לשמוח בלילה נטול ירח

טוב, זאת לא חכמה לשמוח
כשהשמש זורחת, אלא לשמוח גם
בלילה נטול ירח, כשקר וחשוך לך,
דווקא במקום שלא היית רוצה
למצוא את עצמך…

אנו נמצאים כעת בתקופה בת שבעה שבועות המכונים: "שבעה דנחמתא", אלו הם שבעה שבועות בהם מתנחם עם ישראל מהתקופה המצערת שעבר. בזמן זה, אנו אמורים לשאוב עידוד ולהתחזק בשמחה. ולא סתם שמחה, אלא להיות בשמחה גם מתוך החשיכה, דווקא אז לנסות למצוא את נקודות האור, גם הקטנטנות ולייקר אותן, להאיר אותן עם הפרוז’קטור הכי גדול שנמצא.

מעשה שהיה ברבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא שהיו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים – קרעו בגדיהם, וכיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה צוחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת", עכשיו שועלים הילכו בו, ולא נבכה?! אמר להם: לכך אני שותק, בדיוק כמו שהתקיימה נבואת החורבן במלואה, כך בעז"ה מובטח לנו שנבואת הנחמה תתקיים. אמרו לו החכמים: "עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו".

בית המקדש יבנה בעזרת השם במהרה בימינו ומשיח צדקנו יבוא לגאלנו מהר יותר מכל דמיון, וכל נבואות הנחמה תתקיימנה. אך בינתיים, נפנים את המסר החזק והברור שמנחיל לנו כאן רבי עקיבא, והוא: לא להסתכל על השחור, להביט בכל מצב רק לעבר האור. לנסות למצוא בכל דבר שלכאורה נראה ממש גרוע את הטוב הצפון בתוכו, להתחזק ולהתעודד בעיתות משבר ולדעת שמכל צער יוצא רווח גדול ועצום. לזכור תמיד שעוד יבוא היום בו הכל ישתנה.

עולמנו בנוי כמו גלגל שמסתובב באופן תמידי וקבוע, כך שאדם הנמצא למטה יעלה בשלב כלשהו למעלה, וכן להיפך. לא לעולם חוסן ואף אחד אינו מוגן מפני הנפילה. אף אחד לא יכול לבטוח בעושרו ובגאוותו. ולעומת זאת, מי שנמצא בשפל המדרגה, בתחתית הפירמידה, ורואה סביבו רק חושך ודרך ללא מוצא – אל לו לדאוג. הגלגל ממשיך להסתובב. יש להתעודד מעצם הידיעה שאם כל כך קשה ומחניק, זה אומר שממקום זה אין לאן לרדת עוד, מכאן אפשר רק לעלות.

בכל מצב נשתדל להעלות חיוך על פנינו, לשמוח באמת ולדעת שהכל לטובתנו. השם יתברך, אבא אהוב שלנו, דואג לנו ובחיבתו אלינו הוא שולח לעברנו איתותים משמים, כדי להורות לנו מה עלינו לתקן. לפעמים הוא מביא עלינו כאב או צער מסוים כדי למרק אותנו פה, בעולם הזה, שכאן הכפרה קלה הרבה יותר וברת השגה על פני העולם הבא. שם המירוק קשה ביותר, בעוד שכאן הכתמים שעלינו עדיין קטנים, לכן הקב"ה מעדיף לנקותם בעזרת שפשוף קל – בצורת ניסיון או כאב שלנו נראים קשים. אחרי ה-120 בודאי נשמח שהשם הסיר את הכתמים האלה מעלינו כאן בעולם הזה, ולא המתין לכביסה עם הרתחה וסחיטה של 1500 סיבובים בדקה…

מעשה באדם שהיה צריך להפליג לארץ רחוקה. כאשר הגיע היום והשעה הייעודים, בא אל המקום מלווה בידידו שהיה אמור להצטרף אליו למסעו. בעודם פוסעים על החוף, נתקע ברגלו של אותו אדם קוץ. אותו קוץ היה גדול וחד במיוחד. רגלו שתתה דם והחלה מתנפחת ומאדימה. ברירה רבה לא הייתה לו, אלא לחזור לעירו ולבקש רופאים שיטפלו ברגלו הפגועה. בצער רב חזר אל העיר. תוך כדי הליכה הסתובב לאחור וראה איך אל האוניה עולים כולם ונבלעים בסיפונה, השערים נסגרים והעוגן מורם אל על. חשב האיש לעצמו: זהו. עכשיו הפסדתי את הנסיעה… וגם את העסקה הטובה שחיכתה מעבר לים. תסכול רב היה מנת חלקו באותו רגע. ולא רק, מחשבות מייאשות חלפו במוחו הקודח בעודו שוכב על מיטתו עם רגל חבושה וכואבת. שבוע לאחר מכן, כאשר החלים כבר, הגיעה אליו ידיעה מסעירה ביותר: אותה אוניה, אליה אמור היה לעלות, עלתה על שרטון ושקעה במצולות הים הגדול. אי אפשר היה לתאר את האושר שמילא את ליבו ואת ההודיה העצומה שפרצה מקרבו לבורא עולם על שהצילו. כעת לא הפריע לו הקוץ ברגלו וגם לא ההפסד הכספי מהעסקה שהתפספסה. רק שמחה ואושר הציפו אותו מכיוון שזכה לראות בצורה מוחשית את אהבתו של השם יתברך אליו.

אין רע בעולם. כל מה שהקב"ה עושה – הכל לטובה. לו היינו משכילים להפנים זאת, הכל היה נראה אחרת. וברור גם שהניסיון היה קל יותר.

עם ישראל חווה צרות רבות וקשות מלאומים וגויים שונים ולמרות זאת הקב"ה אומר: "לא תתעב מצרי". אפילו שהם הרגו ורדו בהם, אסור לשנאם. מדוע? מכיוון שהם נתנו לישראל אוכל ואירחו אותם בארצם. ואילו על עמלק מצווים שלא לשכוח את מעלליו על אף שלא הרג בהם, אלא עד אז היה עם ישראל סגור עד שבא עמלק ופגע – לא בגוף אלא בנפש, הוא קירר את יראת השמים, את הדבקות בבורא, ומיד לאחר מכן החלו להתעורר ספקות באמונה. על כן דווקא לו אסור לנו לשכוח את שעולל לעמנו.

יראת שמים ודבקות בבורא, במילים אחרות זו שמחה. לדעת שאין מושג רע. מה שנראה לנו בעיני הבשר ודם שלנו ככזה מצפין בתוכו אוצר גלום של טובה וברכה. כאשר אנו שמחים ומודים לקב"ה על כל דבר, אנו בעצם מראים לו את אמונתנו ודבקותנו בו, ואז חפץ השם להשפיע עוד ועוד טוב. כי אז אומר הבורא: לזה אתה קורא טוב ומודה על כך?! בא ואראה לך מהו באמת טוב. אך אם להיפך, חלילה, אדם מתלונן על כל דבר ומבכה את מר גורלו, השם אומר לו: על זה אתה מתמרמר?! הבה ואתן לך סיבה אמיתית לבכי…

אפשר לעורר את השמחה באמצעות שירה וזמרה, אך אם אין שמחה פנימית, שום דבר חיצוני לא יוכל לעוררה. על ידי האמונה וההכרה בבורא התגברו יהודים בכל הדורות מול עינויים קשים וסבל רב, כדוגמת האינקוויזיציה, פרעות לאורך השנים, השואה, מלחמות וכן הלאה. ככל שנסמוך יותר על השם, כך נהיה שמחים יותר.

פעם הגיע יהודי אל הרב בטרוניה על כך שאין לו פרנסה. אמר לו הרב: התרופה לבעיה שלך היא שתשמח. התפלא אותו יהודי: אני? במצבי? איך אוכל לשמוח?! ענה לו הרב: תתאמץ להיות בשמחה, להראות לקב"ה שאתה מאמין ובוטח בו בכל ליבך ונפשך ואז, השם ישפיע עליך רק טוב וייתן לך באמת סיבות המספקות לשמוח.

אם נדע, ללא כל ספק, שכל מה שנעשה עמנו הכל מאת השם ונועד רק לעזור לנו, יהיה לנו קל להיות בשמחה. כמו אותו סיפור על שני אנשים ששכבו במיטות סמוכות בבית החולים כשלזה תפרים בכרסו ולשני תחבושות במחצית גופו. שניהם סובלים ומתענים, אך למרבה ההפתעה, נראה שהראשון שמח ואילו השני מדוכא ממש ואנחותיו הקולניות שוברות מחצית גופו של אדם. מה ההבדל? הראשון, עבר ניתוח להוצאת אבנים מכליתו. אמנם הוא סובל, הניתוח אכן הכאיב לו, אך הוא יודע שכל זאת נעשה כדי שיוכל להבריא לחלוטין ולהיפטר ממכאוביו. לעומתו, חברו לחדר סובל מכאבים אך להם חוברים ייאוש ודיכאון כי הוא לא מבין מדוע הם מגיעים לו. את כל אותן חבורות שבגופו הוא חטף מחבורת לצים בקרן רחוב. זה כל ההבדל בהתייחסות למצב שבין השניים. תכלית הידיעה על מה ולמה באו הכאבים, כדי להתרפא בגשמיות וברוחניות, היא שמקילה ועוזרת לקבל את הייסורים באהבה.

המדרש מספר שישבו הרועים בעורו של לוויתן בשמים, סביב שולחן ערוך. בתום הסעודה רצו לכבד את אברהם אבינו ע"ה בכוס של ברכה ולא אבה לקחת כי היה לו בן רשע, ישמעאל. רצו לתת ליצחק ואף הוא לא רצה, שכן היה לו את עשיו. יעקב טען ששהה ללא השכינה במשך כל אותן שנים שגר אצל לבן, לכן לו מגיע לו. כשהגיעה הכוס לדוד המלך, לקחה ואמר: "כוס ישועות אשא". ושואלים: וכי לדוד לא היו צרות וניסיונות? אלא, דוד קיבל את כל הצרות בשמחה ועל כל דבר אמר מזמור. האבות חשו שהצרות גורעות מהם, ואילו דוד הרגיש שהן משלימות אותו.

מסופר על נבוכדנצר מלך בבל שפעם בעת הצלחתו, אמר שירה לפני השם. מיד שלח הקב"ה אחד ממלאכיו שיסטור על פניו, באותו רגע נדם פיו מלומר שירה. ואילו דוד המלך, כמו שנוכחנו לראות, דווקא הצרות הגבירו אצלו את המזמורים. זהו השבח הגדול.

השמש זורחת ביום, אבל זאת לא חכמה גדולה לשמוח כשיש אור. החכמה היא לשמוח גם בלילה נטול ירח, כשקר וחשוך.

יהי רצון שנזכה כולנו לראות בנחמת ציון ובבניין ירושלים במהרה בימינו, אמן!