הניצחון מובטח

"אל תלחמו נגדם חזיתית, ואל
תגרשו אותם בכוח, תנו להם לזרום
עד שייעלמו מעצמם" – הרב משה
גרילק, בעזרת תרגיל מיוחד, מסביר
כיצד אפשר להבטיח את הניצחון
על האויב הגדול של האדם.

עבדי הכעס – פרק 2

עשינו הכרה קצרה עם אויבנו הגדול – הכעס. אולם, בטרם נעבור אל התרגיל המעשי להדברתו, נעמיק בהבנתו של אויב זה, על ידי עיון בדבריו של הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל:

"מושכל ראשון לכעסן כי עליו להתרגז בחמה שפוכה כאשר עוברים על רצונו אז מעליבים אותו… המושכל של המידה נעזר על ידי ציור ברור השמור בלב האדם, כיצד עליו לפעול. לכעסן יש ציורי כעס… כאשר אנו מעמיקים להתבונן במידותינו ומעבירים את המושכלות תחת שבט הביקורת – נעמוד על הטעויות שבמושכלות אלו… השכל וההלכה ביחד מכריעים מהו המושכל האמיתי של כל מידה ומידה. השכל מוכיח כי הכעס מחטיא את מטרתו, כי אינו מעורר הערכה יתירה, אלא לעג ואף שנאה כלפי הכעסן…

"כאשר השכל מתמיד בבירור המידות הוא בוחן גם את הציורים המונחים בליבנו ומוכנים להתעורר כרגע בבוא מעשה לידנו. במקום הציורים המוטעים יברר השכל את הציורים הנכונים, כיצד להגיב ואל מה לשאוף. ברוב המחשבה והתמדת ההרגל בציורים הנכונים יבוא היום ונשתמש במושכלות האמיתיים שהכל המציא ובציורים הנכונים שהוא יצר וקבע ובזה נגיע לתיקון המידות" (עלי שור עמוד קמד).

הנה, הניח לנו רבי שלמה וולבה זצ"ל את היסודות לתרגיל. אנו נרחיב אותם במעט. ובכן, אנו חוזרים אל הדמיון המודרך, אל "הציורים". אחרי שאנו יודעים כי הכעס נובע מדעה שלנו, אחרי שלמדנו שבמקורו בגאוות הלב שלנו, הלוחש: ‘מה זאת אומרת שמישהו יתנגד למה שאנו אומרים, רוצים או דורשים!’ יותר מאשר בתכונה מולדת.

אנו יכולים, באמצעות הציור הפנימי שלנו, לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה.

הערה מקדימה – בודאי מי שלקוי במידה זו, וכולנו כאלה, במידה זו או אחרת, ראוי שיעסוק במאמרי חז"ל או בדברי קדמונים ואחרונים בגנות מידה זו. כל אלה כהקדמה לביצוע התרגיל בעצמו, שהוא הדרך האפקטיבית ביותר להדביר את הליקוי הזה שכה משמעותי, כאמור לעיל, לשיפור חיינו בבית ומחוצה לו.

התרגיל

לעצום עיניים בשקט

נחפש שעה שקטה, הרחק מכל רעש מפריע, נעצום עיניים. ננשום נשימות איטיות ומרגיעות, כדי להגיע למקסימום רוגע, כשנחוש בהרפיה ובמנוחה של מערכות הגוף והנפש שלנו, נתחיל לצייר בדמיוננו תמונות של וויכוח שבהן אנו מגיבים בצורה שונה ממה שהגבנו בעבר בסיטואציות דומות. נראה בצורה מוחשית כיצד האישה או הבעל (בתחום זה יש שוויון מוחלט בין המינים), תוקף/ת אותנו בנושא מן הנושאים, מעליב אותנו ומזלזל בנו בגלל דברים של מה בכך. ואנו, במקום לכעוס כמנהגנו בעבר, שולטים בכעסנו. נראה את עצמנו בצורה מוחשית כיצד אנו לא מרימים את הקול כתגובת נגד. ההיפך, מוותרים על דעתנו ואפילו נהנים מזה. חשים בתענוג של כיבוש היצר. נראה את עצמנו מחפשים אחר מילות פיוס כדי להרגיע את הרוחות. ביצירת התמונה הפנימית, עלינו להגיע למצב שנשמע את הדיבורים נגדנו, נחוש את ההרגשות השלוות שלנו. כיצד אנו מחפשים בתוכנו את כל מילות הפיוס שברצוננו להשמיע, איך הדברים מתקבלים והרוחות נרגעות. אפילו נראה כיצד מחמיאים לנו: "ממתי אתה כזה רגוע? כל הכבוד!" ונחוש את הסיפוק מכך.

אנו יכולים, בעצם חייבים, לצייר לנו מצבים שונים המרגיזים אותנו, כל אחד מאיתנו יודע את מרת נפשו ומה מפריע לו. זה לא חייב להיות תמונות של עימות עם הזולת, של מתח במשפחה וכדומה. זה יכול להיות כל סוגי ההפרעות במהלך החיים, המעצבנים אותנו בכל אשר נפנה. צלחת המרק הרותח נשפכה על המכנסיים, הפקס נדם ברגע שמסמך חשוב היה אמור להגיע בדחיפות. הנהג נועל את דלת האוטובוס למרות שראה אותי רץ וכבר מקיש על הדלת. נהג עוקף אותנו על הכביש בצורה מסוכנת. הטלית נשמטת מכתפינו בדיוק באמצע תפילת השמונה-עשרה, וכך הלאה. כל ההיתקלויות הקטנות הללו, המכעיסות אותנו בחיי היום יום, ניתן לנטרל אותן בדרך שהוצגה כאן. מן הראוי לעסוק בכך לפני ההיתקלות למעשה. לעסוק בהן ברגעי השקט שלנו. כי בשעת מעשה, כאשר הכעס מתעורר, אין מה לעשות. כל מאמרי חז"ל לא יסייעו לנו.

בשעת מעשה, כאשר הכעס מתעורר, אין מה לעשות. כל מאמרי חז"ל לא יסייעו לנו…

המפריע: חוסר שליטה

עלינו לדעת כמה דברים בסיסיים, הניסיון מלמד שבפעמים הראשונות עלולים לעלות בדמיון דווקא ציורי הכעס שלהם התרגלנו. אין דבר. לא להילחם נגדם חזיתית. לא לרצות לגרש אותם בכוח, כי אם לתת להם לזרום עד שייעלמו מעצמם או ללחוש לעצמנו (ותת המודע שומע! הוא מאזין לכל מה שאנו "מספרים" לו): "בסדר, אני יודע שכך היה בעבר. אבל אני רוצה כעת לדמיין איך יכול להיות אחרת".

עוד בעיה: חוסר השליטה שלנו על המחשבה יכול, תוך כדי הניסיון לצייר ציור זה, להוביל אותנו אל מחוזות שונים לחלוטין, כפי שהוא עושה לנו בתפילת שמונה-עשרה. ההרהורים אוהבים לשוטט במרחביהם האין סופיים של המרחב והזמן. תכונה זו עלולה להקשות עלינו בהתחלה, בבואנו להתרכז רק בתמונה החיובית שאנו רוצים להעלות. אל ייאוש! לא לגרש את נדידת המחשבות הללו בכוח, כי אם פשוט, ברגע שאנו חשים בסטייה, לשוב אל הציור שבו אנו עוסקים – בלא לחץ. עם הזמן, מורים לנו המתרגלים, ייצור התמונה משתפר והולך, והוא הופך חד יותר ומלווה בהרגשות ותחושות חיוביות.

העקביות וההתמדה חשובות ביותר. תת המודע שלנו מלא בכמויות אדירות של כעסי העבר. תרגיל חד פעמים – אין לו ערך. הוא בסך הכל מצליח למחוק תא אחד מתאי הכעס המאכלסים את המוח שלנו. רק החזרה המתמדת עליו, יום אחר יום, במשך תקופה ארוכה, תאפשר לנו לחוש בשינוי. התרגיל נראה אפור אך הוא בעל עוצמה כבירה. כל ציור חיובי שמלווה בתחושות נכונות, אם הוא נקלט בתת המודע הוא מוחק תא של תגובת כעס, מן המאגר המאכלס את מוחנו.

למרות שכבר ציינו עובדה זו לעיל, אנו חוזרים עליה. פשוט כדי להחדיר מוטיבציה במי שמעוניין באמת להשתנות ולנכס לעצמו הרגלים חדשים וחיוביים יותר. קראנו דברי פסיכולוגים האומרים, שבאמצעות שיטה זו, אם היא נעשית כראוי, יכול האדם כבר אחרי שלושים יום לחוש בשינוי המתחולל בו. כיצד באופן טבעי, בלי מאמץ, הוא כבר לא יוצא מן הכלים מכל שטות. כמובן שעליו להמשיך בדרך זו זמן רב, כדי לנקות את השכבות העמוקות המקובעות בתת המודע שלו. אולם, לאט לאט, הוא, כמו שאומרים צעירי ימינו, מחליף דיסקט. התמונה החיובית, הרגועה יותר, מחליפה את התמונה השלילית שבתת המודע והיא תשלוט על תגובותינו בלא מאמץ, כדבר טבעי המובן מאליו. טבעי ממש, כפי שהוכחנו לעיל מדברי נוירולוגים, שגם המוח הפיזי משתנה וההרגל נעשה טבע ממש.

גם המתרגל המיומן ביותר, עלול להיכשל, בסיטואציה מסוימת, לשכוח את עצמו בשעת עימות ישתולל. זה בהחלט עלול לקרות, שכן אנו לא מודעים לעומקי תת המודע שלנו השולט עלינו. ובכן, כשזה יקרה, לא לעשות את השגיאה שבדרך כלל בני אדם נורמטיביים נכשלים בה. בדרך כלל, בחלוף הכעס, אנו כועסים על עצמנו. אנו מתחרטים ומתביישים בכישלון. "למה נכשלנו?", "למה שוב התגלה קלוננו ברבים?" וכמובן אנו נשבעים בתוך תוכנו, שנמצב כזה לא יחזור על עצמו. זו שגיאה. כי באותה שעה אנו רואים בציורי ליבנו, תוך כדי חרטה, עוד פעם את התמונה של ההשתוללות שלנו ובכך מחזקים את תאי הכעס במאגרי תת המודע. מה שצריך לעשות זה בדיוק ההיפך, לחזור אל הסצנה, אולם לראות בציורי הלב כיצד אנו לא כועסים, כי אם מגיבים ברוגע, כך, פעם אחר פעם, ובכך למחוק מתת המודע את תא הכעס הזה ולנטרל אותו ממערך ההתנהגות שלנו.

כפי שכתבנו בחלק הראשון של סדרה זו, אין אנו יודעים מה עלול לקרות במהלך חיינו, אילו אבני נגף ישבשו את סדר חיינו. שלא נדע, זה יכול להיות גירושין, סכסוך עם שכנים, ריב על ירושה או על משרה. מי יודע? על כן, מלבד עצם החובה להשתחרר ממידה מגונה זו, המזנבת בנו, כי כך מצווה עלינו התורה, הרי הרווח האמיתי יהיה שצורת התנהגותנו בשעת משבר תהיה אוטומטית רגועה יותר. תת המודע שלנו שוקם באמצעות תרגיל זה.

אנו בהחלט יכולים לצפות בשיפור בחיים שבין איש לאשתו, בין הורים לילדיהם. אנו בהחלט רואים בעיני רוחנו כיצד כמה מן הבעיות המאמללות כל כך הרבה משפחות היום יימנעו על הסף של מי שיאמצו תרגיל זה. הניצחון מובטח!

(באדיבות מגזין "משפחה", מתוך המוסף החינוכי "לעצמי" – מסע הנשמה אל חינוכה העצמי והעצמתה האישית, מאת המחבר)