לא צריך לריב עם השם

יש דרך נפלאה להשיג את מה שאנו
רוצים. לא צריך להתנגח או לריב עם
בורא עולם. להאמין בפשטות שהוא
עושה בשבילנו את הטוב ביותר. זאת
לא בקשה מוגזמת אלא אמיתית מאוד.

בחודשים האחרונים אנחנו מרבים לדבר ולכתוב על נושא ההודאה, וכל מי שזוכה לקבל את הדברים בפשיטות ולהשתדל לקיימם, בודאי רואה ישועות גדולות וניסים בחייו. על כך יעידו כל סיפורי הישועות והניסים שאנשים שולחים אלינו או מספרים לי באופן אישי. אנשים פשוטים שמקיימים את העצה של אמירת התודה על כל דבר ודבר.

אך כגודל העצה כך גודל המניעות לקיים אותה. הרבה אנשים מגלים שקשה להם להודות, ובפרט על מה שנראה בעיניהם כצרה. הסיבה לכך היא שקשה להם לוותר על הרצון שלהם ולקבל את הרצון של ה’.

אכן, זאת המניעה הכי גדולה וזה הדבר העיקרי והיסודי שמונע מהאדם לומר תודה – אנשים פשוט לא רוצים לבטל את רצונם מפני רצונו של ה’. לקדוש-ברוך-הוא יש רצון ותכנית מסוימת שהם הכי טובים בשביל האדם, אבל לאדם יש רצונות שקצת "מתנגשים" עם הרצונות של ה’ יתברך… והרצונות שלו, לפי דעתו, הם הדבר הכי טוב בשבילו. הוא חושב שהוא מבין קצת יותר טוב מהקדוש-ברוך-הוא… בודאי שבאופן עקרוני הוא מסכים עם כך שהרצון של ה’ זה הכי טוב בשביל כולם, אבל חוץ ממנו. אצלו העניין שונה. במקרה שלו, הוא זה שיודע מה טוב בשבילו…

למשל, בחור או בחורה שזיווגם מתעכב – בודאי שזהו רצון ה’, שעד אותו הרגע שעומד בו אותו אדם הוא לא ימצא לעת עתה את זיווגו. ובודאי שזה הטוב ביותר בשבילו. מדוע? יכול להיות שהוא צריך עוד תפילות, עוד עבודה על מידות נפשו, שהן בעצם הכנה לזוגיות וחיי הנישואין וכדומה.

אבל האדם לא מוכן לרצות את מה שה’ רוצה. הוא רוצה את זיווגו כאן ועכשיו. הוא לא מבין שזיווגו מתעכב מכיוון שהקב"ה חושב שעוד לא הגיע הזמן או שהוא לא מוכן, לכן קשה לו להודות לה’, וגם, אפילו שזה נשמע קצת קשה, לרקוד, לשמוח ולשיר: ‘תודה רבה לך ה’ יתברך שהזיווג שלי עוד לא הגיע…’ מכיוון שבליבו יש צער שהוא לא קיבל את עדיין את זיווגו, זאת כמובן דעתו. אז לא רק שהוא או היא עדיין רווקים אלא הוא צריך לרקוד ולהודות על כך להשם יתברך?! זה כבר מוגזם, ושוב לפי דעתו. מצב זה נקרא שאדם לא מוכן לבטל את רצונו בפני רצון ה’ יתברך.

וזה לא בגלל שאדם כופר ביודעין אלא פשוט לא שם לב לכפירה שלו, לכן אנחנו מדגישים וכופלים את הדברים ומסבירים אותם שוב ושוב, בתקווה ובתפילה שהם יחדרו ללבבות, וגם ידעו הקוראים להשליך את מה שכתוב על מה שקורה איתם לפרטי פרטים. ונסביר שוב: הרי האמונה אומרת שכל מה שה’ עושה עם האדם זה הכי טוב בשבילו, אם כן גם כאשר מתעכב הזיווג זה הכי טוב. פשוט כך. אולם האדם אומר: ‘נכון שכל מה שה’ עושה אתי זה הכי טוב, אני ח"ו לא כופר, אבל זה לא כולל את המקרה שלי, אני יוצא מן הכלל… מהמקרה יש גם יוצא מן הכלל בצדק של ההנהגה של ה”… חס ושלום, כי כך, שוב, זו דעתו.

צער גדול הוא לכתוב לשונות של כפירה. אבל מה לעשות, חייבים להצביע על הנקודה שהאדם לא מבחין בה, שהיא כפירה שיש בו. והוא רחום יכפר עוון…

אבל, כשתמלא הארץ דעה את ה’, כמים לים מכסים וכולם ידעו שה’ הוא רק טוב, אז כל אחד יאמר על עצמו – שהכי טוב אצלו. לא תהיה קנאה, מכיוון שאדם ששמח בחלקו ומרוצה ממה שיש לו, היעלה על הדעת שהוא יקנא בזולתו? האם יתחרה במישהו? ישנא מישהו? כל זה לא נוגע כלל לאדם שמאמין באמת בהשגחה של ה’ עליו, וכלל לא אכפת לו מהמעשה של השני, כמו שאמר התם: זה מעשה שלו וזה מעשה שלי…

אדם שמאמין בהשגחה של ה’ שהכל לטובה, רק הוא מלא שמחה וחדווה תמיד. הכל משמח אותו: הכיפה שעל ראשו מלאה שמחה, הזקן שלו, האוזניים שלו, אפילו האף שלו מלא שמחה, הכל שמח. כל כולו מלא עד גדותיו בשמחה – תמיד! ולא בחלק מן הזמן אלא תמיד הוא מלא בשמחה!

אז מהו הדבר חסר לאדם ושבעזרתו יזכה לשמחה הזאת? דבר אחד: דעת! אותה אפשר להשיג על ידי הלימוד בספרים: "בגן האמונה", "בגן הגעגועים", "בגן האושר", "בגן השלום", "בגן החכמה", "בשדי יער", ועוד מעט אי"ה יצא הספר לנשים "חכמות נשים". כמו כן יש דיסקים בנושא האמונה, ובפרט הדיסקים האחרונים בנושא ההודאה. יש אור בעולם. ה’ הוריד אור ודעת לעולם והאדם צריך ללמוד את הדעת הזאת, ולהתחיל לעשות לפחות שעת התבודדות בכל יום. ולהודות לה’ ולספר לו הכל, לשבח את ה’ ולשיר לו שירים. בקיצור, לחיות עם ה’, מכיוון שאז החיים יפים ומתוקים מאוד…

כאשר אדם אומר תודה מכל הלב, ושמח באמת מכל מה שהיה עד לרגע ההתבודדות, שזהו הזמן הטוב ביותר לעבור על כל דבר ודבר ביום הקודם ולהודות לבורא העולם על חסדיו, אזי התפילות שיתפלל מעתה יהיו מוארות באור האמונה, והוא יאמר בשמחה ובהכנעה: ‘ריבונו של עולם, תזמן לי את הזיווג שלי בבקשה, מתי שתרצה, אני רוצה היום, אבל מה שאתה רוצה – אם תרצה היום אז יהיה היום, אם תרצה עוד שבוע זה יהיה עוד שבוע – מה שאתה רוצה…’

היסוד של הביטול לרצון ה’ תקף גם לגבי העבר – שאדם מרוצה ממה שהיה איתו עד עכשיו, וגם לגבי העתיד לבוא – שאדם אמנם מתפלל ומבקש על הדבר שרוצה, אבל הוא מבקש שהכל יהיה אך ורק בתנאי שזה גם מה שה’ רוצה, ואם ה’ לא רוצה גם הוא לא רוצה.

וכמו שהודה על העבר באמת, כך גם לעתיד הוא מבקש בביטול רצונותיו, ואינו מבקש בלחץ: ‘תביא לי את זיווגי עכשיו!’ הוא לא עצבני והוא לא רב עם ה’, הוא יודע שה’ עושה מה שטוב בשבילו, לכן מבקש בהכנעה: ‘ריבונו של עולם תזמין לי זיווג הגון וטוב, בת ישראל כשרה, בריאה בנפשה, בריאה בגופה, חכמה, נאה, בעלת חסד’, כך תתפלל גם בחורה. אפשר להתפלל על הכל, לבקש על כל דבר, ובדרך זו להכין כלים, אך חשוב שהכל יהיה בהכנעה לרצון ה’.

אדם לא מבין שכאשר הוא לא שמח הכל סגור בפניו. הוא לא יכול לפעול ישועות הלאה לעתיד. אדם שאין לו בנים צריך לרקוד ולשמוח ולומר לה’: ‘עד היום לא נתת לי בנים, וזה הכי טוב! זה מצוין!’ וכך לשמוח ולשיר לה’ ורק לאחר מכן לבקש בהכנעה, כפי שציינו לעיל, מכיוון שזו נקראת אמונה!

כאן נכנס עניין התפילה. התפילה היא הדרך לבניית כלים, אבל זה בתנאי שאדם מבוטל לרצון השם. נכון, המילים של התפילה הן כלים לקבלת השפע, אבל התחלת בנייתם היא האמונה שהכל טוב, כי עיקר בניין הכלי הוא האמונה. התפילה לא יכולה להתקבל אם אין לאדם תפילה. ותחילת האמונה נבנית על ההבנה וההכרה שכל מה שהיה עד עכשיו זה הכי טוב, וגם מה שיהיה מכאן ולהבא זה הכי טוב – אין לאדם שום ספיקות שה’ עשה, עושה ויעשה רק טוב.

ה’ יתברך יזכנו לדעת ברורה וזכה בהשגחה הפרטית שהכל לטובה, וללכת עם תודה-הודאה, ובזכות זה נזכה לביאת משיח צדקנו ולבניין בית מקדשנו, ולגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.