מלחמות – מהן מלמדות אותנו?

כבר עשרות שנים אנחנו
מבקשים לברוח מן המלחמה
הארורה, מחריבים בתים, עוקרים
ישובים, מטפחים את "ההנהגה
הערבית המתונה", מושיטים יד
לשלום – והכל לשווא!

מלחמות.

איננו אוהבים אותן, הן לא בדיוק הדבר החביב עלינו, אבל כנראה שאנחנו עדיין זקוקים להן מאוד, למלחמות.

כדאי לחשוב כיצד היו נראים חיינו בארץ הזו אלמלא היו אויבינו מכריחים אותנו מפעם לפעם להילחם. יש אומרים בעיניים נוצצות כי בלא מלחמות היינו חיים כמו בשוויץ, אולי כמו באחת ממדינות סקנדינביה, שלווים ונינוחים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. כמה טוב ושקט יהיה עת יפסיקו התותחים לרעום.

והאמת… הם צודקים במידה מסוימת. בלא מלחמות ובלא אויבים היה חי כל אחד מאיתנו תחת גפנו ותחת תאנתו, בשקט ובשלווה. איש איש היה קם בבוקר וחיוך משוך על פניו, אך ספק גדול אם היה מתעניין בשאלה מה נעשה תחת גפנו ותאנתו של חברו, אולי גפנו של חברו אינה מניבה פירות כראוי, אולי עלי התאנה נאכלו על ידי תולעים, והשמש קופחת על ראשו?

שוויץ וסקנדינביה הן מקומות נפלאים ליצור בהן עושר עשיר בניכור. אילו היינו סקנדינביים ניחא, אבל אנחנו ישראל הערבים זה לזה, הניכור עבורנו הוא מכת מוות, קשה מכל מלחמה.

בעיתות שלום ושלווה שִכחת הרע שוררת במחוזותינו וכל אחד עושה לביתו. בעיתות מלחמה לפתע כוח הערבות שב ומתעורר, אנו שבים ומתעניינים בגורלו של כל אדם מישראל, שכבר נשכח מן הלב. לפתע אנשי הספר הרחוקים ממקום מגורינו הופכים קרובים לליבנו. אנו שבים אל התחושה המתוקה של עם מאוחד ומחובר. אנו אחים, והוודאות הזו מחלחלת אל החיילים בקרב כמו אל אנשי העורף – אנחנו אחד.

באמת, איננו חפצים במלחמות אבל בלעדיהן היינו מוכנים לחתום על תכלית החיים של העם השוויצרי, שוקולד איכותי, שעונים מדויקים, עמידה בזמנים וכמה יצירות ספרותיות. משאל בקרב יושבי ארצנו יעלה כי רבים מוכנים לחתום על כך כבר היום.

כמעט כולם, חוץ מקומץ מאמינים ו… מיליוני ערבים.

הם, הערבים, היחידים שלא מוכנים להתפשר על הייעוד של עם ישראל. הם מכירים כבר שנים את חזון המזרח התיכון החדש, שמעו כבר מזמן על כך שתמורת פיסת שקט אנו מוכנים לתת את הכל, ובכל זאת הם מתעקשים לומר – המלחמה איננה על פיסת לחם ואזורי תעשייה, המלחמה היא על ירושלים, על הרוח שתצא מן המקום הזה.

הם, בהתעקשותם להילחם, מכריחים אותנו לשאול כל פעם מחדש על מה ולמה, על מה נסבה המלחמה. בלא המלחמות כבר היינו עם ככל העמים, בשלהן אנו נאלצים לשוב וללמוד על עצמנו מחדש, לשאול מי אנחנו ומה הביאנו לכאן לאחר אלפיים שנות כיסופים.

כבר עשרות שנים אנחנו מבקשים לברוח מן המלחמה הארורה, מחריבים בתים, עוקרים יישובים, נלחמים ב"עצימות נמוכה", מטפחים את "ההנהגה הערבית המתונה", מושיטים יד לשלום שלעיתים דומה יותר לסמרטוט לבן של כניעה, והכל לשווא. אין מנוס מפני העימות עם אויבנו הערבים, אין דרך מילוט מן ההכרח להתמודד ולעמוד בגבורה על סוד קיומנו.

שנים רבות היו המלחמות מוקד הפירוד שלנו, אלה נלחמים ואלה מפגינים, אלה מעודדים ואלה מרפים. המערכה בדרום שונה בתכלית, נדמה כי כולנו מאוחדים סביבה. יש אור בקצה המנהרה.

איננו אוהבים מלחמות אך הן יצמיחו אותנו לגבהים חדשים, "בשביעית – מלחמות ובמוצאי שביעית – בן דוד בא".

נתפלל לימים שבהם נכיר את עצמנו ונתאחד כאחים לא מתוך אימי המלחמה, כי אם מתוך ברכת שלום ושלווה.

הדברים מוקדשים לעילוי נשמתו של דביר עימנואלוף הי"ד, תושב גבעת זאב שנפל בקרב בעזה ולחיזוק משפחתו היקרה.

(באדיבות אתר מכון מאיר)