כל הכבוד

תוך כדי נהיגה לגן של הילדים,
המחשבות שלי פרחו פתאום לכיוון
המטבח – איך אספיק לבשל ארוחה
חמה? להפעיל שתי מכונות כביסה?
ואז…

בכל התחזקות, ובפרט בהתחזקות הרוחנית, מלמדים אותנו שאחד הדברים שעלינו לברוח מהם הוא הכבוד. ובאמת, ככל שהאדם נעשה רוחני יותר הוא מואס במידה זו, ובפרט ב"כבוד הגשמי".

ברגע שאדם זוכה לעשות תשובה, הוא שם את הדגש על הזכות שניתנה לו, כי זה לא דבר מובן מאליו. הוא פוקח את העיניים, ובעיקר את הלב, ומגלה חום ואהבה גדולה מאוד מה’ יתברך, וברגע שמרגישים את הניצוץ שנדלק – כל ה"עיקר" הופך לתפל ופחות רלוונטי.

ברגע שזוכים להבין ולהכיר באמת הפשוטה שהכל – אבל ה-כ-ל!- מאת השם, שהכל לטובה וזהו רצון ה’, כפי שהרב שלום ארוש שליט"א מלמד אותנו בכל שיעור ובפרט בספרו "בגן האמונה" – החיים נעשים יותר ויותר פשוטים.

השבוע הייתי עמוסה יותר מן הרגיל בלחצים היומיומיים – ענייני הבית, העבודה והילדים. תוך כדי נהיגה לגן של הילדים, המחשבות שלי פרחו פתאום לכיוון המטבח – איך אספיק לבשל ארוחה חמה, ורצוי שתהיה גם מזינה? להפעיל שתי מכונות כביסה? להספיק לקחת את הילד לחבר?… והרשימה עוד ארוכה. ואז, בהיסח הדעת, עליתי עם האוטו על המדרכה. לגלגל נגרם נזק. ברוך ה’, זה רק גלגל ולא קרה כלום, הנזק הוא כספי. המשכתי לגן הילדים שנמצא לא רחוק משם והתקשרתי להודיע לבעלי על הגזירה…

הרבה נשים יודעות שידיעה כזאת לא בדיוק מרוממת את מצב רוחו של הבעל, ולא תמיד מגיעים ישר ל’לא נורא, נתקן וכו’…’ יש "פרוצדורה" קטנה לפני כן. בקיצור, להודיע לבעל שקרה משהו לאוטו, כך מסתבר, זה סיפור לא פשוט… אבל, מכיוון שאני חזקה באמונה בה’ יתברך, הסברתי לו שזה לא אני, שזה ה’. הוא רצה שזה יקרה לאוטו וטוב שזה קרה, כי הגלגל הראה סימני ‘מצוקה’ (כנראה שהתחיל להתפתח פנצ’ר…) ואם ה’ לא היה גורם לתאונה לקרות עכשיו, אז זה היה קורה בכביש המהיר, וזה מאוד מסוכן, ה’ ישמור.

בהתחלה ההסבר הזה לא עזר. שמעתי את "הירידות" וקיבלתי אותן באהבה. לא הגבתי. ידעתי שזה מאת השם. ברגע שהוא עשה הפסקה קצרה, חייכתי ואמרתי לו: "בכל דרכיך דעהו". הנה, גם בדרך ה’ איתנו. אתה רואה…"

כמובן ששום אדם לא יכול להישאר אדיש לשמחה וחיוכים, וכנראה שגם לאמונה, ואף הוא קיבל את הגזירה באהבה.

אחת האימהות שהייתה בגן ושמעה את השתלשלות השיחה, אמרה לי: ‘כל הכבוד לך! איך את פשוטת זורמת ושמחה והכל קל לך?…’

צחקתי ואמרתי תודה לה’ יתברך, כי הכבוד כולו שלו ולא שלי. הסברתי לה שברגע שאדם זוכה להבין שהכל מנוהל מלמעלה ורק אחרי ששם למעלה, בעולמות העליונים, מחליטים על פעולותינו, כאן בעולם הזה, נשאר לו רק לקבל הכל באהבה ובשמחה שהכל מאת השם וזה בודאי לטובה.

הסברתי לה בפשטות, שכל רכב שעולה על הכביש חייב בביטוח, ועל פי סוג הביטוח שעושים לרכב כך הוא מכוסה. כך גם אנו, מבחינה רוחנית, מבטחים את עצמנו באמונה – בגודל האמונה שאדם מבטח את עצמו כך הוא מכוסה, לכן אין טעם לדאוג בכלל.

ושוב היא אמרה לי כל הכבוד. שמחתי בליבי שמחה אמיתית וטהורה, כמו תינוק שעושה פעולה פשוטה אך מסובכת לגיל שלו והאמא הגאה מעודדת ואומרת בקול גדול "כל הכבוד, יפה מאוד", כך הרגשתי – שה’ יתברך נתן לי חיזוק והרבה כוח להמשיך הלאה, עד לניסיון הבא.

"כל הכבוד" – שתי מילים, ובעיקר את השנייה, שאנחנו כל כך אוהבים לשמוע. יש בחיי ובחיי כולנו רצון לכבוד הגשמי. אבל לא תמיד אדם זוכה לטפיחה על השכם ושההצלחה מאירה לו פנים. קל מאוד ליפול ברשת הכבוד, כי אתה הכי טוב – מספר אחד.

ללא האמונה לא הייתי מצליחה לשרוד את ניסיונות הכבוד הפחות רצויים. ההבנה שהשם הוא זה שמאיר לי פנים ונותן לי רשות להצליח ומונע ממני את הדאגה המיותרת של מה יהיה מחר – האם עדיין אצליח וכו’ – מאוד מסייעת ומעודדת. והכי חשוב – מאוד מרפה. הראש לא עסוק בטרדות ודאגות בעניין הזה, הגוף לא כבול לרצונות שנולדים מדאגות כאלה, והכבוד כבר לא דבר שעומד מולך פנים מול פנים, הוא נשאר איפשהו שם מאחור.

אך בכל זאת, אתם יודעים למה אני מתכוונת, הרי החיים מלאי תחרות כמעט בכל דבר או תחום – אם זה בעבודה, בלימודים, במשפחה וכדומה (ומי מאיתנו לא נתקל בזה לפחות פעם אחת בחייו, אם לא יותר!). כולם רוצים להיות הכי טובים, הכי מוצלחים, הכי… והכי… בקיצור – מספר אחד.

ברגע שזכיתי להבין שרק ה’ יתברך הוא מספר אחד! והוא זה שמפעיל אותנו, ביטלתי את כל רצוני הגשמי בעניין זה, וזכיתי להשתחרר מכל הגשמיות שאפפה אותי בעקבות התחרות והלחצים הלא בריאים האלה.

ושתבינו, בעבודה קוראים לי ‘עוף מוזר’, למה? כי העיסוק שלי הוא במכירות. תראו לי אדם אחד בתחום הזה שלא רוצה להיות מספר אחד, לעמוד ביעדים ולזכות בתהילה…

אבל כל עוד אני בסדר בעיני ה’ יתברך אז אני מרוצה. למדתי ש"כבוד גשמי" כבר לא עושה לי את זה. כמו שלא אסכים לקבל מחמאות על עבודה שמישהו אחר עשה, כך אין כל סיבה שאקבל קרדיט על עבודה שהיא כל כולה של ה’ יתברך. הכבוד כולו שלו.

אם נפנים עובדה זו נוכל להשתחרר מרדיפת הכבוד, שממילא לא מגיע לנו, ולהודות למי שזה באמת שייך – רק להקב"ה. תודה לבורא העולם שזיכה אותנו במדריך המעשי לחיים "בגן האמונה" מאת הרב שלום ארוש שליט"א, כי לולי האמונה לא היינו מצליחים להגיע לאמת הזאת.

אמרו חז"ל ובצדק: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (פרקי אבות). המילה "והכבוד" בדברי חז"ל הכי קרובה למילה "מוציאין", כלומר שהכבוד מבין שלוש המידות הקשות הנ"ל גורם לאדם את הנזק הגדול ביותר, מכיוון שאדם מתאווה לכבוד לא לו, וכמו שכתב הרמב"ן זצ"ל באגרתו המפורסמת לבנו – "אגרת הרמב"ן": "ובמה יתגאה לב האדם? אם בעושר, ה’ מוריש ומעשיר. ואם בכבוד, הלא לאלוקים הוא, שנאמר: "והעושר והכבוד מלפניך", (לכן) ואיך מתפאר בכבוד קונו?!…" אז מה הפתרון? ממשיך הרמב"ן ואומר: "לכן תשפיל עצמך וינשאך המקום! על כן אפרש לך איך תתנהג במידת הענווה ללכת בה תמיד"! (ואז מתחיל הסבר מעניין ומרתק על הדרך שבה מלמד הרמב"ן את בנו על מידת הענווה. כדאי לקרוא, להפנים וליישם).

במילים פשוטות, אל תחפש את הכבוד ואל תרדוף אחריו. לא זה מה שיגרום לך להצליח, אלא דווקא ההיפך – הענווה. טוב, אנשים קטנים כערכנו לא מיד זוכים להיקרא ענווים, אז איך בכל זאת נצליח? אילו כלים עומדים לרשותנו?

להודות לבורא העולם על הכל! להבין ולדעת שהכל טוב. זה הסוד.

הרב שלום ארוש, במאמריו "עולם של תודה", מסביר לנו כיצד לזכות בסוד הזה, וזו לשונו: "הטוב כי לא כלו רחמיך" – רק כשאדם קורא לה’ "הטוב", כלומר שרואה את טובו ומאמין בו, רק אז יכול להתקיים – "כי לא כלו רחמיך". ה’ מתנהג עם האדם מידה כנגד מידה – כפי שהאדם מאמין כך ה’ מתנהג עמו, וכאשר האדם מאמין שה’ הוא טוב, והכל לטובה, והכל רחמים של ה’ – אז ה’ מראה לו את זה בנגלה, והוא רואה ממש את רחמיו של הבורא שאינם כלים.

כאשר אדם לא רואה את ה’ בעיני האמונה – כלומר שה’ הוא טוב, אז הוא, בעצם, לא רואה את ה’ בכלל. ואף אם מודה שכל מה שקורה לו זה מאת ה’, אולם לא מסתכל על זה ומבין שזה לטובה, זה נקרא שהוא לא רואה את ה’ אלא את העורף שלו, והעורף, כידוע, הוא בחינת מידת הדין, וממילא הוא מונהג במידת הדין".

התודה וההודאה לבורא העולם מחדירות באדם את מידת הענווה, שהיא ההיפך מגאווה וכבוד! נכון, אנחנו רוצים להצליח, אין בזה שום פסול אם אנו מייחדים זאת לכבוד הבורא. לכן אומר הרמב"ן בסוף אגרתו, לאחר ההסבר המרתק על מידת הענווה שמובילה להכרת הטוב ובמקביל לבריחה מן הכבוד, מה זה יעשה לנו: "למען תצליח בכל דרכיך"!

זאת הדרך להצלחה אמיתית, וזאת הדרך להתנער מהכבוד הגשמי.

מי ייתן ונזכה כולנו לאמונה מלאה בה’ יתברך וכך נצליח להשתחרר מהיצרים הכובלים אותנו אל הבלי העולם הזה, ובפרט ממידת הכבוד! אמן.