גברת עוף

אני לא חושבת שסו-אלן וחיה המר חשבו שהן יצליחו לעזור לכל כך הרבה אנשים בתחילת דרכן. מן הסתם, המיקרופון עבר לצד שאמר להן "כן, את יכולה!"...

4 דק' קריאה

אליס ג'ונסון

פורסם בתאריך 06.04.21

אני לא חושבת שסו-אלן וחיה המר
חשבו שהן יצליחו לעזור לכל כך הרבה
אנשים בתחילת דרכן. מן הסתם,
המיקרופון עבר לצד שאמר להן "כן,
את יכולה!"…

שפר עלי מזלי וזכיתי באחד הערבים בשבוע שעבר למפגש עם מספר הורים מדהימים בשכונה שלנו, ועם מורה שקוראים לה סוּ-אלן. הייתה זו שיחת הורים טרם פתיחת שנת הלימודים, וגם כי רצינו שסו-אלן תהיה חלק מצוות המורים.

כשסו-אלן התחילה לספר לנו על עצמה, בתוך תוכי ידעתי שהאישה הזאת היא אדם מיוחד. אחרי שסיפרה לנו על ניסיונה בתחום, החלה סו-אלן לספר על ביקורה בניקרגואה לפני מספר שנים. כשהגיעה לשם, גילתה שאין שום ספרייה להשאלת ספרים בבית הספר בו ביקרה. אתם מתארים לעצמכם? אין ספריה?! באף מדינה מתקדמת לא תיתקלו בחוסר שכזה. בארצות הברית, למשל, המקום בו אני גרה, ישנה רשת מבוססת של ספריות מחוף אל חוף. הראשונה הוקמה ב-1849 במדינת ניו-המפשר, מקום קר וקפוא שספר טוב כשאתה מתכרבל עם הפּוּך הוא דבר הכרחי. בכל אופן, ספריות ציבוריות החלו להתפתח בתקופה הויקטוריאנית היותר מאוחרת.

סו-אלן, שאינה אדם עשיר מבחינה חומרית, החליטה לא רק להיעצב ולדאוג לעתיד הילדים, אלא גם לעשות – לבנות ספרייה באחד מבתי הספר, וכך לעבור מקהילה לקהילה. באותו ערב היא אמרה לנו: "אני יודעת שזה יישמע לכם כמו משהו מטורף, אבל אני רוצה שתהיה ספריה בכל בית ספר בניקרגואה. כן, זה בהחלט נשמע מטורף, אבל אני באמת חושבת שאני יכולה לעשות את זה". היא הקימה קרן מיוחדת לצורך הפרויקט, ‘קרן טליקה’, ומאז נפתחו שש ספריות. לי זה לא נשמע מטורף בכלל.

בבוקר שלמחרת צפיתי בתוכנית בערוץ Shalom TV – ערוץ יהודי שמוקרן בכמה מדינות בארצות הברית, על אישה שהכינוי שלה הוא "גברת עוף". גברת עוף, או חיה המר מירושלים, היא אישה בשנות ה-90 לחייה, למרות שהיא נראית הרבה יותר צעירה. לפני כ-25 שנים היא למדה, תוך כדי שהותה בחנות האטליז בה קנתה את מוצרי הבשר למשפחתה, שהקצב אסף את העור, העצמות והשומן של העופות שנוקו בחנותו, ונתן אותם למשפחות נזקקות שלא יכלו לאפשר לעצמן לקנות עוף או בשר. הן השתמשו בשאריות הללו כדי ‘להעשיר’ מעט את ארוחות השבת שלהן. אז נזכרה חיה המר בילדות הקשה שעברה עליה ברוסיה, כשהיא מנסה לברוח מפוגרומים נגד בני עיירתה וכיצד כמעט שגוועה ברעב במחנה האסירים. היא אמרה לקצב שייתן למשפחות הנזקקות בשר (אמיתי, לא שאריות) והיא תשלם את החשבון. אני לא בטוחה שגב’ המר חשבה שהיא תוכל לגייס את הכסף, אבל בסופו של דבר הצליחה. כיום היא מגייסת סכומים גדולים בכל שבוע כדי לתת למשפחות נזקקות בשר אמיתי במקום עור ושומן. לחיה יש ילדים, נכדים, נינים ובני נינים. בעזרת מפעל החסד והצדקה הזה, למעשה, יש לחיה למעלה מ-900 ילדים – האנשים הרעבים אותם היא מאכילה.

כאשר אני לומדת על אנשים כאלה, ואם אני ברת-מזל אז גם זוכה להכיר אותם, קשה לי לא לחשוב עליהם בכל כמה דקות, או אפילו שבועות רבים לאחר מכן. הם הסיבה הברורה לכך ש: הם אנשי חסד עצומים, והם מנצלים את חייהם כדי לעזור לאנשים אחרים – שני דברים גדולים! אני חושבת שאני לא מפסיקה לחשוב עליהם מסיבה נוספת: לא פעם אני תוהה מהיכן יש להם את האומץ להתחיל לעזור לאנשים ולהתמיד בזה. במקום לעזור למשפחה אחת בכל פעם, בית ספר אחד בכל פעם, הם עושים את זה שוב ושוב.

האם כולנו צריכים להקים מפעלי צדקה וחסד? אני לא חושבת. האם משהו לא בסדר בפעולות הקטנות של חסד וצדקה? אני לא חושבת. אחרי הכל, ‘קרן טליקה’ ו’גברת עוף’ הם גופים שצריכים תרומות באופן תמידי כדי להמשיך את המפעל האדיר שלהם, כשבמקביל פועלים אלפי ארגונים נוספים. אנחנו יכולים להיות חלק מהצוות או לתמוך בו מבלי להיות המנהיגים. יכול להיות שיש אדם רעב בבניין שלך. יכול להיות שיש אדם רעב לקשר או לאוזן קשבת בניין שלך. ישנם ארגוני צדקה שאוספים חפצים שנתרמו, מוכרים אותם ובכסף קונים מצרכים לנזקקים, או שהם מעבירים את הכסף למשפחות נזקקות. בקיצור, אנחנו יכולים לתמוך בארגון של סו-אלן ובזה של חיה המר גם מבלי שנהפוך את עצמנו ל’גברת עוף’ או לכל ארגון אחר.

אבל איך נשים כמותן מצליחות לעזור לאנשים שוב ושוב? בספר "בגן האמונה", מאת הרב שלום ארוש, בפרק הנקרא "אמונה ורגשות (מידות)" ישנו הסבר מאיר עיניים על מה שקורה בתוך נפשן של שתי הנשים הללו, ולעוד אנשים כמותן. ואם התיאוריה שלי נכונה, לא פלא שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליהן. בפרק זה ישנה חלוקה לשני מרכיבים עיקריים הנמצאים בתוכנו: יצר הרע ומה שהכפירה אומרת… ויצר הטוב ומה שהאמונה אומרת… היצר הרע נמצא בכל אחד מאיתנו, דרך פעולתו היא לא רק ‘להפציץ’ אותנו מבפנים אלא גם מבחוץ, על ידי גורמים חיצוניים. מן הצד השני, לכולנו יש גם יצר טוב. בחלוקה זו תראו דברים שהיצר הרע אומר לנו, ובמקביל, דרכים לאמן ולתרגל את היצר הטוב שלנו להגיב בהתאם. אני חושבת ששתי הנשים הללו הן מסוג האנשים שיש להם יצר טוב יוצא מגדר הרגיל. הקול הטוב שבראשן האומר להן: "כן, את יכולה!" הוא כל כך חזק ובריא עד שנראה כי היצר הרע כבר לא בסביבה. אנשים כאלה תמיד מקרינים אור ושמחה ונעים להיות בחברתם. החום שלהם ממלא חדרים, בונה ספריות בגואטמלה ובניקרגואה, ומאכיל אנשים רעבים שגרים ליד ‘אטליז הקר’ בירושלים.

היצר הרע מפגיז אותנו בדרכיו שלו באופן תמידי. כך יצר הבורא את העולם. ככל שהיצר הטוב מתחזק, כך גם היצר הרע מתחזק, אחרת נפסיק לצמוח מבחינה רוחנית. אבל זו הרגשה נפלאה ועצומה לחזק את הקול שאומר לנו את האמת, שאומר לנו "כן, אתה יכול!", גם אם הוא מתחזק לאט לאט. אתם יכולים להיות יותר סובלניים עם הבוס. אתם יכולים לאכול סלט בריא במקום פיצה. אתם יכולים לתת חלק מהכסף של הקניות שלכם (החלק שבדרך כלל הולך על דברים שאנחנו לא צריכים ובכל זאת קונים) לארגוני צדקה, כמו חיה המר. אתם יכולים לכבות את המחשב ולטפח מעט את הכושר שלכם. אתם יכולים להמשיך לחפש עבודה או לפתח מומחיות בתחום מסוים, כך שתוכלו למצוא עבודה. אתם יכולים לאהוב את בן ה-15 שלכם למרות שהוא חושב שאתם האנשים הכי מעצבנים ומשעממים על כדור הארץ. אתם יכולים לחשוק שפתיים ולנשוך את הלשון במקום להעליב מישהו, אפילו שהוא באמת ראוי לזה.

אני לא חושבת שסו-אלן וחיה המר חשבו שהן יצליחו לעזור לכל כך הרבה אנשים בתחילת דרכן כנשות חסד. הן התחילו עם מספר ספרים וקילוגרמים בודדים של חזה-עוף. ומרגע לרגע היצר הטוב שלהן החל לקבל קול רם יותר, לעומת ה’ברנש’ מן הצד השני, זה שמנסה לגנוב את המיקרופון ולקבל את רשות הדיבור.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה