הזאבים מפחדים

זאת כבר לא מדינת ישראל של ליכוד ומערך. זוהי ארץ ישראל של התחלת הגאולה. ככל שנתקרב לעידן המשיח, הזאבים יפחדו מהכבשה.

4 דק' קריאה

הרב אליעזר רפאל ברוידא

פורסם בתאריך 06.04.21

זאת כבר לא מדינת ישראל של
ליכוד ומערך. זוהי ארץ ישראל של
התחלת הגאולה. ככל שנתקרב לעידן
המשיח, הזאבים יפחדו מהכבשה.

עם החלפת השלטון בוואשינגטון, אויבינו ושכנינו המקיפים אותנו מכל עבר שוב מלקקים את השפתיים ומשפשפים את הידיים, כי בטוחים הם שלא נעמוד בפני מכבש הלחצים האמריקני. אפילו נשיא המדינה וראש הממשלה כבר הכריזו שעלינו להתכונן לויתורים כואבים רח"ל.

שוב נשאלת השאלה הישנה, לכל הרוחות, יש לערבים מרחבים, מדינות ושטחים לא מוגבלים ממש, אז מדוע לוטשים עיניהם לעבר מדינתנו הקטנטונת?

אל תדאגו. עוד מעט, עם בואו של משיח צדקנו, יתחננו לעשות שלום איתנו. יש תקדים לדבר, היישר מן התורה:

אבימלך מלך גרר, שלרשותו מדינה שלמה עם צבא וכדומה, יחד עם פיכל שר צבאו ופמליה שלמה חיזרו אחרי יצחק אבינו, כדי לעשות עמו ברית שלום. זה נשמע מצחיק. האם יצחק אבינו כיחיד נגד רבים מהווה עבורם איום? מדוע להקת הזאבים באה לבקש הסכם שלום עם הכבשה? כדי להבין את העניין, אמשול לך משל:

הפונדק של הכפרי עמד על אם הדרך, בין שני ערים גדולות. המושל החדש במחוז, איש רע וצר עין, ביקש לסלול כביש משופר באותו מקום. שלא כמו הדרך הישנה שהקיפה את ביתו של הכפרי בסיבוב רחב, ביקש המושל להפקיע חלק מחצרו של הפונדק, כדי לבטל את העיקול אשר האריך את הדרך במאתיים מטר. "הכביש צריך להיות ישר", טען המושל, שרצה לחסוך בהוצאות על חשבון האיש הקטן.

הכפרי מחה כמובן, אך ללא הועיל. תוך שבוע, התייצבו צוותי העבודה עם כליהם. ראשית כל, המודדים החלו בעבודת הסימון, ועל המשמר עמד המושל. "כביש ישר אני רוצה", צעק, "שום עיקול! לא מעניין אותי אם הכביש יחתוך את הפונדק לשניים – כביש ישר אני דורש!"

ידי המהנדסים רעדו וברכי המודדים שקשקו. כולם פחדו מן המושל, ואיש לא העיז להמרות את פיו. המודד הראשי צפה בעינית המכוון, וכיוון את המודדים ימינה ושמאלה. כל עשרים מטר תקעו יתדות כדי לסמן את מסלול הכביש. אכן, חתכו את כל העיקול המקיף את הפונדק. למזלו של הכפרי, לא פגע הכביש המתוכנן בפונדק עצמו, אך חצה את החצר שלפניו, כעשרה צעדים בלבד מדלתו הקדמית. ומה עומד בדיוק באמצע הנתיב המשוער? עץ התפוחים.

"תכרתו את העץ! מיד!", צווח המושל, "וללא כל דיחוי!"

"אדוני המושל", התחנן הכפרי, "זה עץ שנטע סבי לפני חמישים שנה. הוא כל כך יקר לי. אולי אפשר לעקוף את העץ מימין? אני מוכן לשלם מכיסי את העלות הנוספת".

"זוז הצידה", דחף המושל את הכפרי בגסות, "עוד מילה אחת ואעקור גם אותך ואת הפונדק שלך!"

עיני הכפרי זלגו דמעות. עד מתי רשעים יעלוזו, חשב בליבו. איזה חוסר רגישות! איזו גסות! אוי לדור שכאלה הם מנהיגיו.

לפי פקודת המושל, שהחל לנצח על העבודה בכבודו ובעצמו, התייצב צוות עם גרזנים – "לכרות את העץ! מיד!"

הפועל הראשון הרים גרזן ובכל כוחו הניפו לכיוון העץ. איך שהגרזן פגע בעץ, עף הברזל מן הכת, וחזר כמו טיל היישר אל מצחו של הפועל. הפועל צנח ארצה, מתבוסס בדמו. לאחר רגע של הלם, רצו כל הפועלים אל עבר עמיתם הגוסס. לא נשאר מה לעשות, הרי נפח את נשמתו.

"חזרו לעבודה", צעק המושל, "שניים שיסלקו את הגופה, והיתר להמשיך בכריתה!"

הפעם, לא הועילו למושל צעקותיו. איש לא הסכים ליטול גרזן לידו – לא הפועלים ולא שוטרי המושל.

"טוב", הגיב המושל בלית ברירה, "נשרוף את העץ". אחד המהנדסים שפך נפט מסביב לעץ, ועוזריו פיזרו עצים יבשים מסביב כדי שהעץ יישרף בלי שום ספקות. אולם, מספר טיפות נפט הותזו על מכנסי המהנדס מבלי שהרגיש. כשהדליק גפרור, עף גיץ על מכנסיו, ולא העץ התלקח אלא המהנדס. בין רגע, בגדי המהנדס הפכו ללפיד בוער.

"הצילו, הצילו", קרא המהנדס, תוך כדי ריצת דיבוק שרק החמירה את מצבו. סוף סוף תפסו אותו הפועלים, הפילו אותו על הארץ, והחלו מכים בו עם כל הבא ליד כדי לכבות את השריפה. עד שהשתלטו על האש, המהנדס כבר סבל מכוויות חמורות, אך נותר בחיים. עד יומו האחרון, הוא סבל מהשפעת הכוויות.

אימה ופחד אחזו בכל צוותי העבודה. פועל אחד מת, המהנדס נחבל ונכווה, העץ עומד איתן במקומו, והמושל ממשיך לצעוק כמו מטורף. "הפילים! הביאו את הפילים!"

חבלים עבים במיוחד נקשרו סביב לעץ. אם פיל ממוצע מסוגל לעקור עץ, אזי "הידר" המושל וציווה שיביאו שישה פילים. והנה, מחזה נורא, חצי תריסר פילים – שישה טון כל אחד – מושכים בצוותא חדא. שלושים טון בהמה גסה טמאה מתאמצים לעקור עץ תפוחים, והעץ לא זז!

המושל רץ לעבר הפילים ומפעיליהם. "משכו, בהמות טיפשות, משכו!". פתאום, נקרע אחד החבלים, ויחד עמו ענף אחד של העץ. כמו חץ היוצא מקשת דרוך, עף הענף לעבר המושל. למזלו, הענף פגע ברגליו, ולא בחזהו או בראשו. עוצמת המכה ריסקה את שתי רגליו. עתה הופסקה העבודה כליל.

למושל היה שפע זמן פנוי בבית החולים כדי לערוך חשבון נפש. רשע ואכזרי כן, אבל טיפש לגמרי לא. תלת זמני רציפין – שלוש פעמים רצופים – היינו חזקה דאורייתא. יותר, לא קרא תיגר על עץ התפוחים. אדרבה, ציווה להשאיר את הכביש במסלולו הקודם, והוציא כרוז רשמי שהעניק לחצר הפונדק, עם העץ במרכזו, מעמד של אתר לאומי שמור.

הנמשל: העם היהודי נמשל לעץ התפוחים, ואילו אומות העולם למושל. לאורך כל ההיסטוריה אנו רואים כי אף אחד לא הצליח לפגוע בעץ, למרות שהפעילו עליו כל מיני לחצים וכלי משחית כנגדו – גרזנים, אש ופילים. כך, חזה אבימלך במר גורלו של כל מי שקרא תיגר על אברהם אבינו: ארבעת המלכים, פרעה, אבימלך עצמו – כולם נפגעו ברגע שהתנכלו לו.

האמריקאים פשוט אינם לומדים את הלקח ההיסטורי – כל מי שהתנכל לעם ישראל סופו להיעלם מן העולם – יוון, רומא, השלטון הנאצי, השלטון הקומוניסטי – כולם! וראינו איך באותו יום של ההתנתקות האומללה מעזה היהודית, פקדה רוח סערה את ארצות הברית והשמידה את העיר ניו אורלינס והסביבה.

נראה כאן בחוש איך הקב"ה מפיל פחד על להקת הזאבים בפני הכבשה, כך שהכבשה הופכת להיות לביאה בעיניהם.

זאת כבר לא מדינת ישראל של ליכוד ומערך. זוהי ארץ ישראל של התחלת הגאולה. ככל שנתקרב לעידן המשיח, הזאבים יפחדו, כי סופם קרב, וכולם יתרפסו לרגלי הכבשה לעשות שלום איתה, שנאמר: "וגר זאב עם כבש…ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" (ישעהו יא, ו – ט). כלומר, האמריקאים כבר לא יוכלו להשחית את ארץ ישראל עם ההסכמים המצחיקים שלהם, ואויבינו ירוצו לשרת אותנו, בזמן שאנו נתענג על התורה בבתי מדרשות של ארצנו הקדושה, במהרה בימינו, אמן.

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס", ב- www.lazerbrody.net 

כתבו לנו מה דעתכם!

1. גלית

י"ב חשון התשע"ה

11/05/2014

אוו אוו מאמר מאלף חזק וברוך!!! מרתק ביותר

2. גלית

י"ב חשון התשע"ה

11/05/2014

מרתק ביותר

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה