אל תצטערו!

"מה? את אומרת תודה על
שהושלכת לגיהינום וחזרת???
את לא רצינית, נכון? אנחנו כל כך
מצטערים…" אבל אני אומרת –
"לא! אל תצטערו!…"

אני בין הנשים הגרושות ללא ילדים שעדיין ממשיכות לכסות את ראשן, למרות שהליכי הגירושין כבר גובשו ואף הסתיימו. ולא רק, אלא שהתחלתי לא מזמן לדרוך במתחם הנקרא עולם השידוכים. באופן בלתי נמנע, כיסוי הראש המאוד ברור ובולט והנישואין הלא מוצלחים מתחילים שיחה שנשמעת, בערך, כך:

הם: את גרושה? אנחנו כל כך מצטערים.

אני: אל תצטערו, באמת.

הם: אבל רגע, אפשר לשאול משהו? את גרושה ועדיין עם כיסוי ראש? למה?

אני: כי זאת ההלכה וזה מה שנאמר לי על ידי הרבנים איתם התייעצתי. אינני מתכוונת גם לבקש היתר – אני מתפללת אל השם שייתן את העצה הנכונה לרבנים שלי ומה עלי לעשות, וזה מה שהם אמרו לי.

הם: אבל את לא יודעת שלא תצליחי להתחתן כך? את צריכה להוריד את כיסוי הראש! אף אחד לא יודע שאת רווקה! (זאת כמובן תשובת חוקי טבע לעניין…)

אני: כן, זה נכון אם אוחזים בחוקי הטבע והנהגתו. אבל אם השם רוצה שאכסה את ראשי, והשם הוא השדכן, אז לא יהיה לי סיכוי טוב יותר להתחתן גם עם כיסוי ראש? הרי אני עושה את מה שהשדכן רוצה שאעשה? (תשובת האמונה – ותודה רבה לך הרב אליעזר רפאל ברוידא שגילית לי את זה!).

הם: וזה לא קשה?

אני: כן, בודאי. אבל הדברים הכי טובים שקורים בחיים הם הקשיים שמתלווים לחיינו – והם שווים את זה.

הם: לא חבל, בחורה נחמדה, צעירה ויפה צריכה להמשיך לכסות את ראשה, וגם גרושה. לפחות אין ילדים (אנחה).

לפני שקראתי את הספר בשדי יער מאת הרב שלום ארוש, השתתפתי בצערם של המצטערים עלי וריחמתי על עצמי. כל הזמן ניסיתי לחזק את עצמי עם אמונה ולומר לעצמי שהכל לטובה, אבל בפועל לא הרגשתי כך. הרגשתי שיש לי X על המצח – גרושה – וכל עוד כיסוי הראש נמצא על הראש, אף פעם לא אוכל לברוח מזה. הלוואי ויכולתי להעלים את הכל, כאילו לא היה, ולהגיע לפגישות כאילו דבר לא קרה מעולם.

אבל אז התחלתי להפנים את המושג "הכרת הטוב להשם" על מה שנראה כביכול רע. בהתחלה, חשבתי שבלתי אפשרי להשיג את המטרה הזאת. אתם בטח שואלים, ‘מה? את אומרת תודה על שהושלכת לגיהינום וחזרת???’ ואני אומרת – תודה שזה נגמר – כן, זה דבר אחד. אבל זה קרה? ואתם בטח ממשיכים לשאול: ‘את לא רצינית, נכון?’…

החלטתי לנסות את הגישה הזו בכל מקרה. כן, בהתחלה זה היה בלי חשק, התלהבות או אפילו כוונה, אבל איך אומרים חז"ל – שלא לשמה נעשה לשמה? אז בהמשך ההודאה נעשית עם המון שמחה וכוונה. עד שבסופו של דבר זוכים בזה באמת. זה עדיף מלא לעשות כלום.

הלכתי על זה, והתחלתי להודות להשם על כל המצב העגום. שום דבר לא השתנה ביום הראשון, גם לא בשני ובשלישי. אבל אחרי שבוע-שבועיים הייתה לי הארה. למען האמת, זאת לא הייתה הארה עצומה בגודלה כמו השינוי העדין והמתוק שחשתי – פתאום, התכוונתי כשאמרתי… תודה.

אמרתי "תודה רבה לך השם על כיסוי הראש שנתת לי בכל יום כגרושה", וזה כבר לא כאב. העוקץ יצא. אני מכסה ראשי בכיסוי הראש בבוקר ומחייכת. אני מתמקדת בכמה יפה אני נראית כאשר אני מסיימת לקשור את המטפחת ומודה להשם שאני נראית טוב איתה. אני מודה להשם שכאבי הראש חלפו, בגלל ההרגשות שהתלוו בהתחלה לעניין כיסוי הראש, ובעצם, על הכל. אני מודה להשם על העובדה שלמרות שלא בחרתי בזה, אני מהווה דוגמא מהלכת על שתיים – לא רק להלכה האמיתית, אלא לאמונה. יכול להיות שלא בחרתי בזה, אבל זאת לא מגבלה – זאת זכות! וכן, גם כבוד גדול.

עכשיו אני גם מבינה את כל השכר העצום אותו לא ניתן לשער בו אני זוכה – כי מי יודע איפה הייתי בלי כל הצער הזה? מי יודע מה היה קורה איתי ללא המעבר הנפלא לארץ ישראל? אולי לא התבוננתי כמו שצריך על סדר העדיפויות שלי, אולי הייתי נשארת יהודייה בינונית באמריקה, במקום יהודייה שזוכה לצמוח ולגדול בארץ ישראל? אולי גם לא הייתי זוכה בקשר העמוק שיש לי עכשיו עם השם?

אני לא יודעת מדוע היה עלי לעבור את כל מה שעברתי, אבל כל ברכות השפע הנפלאות, למרות כל ההיסוסים והמחשבות הרבות, הן תוצאה של התהליך הזה. אז תודה רבה לך השם, בגלל שזה היה שווה את הכל!

ולא רק, אלא שעכשיו אני יכולה לעזור לאנשים שסובלים. אני נותנת לתת להם תקווה ומחזקת אותם – כי אם אני הצלחתי לצאת מהמצב בו הייתי, ולראות ישועות נפלאות – אז גם הם יכולים.

לא פעם אני מוצאת את עצמי בשיחות עידוד כאלה ואומרת להם: אני יודעת כמה זה כואב ומפחיד – הייתי שם. אם השם הציל אותי, השם יכול להציל כל אחד – והוא יציל אם לא תאבדו תקווה ותחזיקו חזק באמונה!

ואני באמת מתכוונת לזה, למרות שכל מצב הוא עניין בפני עצמו וכך גם הקשיים המתלווים אליו, אבל הכאב, הפחד והזעם הם אותו דבר. ושוב, אני אומרת – וואו! אני מצליחה לעזור לאנשים בגלל שהייתי שם, וזה היה שווה את זה. תודה רבה לך השם על הניסיון שהעברת לי, ומצד שני על שנתת לי את היכולת לעזור לאנשים בגלל הניסיון הזה!

ואני באמת, אבל באמת, מרגישה את זה עמוק בתוכי. זה קורה בבוקר כשאני מכסה את ראשי, וגם כשאני הולכת ברחובות ירושלים, וגם כשאני חוזרת מהעבודה לדירה הקטנה שלי אותה אני מכנה בית.

ובכל פעם כשאומרים לי: "אנחנו כל כך מצטערים!" אני משיבה: "אני מודה להשם על הכל, זה היה שווה. אז באמת, אל תצטערו!".