כולם טועים?

אם הוא כל כך בטוח באמת שלו
והגיע למסקנות החלטיות, אז מדוע
הוא צריך להוכיח שוב ושוב, פעם
אחר פעם את דעתו לכולם? הייתכן
באמת שכולם טועים?

בגן החכמה – פרק 64

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

שוב ענה החכם הראשון: המתן עד הבוקר, אברר לך עוד בבירור אחר בירור, שאין מלך בעולם כלל. וישכם החכם הראשון בבוקר… (החכם, שהוא חברו של התם אנו קוראים אותו תמיד בשם החכם הראשון)…

החכם מצא לו עניין חדש להחיות את עצמו. כעת, התעוררה בו תאווה גדולה להוכיח שכולם טועים חוץ ממנו, לכן קיבל חיות גדולה וחדשה. מכוח תאווה זו הזדרז להשכים מוקדם בבוקר – זה הסבר לאותם אנשים שחיים בשקר ויש להם חיות וזריזות גדולה מאוד, אך זה רק בגלל תאווה עצומה שיש להם – כסף, חכמה, ספורט, פרסום, כבוד או כל דבר אחר. מזה ילמד כל דורש השם שעליו להפנות את כל תאוותו לעבודת השם וכך תהיה לו חיות וזריזות לעבודתו יתברך.

והקיץ את חברו החכם השליח…

כאן אנו רואים שלחכם השליח אין תאווה להוכיח את הכפירות שלו, כמו זו של החכם הראשון, לכן אינו משכים קום והחכם הראשון צריך להעירו. מדוע? משום שהחכם הראשון הוא אדם בעל גאווה יותר גדולה. הוא הופך עצמו למציאות. ישות. עבודה זרה שאומר: אני ואפסי עוד – אין עוד זולתי, והוא מלא בכפירה עצומה עד כדי כך שכופר במלך, וכל תכליתו היא רק להוכיח שכל בני העולם חיים בטעות חוץ ממנו, הוא היחידי שאינו טועה. החכם השליח רק נגרר, אין לו את הגאווה האיומה הזו לכן גם כשכופר במלך זה לא העניין שלו להמשיך ולהוכיח שוב ושוב שכולם חיים בטעות, ואם כך, אין לו בעיה להמשיך לישון…

הבט וראה – אילו היה זה באמת שכל אמיתי שהשיגו שני החכמים הנ"ל, בודאי הייתה גם לחכם השני חיות מזה. אבל זה לא קורה ואין כאן שום שכל ולא חכמה. יש כאן רק דבר אחד – החכם הראשון, מכיוון שכופר באופן מוחלט ומנותק מהשם לכן גם אין לו שום חיות מהשם, הוא מחפש אותה על ידי שיוכיח שהוא טוב יותר מכולם. לחכם השליח, שכפירתו היא רק חיצונית ולכן עדיין יש לו חיבור להשם, יש חיות גם בלי להוכיח כל הזמן שהוא טוב יותר מכולם.

ואמר לו: בוא עמי אל החוץ, ואראך הדבר בבירור, איך העולם כולו בטעות, ובאמת אין מלך כלל וכולם בטעות גדול…

החכם לא אומר: בוא החוצה, נלך ללמד את בני האדם את השכל החדש שגילינו, אלא עיקר כל רצונו הוא רק להתנצח ולהוכיח שכ-ו-ל-ם טועים והוא לא. להתגאות על כולם, להוכיח שהם טיפשים וטועים, שהוא האדם היחיד עלי אדמות שהשיג את האמת. כל מה שמניע אותו לא מגיע מתוך כוונה טהורה לרדת לחקר האמת, שהרי אם זה באמת כך הוא היה מרגיש שאכן יש תגלית בידו והוא יכול להועיל לבני אדם, לתת להם דרך טובה ולחנכם בדרכו. זאת, משום שזו דרך הענווה והטוב – להיטיב מטובו לאחרים, כפי שמסביר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן): "וכל אחד לפי בחינתו, מה שחננו השם שיכניס המקיף לפנים, להבין ולחדש איזה דבר, היושר מחייב שיגלה ויכניס זאת ההבנה של הסגולה, שהיה אצלו סגולה שיגלה לעם סגולה, ולהיטיב מטובו לאחרים" (תורה כ"א).

זה מה שנאמר על הפסוק "אמר נבל בליבו אין אלוקים" (תהלים). קודם כל הוא נבל – מתנצח ומקנטר, לאחר מכן הוא אומר – אין אלוקים. אילו היו לחכם מעט ענווה, אמת, דרך ארץ – לא היה מגיע לכפירה כזו במלך. אולם, הכל התחיל אצלו בגלל שהיה נבל, דבר שהובילו לכפירה גמורה.

והלכו בשוק, ורואה איש חיל אחד, ותפסו אותו ושאלו אותו: למי אתה עובד? השיב: את המלך. (שאלו אותו) הראית את המלך מימיך? לאו. ענה ואמר: ראה, היש שטות כזה?! שוב הלכו אל אדון אחד מן החיל ונכנסו עמו בדברים, עד ששאלוהו: למי אתה עובד? את המלך. הראית את המלך? לאו. ענה ואמר: עתה ראה בעיניך שהדבר מבורר, שכולם טועים, ואין מלך כלל בעולם, ונסכם ביניהם הדבר שאין מלך כלל…

אותו איש חיל מייצג את האדם שאין לו התבודדות, אף אם מקיים מצוות ונקרא בפי כל "דתי". לכן, למרות שמקיים מצוות, כלומר שעובד את המלך, הוא לא רואה את השם. אדם שמדבר עם השם בודאי רואה ניסים ונפלאות כל הזמן והוא בודאי רואה את השם, כפי שאומר הפסוק: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים" – ראשי תיבות "אמונה". ואמונה פירושה שאתה מדבר עם השם, על פי הכלל: אם אתה מאמין – אתה מדבר! אם אינך מדבר – אתה לא מאמין! לכן אדם שמתבודד יכול לומר בפה מלא: ראיתי את המלך!

ענה החכם ואמר עוד: בוא ניסע ונלך בעולם, ואראך עוד איך כל העולם כולו בטעותים גדולים…

כאן נשאלת השאלה: הלא החכם, כבר מתחילת חקירתו עוד כשהיה בביתו עם החכם השליח, הגיע למסקנה שאין מלך ואמר בביטחון מלא כי ברור לו בלי שום ספק שאין מלך וכולם בטעות. לאחר מכן, יצאו לבחוץ ודיברו עם איש החיל, ושוב אמר החכם שהכל מבורר בוודאות מוחלטת שאין מלך וכולם בטעות חוץ ממנו, וכך היה עם איש החיל השני וכן הלאה. כעת הוא רוצה להקיף את כדור הארץ כדי להוכיח את דעתו – שכולם טועים! אם הדבר כל כך ברור לו – שהאמת איתו – מדוע הוא צריך להוכיח זאת שוב ושוב, פעם אחר פעם???

דבר זה מראה ששאיפתו של החכם אינה לאמת כלל אלא רק לתאווה העזה של הניצחון והגאווה, ומכיוון שרק מזה הוא מקבל חיות (להוכיח שהוא טוב מכולם ורק הוא צודק וכולם טועים) לכן הוא מוכרח למצוא בכל פעם מחדש אדם עליו יצחק וילעג. בכל פעם שמוכיח מחדש שמישהו טועה ורק הוא לא, יש לו שמחה וחיות לפי שעה, ואם לרגע אחד הוא יפסיק בחיפושים הללו הוא ימות מרוב עצבות – זאת כל שמחתו! שמחה של ליצנות. ללעוג לכולם ולבוז להם.

כל חיותו של החכם נובעת אך ורק ממידת הגאווה ולא משכל ודעת אמיתיים שמשיג, לכן לא ייפלא כלל שאין לו חיות והוא מוכרח להמשיך להתנצח, להוכיח שוב ושוב שכולם טועים ורק הוא לא. וכידוע, החיות שמקבלים ממידת הגאווה אינה חיות כלל אלא מיתה, והרגשת העליונות היא רק דמיון חולף כמו כל התאוות.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)