טוק טוק… אני כאן!

אנחנו חושבים שאנו יודעים מה
הכי טוב בשבילנו. יש לנו דעות על
העולם, דעות פוליטיות, דתיות, על
אנשים. בקיצור, על ה-כ-ל!, אבל
האם חשבנו פעם מה אנחנו באמת
יודעים???

פגשתם פעם אדם כזה שתמיד יודע הכל? אתם יודעים, זה שתמיד ישלוף תשובה לכל דבר, פתרון פשוט לכל הבעיות שיש בעולם. כזה שיודע בדיוק איך לתקן את הבעיה שלכם ממש בהינף יד.

הדבר שהכי מדהים אצל האנשים היהירים האלה הוא, שההתנהגות שלהם נובעת, לרוב, מחוסר בטחון עצמי. אלה אנשים שלא מרגישים את הפְּנים שלהם, לכן הם מנסים להוכיח שוב ושוב שהם מלאי בטחון, שהם יודעים הכל, שיש להם מה להציע לעולם (תשובות!).

הבעיה הכי גדולה עם האנשים האלה היא שהם לא יודעים שהם באמת לא יודעים. יש להם תמיד מספיק אינפורמציה כדי להפוך למסוכנים, אבל הם לא מספיק מבינים שהם באמת לא מבינים הרבה. רק מומחי-האמת יודעים באמת עד כמה הידיעה שלהם מוגבלת ורק להם יש תמונה ברורה על מה שהם יודעים – ועל מה שהם לא!

המציאות (הכואבת) היא, שרובנו נוהגים כך יותר ממה שאנחנו מתארים לעצמנו. אנחנו חושבים שאנו יודעים מה הכי טוב בשבילנו. יש לנו דעות על העולם והתנהלותו, דעות פוליטיות, דעות דתיות, על הסובבים אותנו – על ה-כ-ל! היצר הרע מנסה לשכנע אותנו שאנחנו בשליטה, שיש לנו כוח, שאנחנו יכולים להשפיע ולשנות את העולם ולהשיג את מה שאנו רוצים. ואנחנו, כמובן תמיד רוצים. ולא רק, אנחנו לא שמחים בעבודה שלנו וחושבים שמקום עבודה אחר היה מתאים לנו יותר, אנו חושבים לעבור לקהילה/סביבה שתהיה הרבה יותר טובה מזו שאנו חיים בה. או שאנחנו רוצים רכב חדש, שעון רולקס, בן/בת זוג חדש/ה.

אבל מה שאנחנו לא מבינים בעיקר הוא – שאנו ממש עיוורים, חרשים ואילמים בהשוואה להשם, וחושבים שאנו יודעים את "העובדות" – אבל מה אנחנו באמת יודעים? האם אנו רואים עמוק לליבם של הסובבים אותנו כמו שהשם יכול? ובכלל, האם אנו באמת יודעים הכל בבירור על כל אדם שמעורב בסיטואציה זו או אחרת, כשכל הידיעה שלנו בעניין מבוססת רק על השערות, הנחות וספקות למיניהם? המוח שלנו לא יכול אפילו להתחיל לחשב ולהכיל את רמת הידיעה שיש לבורא העולם, ועד כמה אנו חסרים. אם נשים בצידה האחד של הנדנדה את כל הידיעות שלנו ובצד השני את כל מה שהשם יודע, אפילו בנושא אחד, האינפורמציה שלנו לא תיחשב בכלל! המקום בו מונחות הידיעות שלנו על ה’נדנדה’ לא יזוז מילימטר אחד כלפי מעלה… חשבתם על זה?

עיקר הבעיה שלנו, כלומר הפגם, הוא שראייתנו – ראיית בשר ודם, הינה צרה ומוגבלת מאוד. השם מציג בפנינו את האינפורמציה שהוא רוצה שנדע, כדי להוביל אותנו בכיוון מסוים, וכמובן, שלנו יש עדיין בחירה לגבי מה שאנו רוצים לעשות עם אינפורמציה זו. אך הדבר החשוב ביותר שעלינו לזכור הוא – שאין לא משנה כמה ידע ואינפורמציה אנו מסוגלים להכיל בתוכנו (והיא יכולה להיות גדולה מאוד), אנחנו חייבים לבקש מהשם שיעזור לנו ויכוון אותנו. כי בסופו של דבר, השם נותן לנו ידע ושׂכל שאנו אמורים להשתמש בהם כדי לנתח ולהתבונן את כל הנתונים שברשותנו, על מנת להגיע להחלטה הטובה ביותר. אבל השם גם רוצה שנבקש את עזרתו, שנבין שאנו כל כך מוגבלים ביכולות שלנו ובדרך בה אנו מגדירים דברים.

אבל הבעיה היא – כיצד נזכור באמת לשתף את השם בכל תהליך ההחלטה ונבקש ממנו את הידע שאנו זקוקים לו, כדי להגיע להחלטה הנכונה והטובה ביותר, בהתאם לרצונו? אני יודעת, לפחות לגבי עצמי, שבאמת קשה לי להודות עד כמה חסרת אונים אני בלי רחמיו של השם. לפעמים אני פשוט שוכחת לשתף את השם, אך אז מתגלות הטעויות. אני מגיעה להחלטות שאני כל כך בטוחה בהן, אך לא פעם כשאני מביטה לאחור אני אומרת: "איך חשבתי/עשיתי את זה? איך לא ראיתי?"…

מאוחר יותר, השם הראה לי בצורה ברורה כמה מעט אני יודעת וכמה מעט כוח יש לי להשיג דברים שאני רוצה. לפעמים, אני מרגישה כמו אדם בחדר חשוך שמגשש ומחפש דרך באמצעות העולם הזה, מנסה לאחוז במשהו. אני צועקת אל השם שידליק את האור – שיעשה משהו! בבקשה תראה לי מה אני צריכה לעשות! ותן לי את האמצעים להשיג זאת. אני חובטת בדלת ללא הרף, וקול קטן בתוכי תוהה: ‘האם השם באמת מקשיב? האם באמת יש מישהו בצד השני של הדלת???’

אתמול בלילה הבנתי. השם שלח לי באופן מיוחד סיטואציה מסוימת כדי שאלמד (ואבין) שהוא אכן שם! מכיוון שקודם לכן חשבתי שאני יודעת מה אני עושה, אבל כל מה שעשיתי הייתה טעות אחת גדולה, השם ברחמיו שלח לי סט ייחודי של מצבים ומסקנות, מעוצב בצורה מיוחדת, כדי להזכיר לי שאני צריכה לבקש את עזרתו לגבי החלטות עתידיות. בדרך זו, ובהכנעה מתוקה, למדתי להכיר במגבלות שלי ולקרוא לבורא העולם בכל פעם כשאני זקוקה לעזרה, לעשות תשובה על מעשים שעשיתי מתוך גאווה ועל שהכנסתי את עצמי למצב כזה לכתחילה.

שתי ציפורים במכה אחת!

אז הנה אני כאן, חובטת בדלת וצועקת מכל הלב שלי ומבקשת עזרה. ועם מעט הכרה ומודעות רוחנית (הודות לרב שלום ארוש והרב אליעזר רפאל ברוידא), אני מבינה כעת שהשם תמיד היה בצידה השני של הדלת, דופק בחזרה ואומר: ‘אני כאן! כל זה היה רק בשבילך, מחכה שתבקשי את עזרתי!’…