי ישנו בקומה למעלה. אחר כך יצאתי החוצה לעשן סיגריה וחיכיתי ש’ההצגה’ תתחיל.

ההצגה מעולם לא התחילה. במקומה התחלתי להרגיש פתאום שאני מאבד את הראיה שלי, בעצם את כל החושים שלי… ונפלתי. איכשהו, הצלחתי להרים את עצמי ונכנסתי חזרה הביתה. חשבתי שאני עומד למות ושוב פעם נפלתי. ניסיתי לצעוק לאשתי, רציתי שהיא תקרא לעזרה. אבל לא הצלחתי להשמיע שום קול. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאשתי ההרה תמצא אותי על הרצפה. בסופו של דבר, גררתי את עצמי והתיישבתי על הספה. אחרי הכל, מראה של אדם שמת בשנתו המתוקה על הספה פחות מזעזע ומבהיל.

אבל לא מתתי, הייתי מחוסר הכרה. אני לא יכול לתאר בדיוק את מה שחוויתי אחר כך. זה לא היה חלום וגם לא הזיה. הרגשתי שאני עכשיו רק נשמה. כבר אין לי גוף. הרגשתי שאני נמצא במקום שלפני בריאת העולם. למרות שהייתי נשמה, הרגשתי שעדיין לא נבראתי. הרגשתי שאני נמצא בתוך גלגל ענק שמסתובב לו במעגלים. הייתי מסוחרר וזה היה די מבחיל. אני זוכר שחשבתי שבריאת העולם עדיין לא התקיימה. לא היה עולם. הייתי בתוך השם, אבל ההרגשה הייתה מאוד לא נעימה. אני גם זוכר שחשבתי שאף פעם לא הייתי בחיים, לכן גם לא הייתי מכור לסמים.

לפתע ראיתי את דמותו של בני הבכור. זיהיתי אותו. ידעתי שזהו בני. אחר כך ראיתי את דמותו של בני השני. גם אותו זיהיתי וידעתי שהוא הבן שלי (באותו זמן היו לי רק שני ילדים). אחר כך ראיתי את דמותו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל. זיהיתי גם את הרבי. בסוף הבנתי שאני בחיים ושכבר נבראתי. בנקודה זו התעוררתי!

עליתי לקומה השנייה והלכתי לישון כאילו כלום לא קרה. לא הייתי מוכן להתמודד עם מה שקרה לי או עם משמעות ה"חלום". המשכתי להשתמש בסמים עוד מספר חודשים.

ביום שבת אחד זה קרה. הייתה זו שבת של תחילת חודש כסלו ב-2006 בה "התנגשתי עם קרקע". לא היו לי סמים. כמובן שלא יכולתי להתניע את הרכב ולנסוע לסוחר שלי כדי לקנות סמים (למרות שרציתי) כי ידעתי שאשתי תהרוג אותי. אשתי והילדים הלכו לנוח קצת, ואני, התיישבתי על הספה בקומה למטה והתחלתי להרהר בחיי:

איך אדם שיד הבורא נגעה כל כך חזק בחייו יכול ליפול כך שוב? עכשיו הרגשתי הרבה יותר גרוע מכיוון שיש לי משפחה שאני צריך לדאוג לה. בפעם האחרונה שצללתי לתוך התהום הזאת, זה היה כשהייתי בחור צעיר בלי שום התחייבות ואחריות. אבל עכשיו אני בעל ואבא! אבל איזה מן בעל ואבא אני?! איזה מן יהודי אני?! רץ ברחובות העיר עם זקן ארוך כדי להשיג סמים? איזה חילול השם…

ואז זה הכה בי. חשבתי לי, שאשתי והילדים יחיו טוב יותר אם לא אהיה בסביבתם. אשתי עדיין צעירה ויפה כך שיהיה לה קל להתחתן שוב, ואפילו די בקלות. והילדים שלי, הם כל כך קטנים שהם אפילו לא יזכרו אותי בכלל. עדיף שאחסוך מהם את הכאב והבושות שאגרום להם.

דמיינתי ממש איך אני חותך את הוורידים ביד שלי. בסוף, כשהמחשבות הרעות האלה חלפו מראשי שמעתי קול צעדים. אשתי. היא התעוררה, ירדה למטה והתיישבה לידי על הספה. היא לא הייתה מודעת לגיהינום שעובר עלי, לא היה לה שמץ של מושג ממה שאני מרגיש.

בתוך תוכי, ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. או שאבקש עזרה או שאמות. אבל אם אבקש ממנה לעזור לי היא בטוח תעזוב אותי ותיקח את הילדים איתה. עוד לא הספקתי לחשוב על הדבר האחרון שחשבתי עליו, ואז נפלט מפי המשפט: "אני צריך עזרה".

"למה אתה מתכוון? אם אתה צריך ללכת מחר למשרד אז אני אשמור על הילדים. אל תדאג", השיבה לי אשתי בתמימותה.

אבל עוד לפני שהספקתי לשנות את דעתי, שמעתי את עצמי אומר: "לאאאא… אני בנפילה רצינית…."