מבט חדש

אדם פוגש בסיטואציה חדשה. בפניו
מגוון של אפשרויות תגובה שונות והפוכות.
הוא יכול לחפש תירוצים "מתחת לאדמה"
כדי לדון לכף זכות, או לראות את השלילי,
ולפרסם, בעצם, קטע מהביוגרפיה שלו…

אם תרגלנו כראוי את תרגול נטרול הכעס, אם בזכות תרגיל זה השתנה המבט שלנו על כל הסובבים אותנו – הגיע הזמן לתרגיל הבא. צעד גדול נוסף בשיפור יחסי האנוש שלנו. זהו תרגיל הבא ליישם במהות חיינו את דברי התנא בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

כדי לרדת להבנת עומק המושג הזה אנו מפנים את הקורא אל הדברים הבאים:

איך היינו מגיבים, לו אירע לנו כעין מה שמספרת לנו הגמרא (שבת קכז): "מעשה באדם אחד שירד מהגליל העליון ונשכר אצל בעל בית אחד בדרום, לשלוש שנים. ערב יום כיפור אמר לו: "תן לי שכרי ואלך ואזין את אשתי ובני". אמר לו: "אין לי מעות". אמר לו: "תן לי פירות". אמר לו: "אין לי". "תן לי בהמה". "אין לי". תן לי כרים וכסתות". אמר לו: "אין לי" (מסכת שבת, דף קכז).

נעצור בנקודה זו. בטרם נתאר את תגובתו של הפועל הגלילי, נהרהר כיצד אנו, יהודים פשוטים בימינו, היינו מגיבים לסיטואציה שכזאת. יש להניח שהחרון והזעם על הלנת שכר של שלוש שנים, היו חונקים את גרוננו. היינו עורכים לבעל הבית "הנחמד" סקנדל, שהיה זוכר אותו ימים רבים. בודאי היינו מערבים את רב השכונה שבה אנו מתגוררים, את הדוד העסקן, את הרבי שלנו וכו’, אולי היינו גם דואגים לפשקווילים נגדו. כי הלא באמת הצדק איתנו והוא נהג בנו לא רק שלא כשורה, כי גם באלימות הנובעת מרוע לב מבלי להתחשב שעלי לפרנס אישה וילדים. יתכן שהיינו אף יותר מעשיים, ואל בית המעביד היו מגיעים מספר חברים שלנו, המיומנים ב"גביית חובות".

לו נהגנו כך, היינו חשים צודקים מאוד. "מה זאת אומרת?! זה הכסף שלנו! הרווחנו אותו ביושר! מה הוא חושב לו, הבעל הבית הזה?!"

אולם, תגובת הפועל שעליו מספרת הגמרא הייתה שונה בתכלית: "הפשיל כליו לאחור והלך לביתו בפחי נפש" (שם). הפועל שתק. לא הגיב על ה"עניות" הפתאומית שקפצה על מעבידו העשיר. אסף את מיטלטליו ושב לביתו שבגליל, עצוב ומאוכזב, בלא להטיח דברים קשים. מדוע?

נקרא את סוף המעשה כפי שהוא מופיע שם בגמרא: "לאחר הרגל, נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משא ג’ חמורים. אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו (של הפועל). אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו ואמר לו (המעביד לפועל): "בשעה שאמרת לי: ‘תן לי שכרי’ ואמרתי: ‘אין לי מעות’, במה חשדתני?". "אמרתי (השיב הפועל) שמא פרקמטיא (סחורה) בזול נזדמן לך ולקחת מהן" (כלומר, לא נותר בידך כסף מזומן לתשלום משכורתי). "ובשעה שאמרת לי: ‘תן לי בהמה’ ואמרתי: ‘אין לי בהמה’, במה חשדתני?". "אמרתי, שמא מושכרת בידי אחרים". "ובשעה שאמרת לי: ‘תן לי קרקע’ ואמרתי לך: ‘אין לי קרקע’, במה חשדתני?". "אמרתי: שמא מושכרת בידי אחרים". "ובשעה שאמרתי לך: ‘אין לי פירות’, במה חשדתני?". "אמרתי: שמא אינן מעושרים" (ואסור לשלם בפירות שאינם מעושרים). "ובשעה שאמרתי: ‘אין לי כרים וכסתות’, במה חשדתני?". "אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשם שמים". אמר לו (המעביד): "העבודה (לשון שבועה), כך היה. הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני, שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבריי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לכף זכות, כך המקום ידון אותך לכף זכות" (שם).

סיפור לכאורה הזוי.

זהו. זה הסיפור. אנו לומדים את הגמרא הזאת, המעלה על נס התנהגות אצילית זו, ומנסים להבין אותה. היא נראית לנו במבט ראשון, הזויה במקצת ומנותקת מן המציאות. זאת, למרות שהתנהגות הפועל הגלילי תואמת, לכאורה, את דרישת המשנה, העומדת כאן במרכז דיון זה: "הוי דון את כל האדם לכף זכות".

מדוע הזויה? כי הפועל הלז, לא ידע את מצבו האמיתי של מעבידו. האמת על מצבו – שהיה חסר רכוש בעת התשלום – התבררה לו רק לאחר מכן. מדוע לא ראה בסירובו של מעבידו האמיד לשלם את משכורתו משהו חריג המעורר חשד? כיצד לימד עליו זכות בצורה קיצונית ואבסורדית כל כך? ובעיקר, מדוע? כלום הכעס שאנו היינו כועסים עליו, לא היה תואם יותר את המציאות בשטח? האם אין בהתנהגות הפועל הגלילי משום צדקנות יתר?

הציטוט הבא, מדבריו של הרה"צ שלמה וולבה זצ"ל, מפענח לנו את הטמון בעומק נשמתו של האדם והמכתיב את התנהגותו, וכך הוא כותב: "כיצד אפשר לחדור למעמקי הנפש ולדעת את אשר בלבבנו? עלינו לעמוד בזה על תופעה נפשית, שאי אפשר לקרוא לה שם אחר, אלא "פנס קסם". בכוח תופעה זו נוכל לעמוד על תהליכים מוסתרים בתעלומות סתרי ליבנו. בתורה מצאנו תהליך פנימי זה: "ותרגנו באוהליכם, ותאמרו: בשנאת ה’ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו בידי האמורי להשמידנו". רש"י: "בשנאת ה’ אותנו" – והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר: מה דבליבך – על רחמך, מה דבליבי עליך".

מסביר הרב וולבה: "בליבם של אנשי דור המדבר הצטברה שנאה דקה נגד השם, לפי עצמת קדושתם. מעולם לא היו מודים לעצמם על זה, שהרי לא ידעו מזה כלל. והנה, פנס הקסם הפנימי הראה להם את אשר בלבבם בהיפוך, ואמרו שהשם יתברך שונא אותם. האמינו בכך וסבלו מזה צער נורא. נדמה להם, כי הם אוהבים את השם ושואפים אליו בכל ליבם, רק משום מה הקב"ה אינו מחונן אותם עוד…

"… נפסק להלכה ברמב"ם: "… וכל הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ פסול במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממזרים – חוששין לו שמא ממזר הוא. ואם אמר עליהן שהם עבדים, חוששין שמא עבד הוא. שכל הפוסל – במומו פוסל". בודאי לא ידע הפוסל הזה על מומו, כי אילו ידע וזכר אותו, היה נמנע מלהזכירו על אחרים, בכדי שלא יתגלה קלונו הוא. או שלא ידע מעולם, או ששכח לגמרי את מומו. אבל בסתרי הלב, בשכבות העמוקות בנפשו, לא נשכח המום. ופנס הקסם הפנימי מקרין את המום העצמי החוצה, לפסול בו אחרים. נתגלתה בזה נטייה פנימית: להקרין ליקויים ורגשות נפשיים שלנו על אחרים. על כן, עלינו להתייחס בביקורת ובחשד אל כל המשפטים השליליים שאנו חורצים על מה שמחוצה לנו, כי יתכן שהשלילה הזאת פנימית היא, ונעוצה בסתרי שכבות נפשנו, ורק פנס הקסם הנפשי הראה אותם במה שחוץ לנפשנו" (עלי שור, עמודים קסב-קסה).

השלכה נפשית אישית

מן הראוי לחזור ולקרוא פעם אחר פעם דברים אלו (שהובאו כאן בתמצית). כדאי לקרוא אותם בהרחבה בספרו הנ"ל, כי הם מלמדים אותנו אמת גדולה על עצמנו. הם מורים לנו שתגובתנו לאירוע מסוים, אינה בהכרח ההסבר הנאות לאותו אירוע, כי אם השלכה נפשית שלנו (פרויקציה) עליו. אנו, הממהרים לאשים, למשל, את הממשלה בכל מחדל, והנה, מגלים לעיתים שהחלטת הממשלה באותו נידון נבעה ממידע חסוי, שלא היה ברשותנו שעה שחרצנו את דינה לחובה. אנו מלאים טענות כרימון גם על רב חשוב למשל, וכאשר מתבררות העובדות לאשורן אנו מגלים שטעינו בביקורת שלנו וגם מתביישים בה. בזיכרונו של כל אחד מאיתנו בודאי שמור מקרה אחד או שניים בהם הביקורת שלנו נמצאה בסופו של דבר לא צודקת, בעקבות גילוי מידע סודי שלא היה ידוע לנו בשעת הטחת הביקורת. כך זה בחיי הציבור וגם בנפתולי החיים האישיים של כל אחד מאיתנו כפרטים.

לעובדות אין קשר

זהו החידוש הגדול שבדברי התורה כאן. התגובה שלנו אינה קשורה למצב העובדתי, כי אם להסתכלותנו האישית עליו. וההסתכלות שלנו תלויה במערך הנפשי שלנו. המסקנה העולה היא אפוא שהסתכלות שלילית, תגובות קנטרניות וכדומה, מלמדות על השלילה שבנפשנו, על תחושת השנאה שלנו. בעוד תגובה חיובית מלמדת שאישיותנו זכה היא וטהורה, מלאת שמחה וטוב לב, ואנו "מפרגנים" לזולת. והעיקר, שומה עלינו לזכור: לעובדות עצמן אין קשר לנושא.

הפועל הגלילי לא ידע את העובדות לאשורן, ביום שדחה אותו מעבידו. אולם נשמתו הגדולה, לא הייתה מסוגלת לראות רע, כי הוא היה טוב. אם היה מתרעם על בעל הבית הוא לא היה מוציא לאור העולם את תחושת הצדק על מה שעולל לו בעל הבית, כי אם היה תורם לשומעים לקובלנותיו את ההזדמנות להכיר מהי באמת אישיותו שלו.

הנה דוגמא מוחשית: עברנו פעם ליד בית חולים איכילוב בתל אביב. עמדו שם שני אנשים, בגיל העמידה, והתבוננו בטבלה המעלה על נס את שם התורם. העיר אחד המתבוננים: "איזה לב פתוח לסבל יש לאיש זה, לרצון שלו לתרום לרווחת החברה". ואילו רעהו ענה לו: "מה פתאום, את הכל עשה כדי שיכבדו אותו, שהכל יריעו לו. העיקר שיהיה כתוב כאן על הטבלה, בכניסה לבית החולים, שהוא תרם את הכסף. הכל כבוד, אתה שומע?!". שמענו שיחה קצרה זאת וחשבנו לעצמנו: אנו לא יודעים, בסופו של דו שיח קצר זה, מדוע תרם התורם את כספו וגם הם לא יודעים. אולם אנו ששמענו התנצחות זו למדנו ממנה להכיר את אופיים של שני האנשים המתווכחים ביניהם. האחד, נפשו טובה כנפשו של הפועל הגלילי, בעוד השני הקרין מליבו את כל השלילה החבויה בו.

החזון איש והמכונית

באו פעם אל ה"חזון איש" וסיפרו לו בטרוניה על מכונית נוסעת בשבת ברחוב רבי עקיבא בבני ברק. ענה ואמר: "הוא בודאי הרופא הממהר לחולה". והנה, שוב נשמע רכב נוסע. הגיב ה"חזון איש" ואמר: "זה אותו רופא שחזר ונוסע כעת לפציינט אחר". הרי לכם לימוד זכות שלא בטוח שהוא קשור לעובדה בשטח.

נוסיף, שכפי המובא בירושלמי, הפועל הגלילי הזה היה רבי עקיבא בטרם היה ל… רבי עקיבא.

בטרם תרגול עלינו לברר לעצמנו כיצד אפשר לדרוש מן האדם התנהגות נקייה שכזאת? אות אחת שהוסיפה המשנה לדבריה היא שמגלה לנו את הסוד: "הוי דן את כל האדם לכף זכות, לא נאמר: "הוי דן כל אדם לכף זכות", כי אם "את כל האדם". ההדגשה היא על ה"א הידיעה בתחילת המילה "אדם". ללמדנו, שבעייתנו האישית וחוסר היכולת שלנו לדון את הזולת לכף זכות, היא ההסתכלות החלקית והלא מקיפה שלנו – עליו. לו היינו רואים לנגד עינינו את האדם, על ליקוייו, חינוכו, הנסיבות שבהן פעל וכדומה, היינו מוצאים נקודות זכות רבות להצדיק את התנהגותו שאינה מוצאת חן בעינינו. לעיתים היינו מגלים, לדוגמא, שילדות קשה גורמת לו להיות אדם אלים וגס רוח וכן הלאה מן הסיבות היוצרות את אישיות האדם ואת דפוסי הפעולה שלו. לו היינו מפעילים את החשיבה החיובית במחשבתנו על הזולת ומלמדים עליו עקב כך זכות, כי אז היינו זוכים למתנה גדולה. נשמתנו שלנו הייתה מתנקה. כל חיינו האישיים בתוך הבית, המשפחה ועם סביבתנו – היו משתנים בתכלית.

התרגיל

כמו בתרגיל הקודם (תרגיל נטרול הכעס) גם בתרגיל זה לא המאמץ קובע כי אם הקביעות. שוב, עלינו לחפש לעצמנו שעה שקטה ונוחה, אחר שהרפינו במקצת מכל המחשבות הטורדות, ובמשך זמן מה לתרגל בדמיוננו לימוד זכות על אחד הקרובים לנו ביותר, למשל, עליו יש לנו טענות. עלינו לראות אותו ניצב בפנינו, בדמיוננו, בצורה מוחשית, לראות כיצד אנו אומרים לו שאנו מבינים מדוע נהג כפי שנהג. למצוא תירוצים "מתחת לאדמה", אפילו כאלה הנראים מופרכים במבט ראשון, בנתיב שסלל לנו הפועל הגלילי או כדוגמא שהבאנו מן ה"חזון איש". זאת, כדי להצדיק את מעשיו או את חוסר האשמה להתנהגותו השלילית כלפינו.

המציאות מזמינה לנו מצבים לאין ספור ללמד זכות על אנשים. ידיד הבטיח נאמנה להתקשר בשעה עשר בלילה בעניין הדחוף והטלפון לא מגיע. האישה הבטיחה לקנות ציוד חשוב עבורי ושכחה מכל העניין. הבעל התחייב להביא בצהריים את הילד מן החיידר ולא מילא את הבקשה ועוד מגיב בחוסר סבלנות על שאלת האישה מדוע לא מילא אחר בקשה. וכן הלאה והלאה.

חשוב להזכיר שמדובר בתרגילי מחשבה ודמיון לא בשעת מעשה כי אם הקדמת תרופה למכה. לדמיין את לימוד הזכות על "יבש" כפי שאומרים, כדי שנהיה מתורגלים כראוי כשהאירוע התחולל במציאות. זו עבודה מתמדת שאסור להזניח אותה אפילו לא יום אחד. עלינו לעסוק בכך עד שנחוש שהתמונה שציירנו נהפכה למציאות ממשית בדמיוננו, כלומר, נקלטה בתת המודע שלנו ומהיום והלאה היא תהיה התגובה הנינוחה החיובית והטבעית לגירוי החיצוני שיתקוף אותנו.

זה לא יקרה בתרגול הראשון ואפילו לא בתרגול השני. אולם, ההתמדה תשפר את התמונה שנראה בקרבנו. כל פעם יתווספו לה אלמנטים נוספים כמו קול, צבע, תחושת סבלנות גוברת, נינוחות. כמו גם הבנה עמוקה יותר של הזולת. הרווח הוא גדול. הבאת האור אל ליבנו שכאמור כלל לא חשוב מה באמת קרה במציאות. יתירה מזאת, הבעל-שם-טוב הקדוש לימד שהמחשבות שאתה חושב על חברך הן הן אתה עצמך. אדם מפרש את הזולת לפי הניסיון שלו עצמו, וממילא מה שהוא מייחס אליו כשהוא רואה צורת התנהגות מסוימת – איננו אלא תוצאה של ניסיונו והמפגש שלו עם עצמו. אדם פוגש בסיטואציה חדשה. בפניו מגוון של אפשרויות תגובה שונות והפוכות. בחירתו בדרך מסוימת הינה תוצאה של ניסיון קודם שבו נפגש בסיטואציה דומה. הבעל-שם-טוב לימד שאם אדם חושב על זולתו רע, הדבר משקף את הרוע שלו עצמו. וכפי שביטא זאת פסיכולוג אמריקני, כשאתה תוקף ומדבר רע על הזולת אתה בעצם מפרסם קטע מן הביוגרפיה שלך.

אם נשכיל לתרגל לימוד זכות זו הרי תהיה הכנה חשובה ביותר שתסייע לנו לעמוד בניסיון אם חלילה יקדרו שמי חיינו.

והנה לסיום, למרבה הפלא, טמונה בעצם התנקות זו, כל אחד כפי יכולתו, עוצמה אדירה שלא תתואר. היא עשויה לשנות את חיינו מן הקצה אל קצה.

(באדיבות מגזין "משפחה", מתוך המוסף החינוכי "לעצמי" – מסע הנשמה אל חינוכה העצמי והעצמתה האישית, מאת המחבר).