מסע לארץ הפלאות בכסף שלך

הטיול ל"אמייזינג" (מדהים) היה
מהנה במיוחד, אבל התחלתי להרהר
בדבר ה"סייבינגס" (חסכונות) שבו. כן,
כי ככה זה כשיוצאים למסע קניות אחד
גדול. אבל בכסף שלי?!

לפעמים, חברותיי הישראליות חושבות שאני משונה.

"מה, את לוקחת את הבת שלך איתך לאמריקה, ולא לוקחת אותה לפסל החרות?"

מה אני אמורה לענות להן? אולי, עד שאני נוחתת סוף סוף בשדה התעופה קנדי, אני באמת נראית ענייה, עייפה ומוכת סבל ותלאה, אולם לא הייתי אומרת שחללו הקודר של המבנה העתיק והמפורסם הוא חוף המבטחים אליו אני נושאת את עיניי. הפעם האחרונה שבה טיפסתי את כל אותן המדרגות הייתה בטיול השנתי של כיתה ה, והאמינו לי, שאני לא זוכרת את עצמי אף פעם משועממת כל כך מסיפורים כפי שהייתי אז.

אז לא, אין לי שום כוונה לבקר שם עם הבת שלי.

"את לא רוצה להראות לילדים שלך את המקומות שבהם גדלת?"

כן, בהחלט. ודאי שאני רוצה. אבל לא גדלתי בפסל החרות. גם לא בגורדי השחקים של מנהטן. או בשדרה החמישית. גדלתי עם הוריי, עם אחי ואחיותיי, עם דודי ודודותיי, ועם המון בנות דודות. גדלתי עם חדר משחקים גדול, עם חדר אוכל מוצף שמש ועם עץ צפצפה גבוה בחצר. את הדברים האלה אני רוצה שהילדים שלי יראו. ואם נסיעה לחוצלארץ אינה שווה בלי טיול כלשהו, הרי שתמיד עדיפה בעיניי חנות המציאות על פני פסל החרות.

הדבר הכי קרוב לחנות מציאות שילדיי הישראליים מכירים הוא חנות ה"הכל בשתיים". אני לא יודעת למה, אבל תמיד נראה לי שהמוצרים שם ססגוניים מדי, או סתם כך בדיוק חסרים במלאי. טורים ארוכים מלאים במכוניות ובמשאיות חזקות, בובות ואביזרים, קרמיקה וקריסטל – כולם במחירי מציאה – הם בשבילם מעין מסע לארץ הפלאות.

לכן, כשיצאנו יחד, בתי ואני, לחנות העודפים "אמייזינג סייבינגס" ביום האחרון של חנוכה, היינו מלאות ציפייה. לא התאכזבנו. המקום נשאר בדיוק כפי שזכרתי אותו, הומה בקונים, מלא בסחורה, כשברקע נשמעת מערכת הכריזה המודיעה על מבצעים מיוחדים שחבל להחמיץ.

"אמא, תראי!" לא יכלה בתי להסתיר את התפעלותה, "גרביים פצפונים לתינוקת". היא החזיקה בידה זוג גרבי זחילה חמודים. "לשים אותם בעגלה?"

"הם מתוקים", חייכתי לעברה. "את יכולה להכניס אותם".

"מדחום, אמא, המדחום שלנו נשבר לפני שנסענו, זוכרת?"

"כן, את יכולה לקחת אותו. אפילו שניים. היי, לא! איך שכחתי המדחומים האלה הם לפי מעלות פרנהייט", תפסתי את עצמי, תוך שאני בוחנת מערכת סירים מיוחדת במבצע, ומנסה לחשוב אם הם יוכלו להשלים את אוסף הסירים של פסח.

"זה כל כך יתאים לילדים של פרידי", קבעה בתי נרגשות, כשהיא גוררת אותי לעבר שולחן עבודה מעץ שאליו מצורפים מגוון כלי עבודה לילדים. "אז אולי זה. אנחנו צריכים להביא להם מתנות, לא?" למראה השפע הסובב אותה במרחק נגיעה, היא הייתה שיכורה כמעט מרוב אושר.

האמת היא, שכך הרגשתי גם אני. מתי הייתה הפעם האחרונה שבה יכולתי למלא עגלת קניות בכל כך הרבה מצרכים מיותרים בלי אף נקיפת מצפון? מתי הייתה הפעם האחרונה שבה היה לי את העונג לטייל כך בחנות מבלי שמערכת אזעקה מובנית תזעק ותתריע שם בתת ההכרה? לקח לי מספר דקות של הצצות חטופות לעבר השעון כדי לקלוט שאני יכולה לנטרל את מנגנון המערכת הנודניקית הזו ולהאט את הקצב.

"אמא, אני יכולה לקחת את הלורדים האלה? כל הלורדים שלי התייבשו, וחוץ מזה, חסרים לי המון צבעים, בסדר? בבקשה!"

משום מה, לא זכרתי שהיו צבעים חסרים, אבל נכנעתי. מה זה 2.99 בשביל מערכת לורדים רחיצים של "קריולה"? בארץ אי אפשר להשיג אותם אפילו במחיר כפול. האמת היא, שאי אפשר להשיג אותם בכלל. בתי צחקקה לה בהנאה עת השליכה את חבילת הלורדים מעל לתבניות החד-פעמיות. היא עלתה על מסגרת המתכת של העגלה והחליקה עמה קדימה שעה שדחפתי את העגלה. תוך כדי, הצליחה גם לתופף בעליזות על המוצרים שעל פניהם חלפנו בדרך. עמדתי לומר לה משפט מרגיז של אמהות, משהו בדבר הקושי לנווט עגלה כשכל משקל גופה מונח על גלגל אחד, אבל בסוף החלטתי להניח לה. הטיול הזה אמור להיות חוויה עבורה, ולא רציתי לקלקל לה אותו.

סקרנו בהתפעלות מערכות כלים חד-פעמיים, שהתווכחנו בדבר החכמה שבלסחוב חזרה לארץ קופסאות פלסטיק לאחסון, והשלכנו שבע מכוניות מרוץ קטנות לתוך העגלה. היא אמרה סליחה (בעברית!) לאישה מבוגרת, צחקנו על הטעות המשעשעת, וגם פגשנו חברת ילדות ישנה שלי. הטיול הזה ל"אמייזינג" (מדהים) היה מהנה במיוחד, אבל התחלתי להרהר בדבר ה"סייבינגס" (חסכונות) שבו.

ואז, ראינו את הסלקל.

היה זה סלקל מתוק במיוחד בגווני הורוד-סגול, של חברת "פישר פרייס", אם אינני טועה. סלקל החלומות של כל משחקות ה"אבא-אמא". על אריזת התכלת של הסלקל הייתה תמונה של בובה בלונדינית חמודה המוצצת בפיה מוצץ תואם בגווני הורוד-סגול. בתי נעצרה על עומדה, ראיתי אותה סוקרת את האריזה במבט עורג, מדמיינת את בובתה האהובה מונחת במושב הבהיר. היא הביטה בי, כמנסה לאמוד את סיכוייה, "נוכל לקנות את זה, אמא? זה כל כך מתוק!"

"זה באמת מתוק", הרהרתי בקול, כשמרפקי שעון על ידית עגלת הקניות. המממ… הפעם, ההחלטה אינה קלה. "את יודעת מה?" הבריק בי לפתע הרעיון, "מה דעתך לקנות את הסלקל הזה ב-12 הדולרים שצברת מדמי החנוכה שקיבלת?". היא הסירה את ידה מהקופסה המומה: "מה?", היא פלטה, "בכסף שלי?". הסלקל הזה היה חלומי – יפה, עדין ומתוק. הוא הגיע עם מוצץ תואם ועם מצבי שכיבה/ישיבה משתנים. הבובה שלה תתאים לו בדיוק בגודלה… אבל, מה? בכסף שלי???

השאלה זעקה מעיניה, דגדגה את חוש ההומור שלי וחלפה לה מעל לראשי. אחר היא חזרה, מתחככת בקירות מוחי, והתיישבה לה כך בלב ליבו של המצפון שלי. ושם היא נותרה.

כולנו, ילדים שכמונו, נמצאים במסע קניות אחד גדול. אנחנו רוצים חיים, בריאות, משפחה וילדים. כל מה שנדרש מאיתנו לעשות הוא לבקש, לתלות זוג עיניים מתחננות, להעלות על פנינו הבעה נכספת, לומר שמה שיש לנו הוא טוב, אבל לא מספיק, ובבקשה, לא נוכל לקבל עוד?

בטח, הוא אומר, זה הטיול שלך. רוצה חיים? הניחי אותם בעגלה. פרנסה? גם את זה. וכן, תוכלי לקחת גם בריאות. וגם משפחה, בהחלט.

כן.

אנחנו מחייכים.

ואז, אנחנו שומעים על תורה. אנחנו רואים אותה מקושטת בזהב ובכסף, ארוזה בקופסה נאה עם חלון שקוף. אנחנו נעצרים, נעמדים על מקומנו. קדושה, טהרה, צניעות. חיי תוכן ומשמעות, חיי נצח. היופי בהתגלמותו. אנחנו מסתכלים על התמונה. אנחנו רואים חכמה. מנוחת הנפש. וגם נחת. ועומק. ושמחה. אושר אמיתי מובטח. נו, אז אנחנו יכולים לקנות אותה?

הממממ…… מה דעתכם לקנות אותה במחיר אותן חליפות איטלקיות שרציתם לילדים? במחיר החופשה השנתית? מה דעתכם לשלם עליה במחיר השולחן המתוק שתכננתם להכין עבור השמחה הקרובה, או בשעות השיחה המרתקות בטלפון?

מה? אתה לא רציני. בכסף שלי?

זה נראה מאוד נחמד, כשאנחנו שומעים הרצאה יפה, רואים הופעה מרגשת, קוראים סיפור עוצמתי. הכל מאוד מעורר, מלהיב ומרומם. בית של תורה, יראת שמים וחסידות. לא קשה לרצות את כל אלו.

אבל, בבקשה, תשלמי על זה את.

אתה לא מתכון שאוותר על חתונת החלומות שלי, על השמלה, על הצלם הכי טוב בארץ. לא יכול להיות. זה הכסף שלי.

אנחנו רוצים קדושה, בודאי. הקדושה היא המעוז שלנו, אבן הבוחן שלנו, ממלכת כהנים וגוי קדוש. היא המגן שלנו מול אבק השריפה הרוחני, היא המאפשרת לשכינה לשרות במחנה שלנו. וכי מהי משפחה יהודית ללא קדושה? רק אל תבקש ממני לשלם על כך.

רק אל תעמידו מחיצות אטומות כל כך, אני לא יכולה לראות את הריקודים, אל תסננו את מנגינות הרקע של ההצגה אחרי שעבדתי כל כך קשה כדי למצוא אותן. אל תגידו לי לא ללכת לערב שירה, כשאני מכירה כאלו שהולכות.

זהירות. זה הכסף שלך.

אנחנו ממש חושקים בקופסה הזו. הרבה דברים טובים ונעימים נמצאים בתוכה, צניעות, כשרות, שבת. הכל כלול בפנים. האם נוכל לקבל אותה?

ודאי, הוא אומר, תוכלו לקבל אותה, כל אחד ואחד מכם.

בכסף שלכם.