הולכים על בטוח

כדי להצליח בשמירה על ערך
מסוים, שאתה מאמין בחשיבותו,
המוטו הוא שצריך להיות קצת
משוגע לדבר ולהתרחק גם ממשהו
שיש לך לגביו ספק, גם אם זה
נראה לפעמים קצת אובססיבי.

היה זה באחד מימי החורף היותר נעימים כאשר יצאתי להשתלמות מקצועית בנושא בטיחות ביחד עם קבוצה של אנשי מקצוע מהתחום. כבר בתחילת היום הוזמנו לסיור באחד הפרויקטים הגדולים בתחום הבנייה באזור הנגב – קומפלקס ענק אשר נבנה ביוזמה ממשלתית על ידי חברות אמריקאיות מהשורה הראשונה. בשער האתר קידם את פנינו שלט ענק שהכריז בלא מעט רברבנות בזו הלשון: "האומדן של איבוד שעות העבודה כתוצאה מתאונות עבודה בפרויקט זה עומד נכון להיום על 43 שעות בלבד"!!!

הנתון הזה היה מפתיע מאוד עבורנו – אנשי המקצוע, משום שידענו כי מדובר באתר בנייה ענק עם רמת סיכון גבוהה כאשר מועסקים בו קרוב ל-700 עובדים! כולנו היינו סקרנים לדעת כיצד האמריקאים הללו מצליחים להגיע לתוצאות כאלו מדהימות.

התשובה לכך הגיעה בדמותו של נציג החברה, שהינו מומחה בתחום הבטיחות עם רקורד מפואר מהצבא האמריקאי. עד מהרה הוכיח לנו הנ"ל שהוא חי ונושם בטיחות בכל רמ"ח איבריו. כבר בשלב לפני הכניסה למשרדי הקומפלקס קיבלנו ממנו תדריך בנוהל חירום, שהורה לנו כי במקרה של שריפה או מצב חירום עלינו להימלט מהדלת הראשית ולהתייצב בנקודת איסוף שנקבעה מראש בלי להתפזר. לאחר מכן נערך סיור בבניין הפיקוח, כאשר הנציג מצביע על כך שבכל גרם מדרגות יש מעקה למאחז יד עם שילוט מעליו, אשר מחייב את העובדים להשתמש בו בירידה או בעליה גם אם מדובר במדרגה אחת בודדת! עובד חברה שמתרשל בקיום תקנה מחמירה זו, נוקטים כנגדו בצעדים חמורים, ויתכן אף שיקבל הערת אזהרה לפני פיטורין.

דוגמא נוספת להחמרה בנהלים שחשף בפנינו ממונה הבטיחות היא, שהעובדים אינם רשאים להאזין למוסיקה באמצעות אוזניות מחשש לפגיעה בריכוז בעבודה וכן מחשש לתביעות נגד ההנהלה על פגיעה ביכולת השמיעה, כתוצאה מהאזנה ממושכת בדרך זו.

בתום הסיור המרשים קיבלנו הרצאה בליווי מיצג אשר בו קיבלנו הסבר על מבנה מערך הבטיחות שהוביל למקרים כל כך מועטים של נפגעי תאונות עבודה במקום. התברר עוד, שבכל יום ראשון נערך מחדש רענון של נוהלי הבטיחות לכל 700 העובדים, כולל אותם שכבר עברו תדריכים שכאלה רק בשבוע שעבר. הדבר המדהים הוא שאף עובד לא מתייצב להתחלת העבודה עד לסיום התהליך המייגע והמתיש שכל 700 העובדים חותמים ומאשרים שקיבלו הדרכה בנושא בטיחות, כל אחד על פי התפקיד והמיומנות שלו!

בנוסף לכך, אנשי החברה האמריקאית אינם מאפשרים לקבלני משנה לבצע בתוככי אתר הבנייה עבודות כלשהן, בלא שיוכיחו בעליל שהם או עובדיהם הינם ברי הסמכה מקצועית בתחום עיסוקם וקיבלו הדרכות מתאימות בנושא בטיחות. בתום ההרצאה סיכם המרצה את המסר שרצה להעביר לנו – כשרוצים להטמיע ולהשיג ערך כלשהו, צריך לשמור אותו במודעות הכי גבוהה בלי להרפות ממנו 24 שעות ביממה, גם אם זה נראה לפעמים אובססיבי.

יצאנו להפסקה קצרה, כאשר המארחים דואגים לנו לכיבוד קל מחוץ לאולם ההרצאות. אני כשלעצמי הייתי מצויד באוכל מן הבית, לכן התיישבתי לאכול בשולחן פינתי. ניסיתי לעלעל בחוברת סיכום שקיבל כל משתתף ממארגני ההשתלמות כאשר מאן דהו הפר את שלוותי. היה זה עמית למקצוע שכבר פגשתי בעבר בהשתלמויות, אבל משום מה לא הצלחתי לדלות מזיכרוני את שמו.

"מוטי שוורץ, זוכר? היינו יחד בקורס בגני התערוכה ואחר כך בכפר המכבייה", עזר לי הברנש לשבץ אותו במקום הנכון.

"ממונה בטיחות של מפעל מתכת קתרון", ניסיתי את מזלי.

"ממש כך, יש לך זיכרון מצוין", אישר האיש בשביעות רצון.

הוא התיישב. התחלנו להחליף רשמים מהסיור באתר ומאנשי המקצוע המעולים שמלווים את הפרויקט הזה, כאשר שוורץ לא מפסיק להביע את התפעלותו. "האמריקאים האלה משוגעים על כל הראש, אבל אי אפשר להכחיש את העובדה שהם אלופי העולם בבטיחות. אפילו הכיבוד שלהם הוא ברמה בינלאומית", ציין בזחיחות תוך שהוא מחסל עוגת קינמון נוספת בלא להניד עפעף. עכשיו הוא שם לב שאני היחיד מכל הקבוצה שלנו שלא משתתף בכיבוד המפואר שהוגש. "מדוע אינך אוכל כמו כולם?" שאל. "אם זיכרוני אינו מטעה אותי", המשיך, "גם בקורסים קודמים נמנעת מלאכול איתנו, אני צודק? זה בטח בגלל הכשרות", תריס כנגדי.

לא הכחשתי. הניסיון שלי הורה שאין טעם לכך.

"אני לא מבין מה הבעיה שלך, זה בטח כשר פה הכל".

"או שכן או שלא", עניתי בעמימות.

"תשמע לי, לא צריך להיות פנאט", ניסה מוטי להדריך אותי בשבילי החיים.

"השיחה הזו אינה מובילה לשום מקום, בוא נעזוב את הנושא הזה", כך ניסיתי להניאו מלדוש בעניין, אבל שוורץ היה נחוש בדעתו להוכיח לי שיש צורך להתפשר ולא לדקדק בנושא הכשרות.

"למה אתה צריך להשתגע כל כך?" הוכיח אותי.

נדרכתי כולי כאשר נוכחתי שהוא משתמש במונח משוגע בקונוטציה שלילית. עלי להזכיר לו שהוא בעצמו ראה את היתרון שבשיגעון. "למה צריך להשתגע? האמריקאים הללו לא משוגעים עם כללי הבטיחות שלהם? נכון שכך אמרת? תביט איזה פנאטים הם – כל יום ראשון תדריך בטיחות ל-700 איש, שכבר יודעים בעל פה את הכללים ישר והפוך! כל השיטה שלהם משדרת חיים 24 שעות סביב הנושא. זה נראה טירוף, אבל אפשר להתווכח עם התוצאות שלהם?" אמרתי בנחישות.

הוא שתק.

"נכון שאי אפשר להתווכח עם התוצאות שלהם?" אמרתי הפעם ברכות.

"כנראה שלא", הוא ענה והודה לי בחצי פה.

"אני רוצה שתבין ידידי, החלטתי להקפיד על נושא של כשרות כחלק מדרך חיים, וממילא אני משתדל להימנע גם ממוצרי מזון שכשרותם מפוקפקת או לוקה בעמימות זו או אחרת. בדרך הזו נראה שהצלחתי להרחיק את עצמי ממצב שבו אכשל ואכניס לפי דבר מאכל שהוא בתכלית האיסור, ועם התוצאה הזו אי אפשר להתווכח". שוורץ ישב והאזין ברוב קשב. ניצלתי את היותו שקט, והחלטתי לנסות לתקוף את הנושא מזווית אחרת. "ברשותך", אמרתי, "אני רוצה לספר על דוגמא לכך מתחום אחר בחיים. מעניין אותך לשמוע?"

"בכיף"?

"יש לי חבר בשם מנדי, שבמקצועו הוא איש חינוך. הוא מלמד במוסד שבו ניתן דגש בעבודה חינוכית עם התלמידים על התנהגות נאותה בין החברים תוך שלילת האלימות מכל וכל כבר מהגיל הרך. יום אחד מגיע דני, אחד מילדי הכיתה שלו כשהוא נסער ביותר. גנבים פרצו לביתו וגרמו לנזק רב ועוגמת נפש. הילד נכנס כמובן לחרדה עמוקה והצליח בתיאוריו המפחידים להדביק את שאר הכיתה בהיסטריה. בעקבות כך, נתקפו כולם בחרדה. ידידי מנדי הרגיש שבמצב הנוכחי לא ניתן לקיים סדר לימודים נורמאלי עם הכיתה. לכן, הפעיל את הכושר היצירתי שלו והציע לדני לצייר את הגנבים. דני נענה לאתגר. הוא ישב ובכמה שרבוטים תיאר את מה שנראה בעיני רוחו כגנבים הנוראים שחדרו לביתו.

"מה דעתך שנכניס את הגנבים הללו לבית הסוהר"? שאל מנדי לאחר שהציץ בציור. דני נענה בהתלהבות, ומנדי שרטט על גבי הציור קווי אורך ורוחב. וכך הוכנסו הגנבים מאחורי סורג ובריח. "תיראו, תיראו, עכשיו הם לא יכולים לברוח!" צרח הזאטוט בחדווה. לקול מצהלותיו התכנסו כל ילדי הכיתה מסביבו והתבוננו בקורת רוח בגנבים הכלואים. "הייתי רוצה לקשקש עליהם", השתעשע הקטן ברעיון הנקמה, כשהוא נועץ עיניו במורה שלו, "אבל האם זה בכלל מותר?". השאלה הזו גרמה למנדי קורת רוח רבה. הרבה טרחות טרח להשריש בנפשם הרכה של חניכיו את הזהירות בהנהגה של בין אדם לחברו. העובדה שהילדים הללו מסתפקים בשאלה הזו, לא כלפי בני אדם מהוגנים, אלא כנגד משהו הרבה יותר ערטילאי – דף שעליו מצוירים גנבים – מעידה שהפנימו את המסר בצורה הכי טובה שאפשר.

המורה הנהן בראשו. "גנבים כאלה שמפחידים את דני מותר לקשקש עליהם". הילד התנפל על הציור וקשקש עליו בהתלהבות עצומה, כאשר שאר הילדים מנסים אף הם להשתלב במלאכה. "האם מותר לקרוע את הדף עם הגנבים?" שאלו הילדים בתמימות. "גנבים שכאלו שגונבים המון דברים יקרים מהבית של דני שלנו, מותר גם מותר לקרוע את הדף שלהם", השיב מנדי. הילדים כילו את זעמם בציור. אחר כך השליכו אותו לפח האשפה, לא לפני שקיבלו אישור לכך שזה אכן מותר. אחרי טקס ההשלכה נרגעה הכיתה והלימודים המשיכו במתכונתם".

נעצרתי להפוגה קלה, וניסיתי לבחון האם יש אות בפניו של מוטי המעיד כי ירד לסוף דעתי. "אתה מבין מה שאני מנסה להסביר לך, מוטי?" גיששתי אצלו. "כדי להטמיע איזשהו ערך צריך לעשות זאת בצורה עקבית. הדוגמא לכך, שגם אותם ילדים רכים הבינו שזה לא פשוט לפגוע בציור של גנבים, משום שחונכו על פי אמות מידה הפוסלות כל אלימות שהיא גם כלפי ציור אדם על דף נייר".

הצצתי במוטי הנראה שקוע במחשבות. כנראה שהוא הבחין בכך ופניו התרככו מעט, חיוך קלוש האיר אותם.

"נחזור לרגע לנשוא שממנו התחלנו", המשכתי, "כדי להצליח בשמירה על ערך מסוים, שאתה מאמין בחשיבותו, המוטו הוא שצריך להיות קצת משוגע לדבר ולהתרחק גם ממשהו שיש לך לגביו ספק. בצורה כזו לא נוגעים אף פעם בדבר שהגדרנו אותו כשלילי או אסור. בסופו של דבר לא תוכל להכחיש שכך הולכים על בטוח!"

(באדיבות "עת לחשוב" כתב עת לחשיבה יהודית)