כרית של סיכות

"היא הילדה היהודייה היחידה בכל בית הספר, ושאר הילדות הקטנות יודעות את זה. הם שיחקו ב"תופרת" והבת שלכם הייתה כרית הסיכות..."

3 דק' קריאה

הרב אליעזר רפאל ברוידא

פורסם בתאריך 18.04.09

בתחילת הקיץ של 1939, חודשיים לפני שהנאצים פלשו לפולין, פנתה קיילא בורדא לבעלה גמליאל ואמרה, "אני באמת לא מבינה, חסיה רוצה לצאת למחנה קיץ עם חברותיה מבית הספר. למה לא לשלוח אותה?"

 

"קיילא, את יודעת שעכשיו מדובר בזמנים קשים מאוד. מתי תביני שאנחנו כבר לא יכולים להישאר כאן יותר? חסיה היא הילדה היהודייה היחידה בכיתה שלה. אני מעדיף שהיא תישאר בבית".

 

"אבל היא לא עושה כלום חוץ מלצייר. היא יושבת בבית וכל היום רק מציירת! היא צריכה לצאת קצת החוצה ולשחק עם ילדות אחרות".

 

"זה לא בטוח", משך גמליאל בכתפיו, "אבל תעשי מה שאת חושבת…"

 

חסיה יצאה למחנה הקיץ. כשהיום הראשון חלף, חסיה דיממה בכל גופה ולוותה לביתה על ידי אחת המורות לביתה. "איננו יכולים לקחת אחריות על בתכם", אמרה המורה בפולנית לגמליאל וקיילא שעמדו ההמומים בפתח הדלת. "היא הילדה היהודייה היחידה בכל בית הספר, ושאר הילדות הקטנות יודעות את זה. הם שיחקו ב"תופרת" והבת שלכם הייתה כרית הסיכות…"

 

אחרי ליל הבדולח בגרמניה, האנטישמיות התפשטה כמו אש בשדה קוצים בפולין השכנה.

 

למרות שלגמליאל הייתה ויזה לעזוב את מקום מגוריו כבר משנת 1926, קיילא סירבה לעזוב את גרונדו מקום הולדתה ואת משפחתה האהובה. גמליאל נשבע שהוא לא מחכה יותר מ-24 שעות – הוא עוזב את פולין עם בתו בת ה-12, עם או בלעדי אשתו.

 

גמליאל, קיילא, ובתם חסיה עזבו את פולין על הספינה האחרונה שיצאה משם, מספר שבועות לפני פלישת הנאצים.

 

ב-1941, יהודי גרונדו רוכזו בגטו גרונדו. אלה ששרדו את מחנות העבודה, המחלות והרעב הועברו לאושוויץ ולטרבלינקה ב-1942, ומצאו את מותם בתאי הגזים ב-1943.

 

* * *

 

כיום, אמי, השם יאריך את ימיה, הצליחה להתרפא מהטראומה שחוותה בגיל 12 – כשהייתה כרית הסיכות של ה"תופרת" באותו משחק מרושע. ללא ספק, לסבי ולסבתי ע"ה מראה זה הפך לסיוט אכזרי לא קל בכלל.

 

הצופה הלא מאמין מן הצד, ללא הפרספקטיבה ההיסטורית, יכול לומר: "איך אלוקים נתן לדבר כל כך אכזרי להתרחש?"

 

עכשיו, נוסיף את הפרספקטיבה ההיסטורית. כל משפחתה של אמי נשארה שם, בגרונדו, ונרצחה, בין אם היה זה על ידי הצבא הפולני בגטו, ובין אם היה זה בתאי הגזים של אושוויץ וטרבלינקה. אמי והוריה הפליגו לאמריקה. היא המשיכה לחיות כדי לגדל משפחה.

 

כרית הסיכות החיה הכריחה את סבי וסבתי לפעול. בגלל כרית סיכות שכזאת, הם כבר שלושה דורות לבני משפחת ברוידא שחיים בדרך של תורה ומצוות בארץ הקודש – ישראל.

 

ועם מבט על כל התמונה, רואים שכל מה שהשם עשה היה רק לטובה. ולא סתם, אלא לטובה הנצחית.

 

זהו המסר בשבוע שחל בו יום השואה, ולאורך כל הזמן מאז שהתרחשה. ללא ספק, אף אחד לא יכול לתאר או להעלות בדעתו מקצה קצהו של הכאב אותו חוו אלה ששרדו את השואה. אולם, כאשר משיח יבוא, ללא ספק כולנו נלמד ונבין שהשואה הייתה חלק מהשחרור והגאולה של עמנו, במהרה בימינו.

 

בין אם אנו מבינים או לא מדוע השם עושה כך או אחרת, אין זה משנה את העובדה שכל אחת מפעולותיו היא לטובתנו הנצחית, בלי יוצא מן הכלל. באותה מידה שאינך קם ועוזב את האצטדיון לפני שהמשחק נגמר, כך, אנו, לא יכולים לדעת מהי התוצאה בכל פעולותיו של השם יתברך בעולם מבלי לראות מה קורה ללא מבט היסטורי רחב.

 

ביום שנראה את כל מהלך פעולותיו של השם על לוח השחמט הכלל עולמי, רק אז נצליח להבין את האסטרטגיה של השם יתברך בעולמו.

 

אבל נחשו מה? זאת אפילו לא המשימה שלנו להבין את האסטרטגיה של השם וגם לא את הלוגיקה העומדת מאחורי פעולותיו.

 

אז מה בכל זאת עלינו לעשות כדי להחזיק מעמד בזמני משבר, במיוחד אם הם נראים כמו אסון מאיים?

 

עלינו לחזק עצמנו באמונה ולדעת שהשם עושה את הכל רק לטובה, אף אם הוא הופך אותנו לכרית סיכות חיה.

 

יהי רצון שזכרם של כל היהודים שמסרו נפשם במוות קדושים בשואה לעולם לא יישכח, אמן.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

שנים רבות ניסו לתת מענה לאותן שאלות קשות ונוקבות: מדוע קרתה השואה? ואיפה אלוקים היה? אבל לצד שאלות אלה צריך גם לשאול איפה היה האדם?

Featured Products