יסוד החיים

את עיקר "רוח החיים" הטהורה,
שכל כולה שואבת מהקדושה והיא
המשלימה לאדם את כל חסרונותיו –
ברוחניות ובגשמיות, מקבלים רק
מהצדיק שהוא יסוד החיים…

בגן החכמה – פרק 65

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

ונתגלגל הדבר, והיו הולכים וסובבים, עד שבאו אל העיר שדר בה המיניסטר הנ"ל (שהוא התם, חברו של החכם הנ"ל), ושם באותה העיר, היה בעל-שם אמיתי והיה חשוב מאוד, כי עשה דברים נפלאים, ואפילו בין השרים היה חשוב ומפורסם, ואלו החכמים באו לאותה העיר, והלכו וסבבו ובאו לפני בית הבעל-שם, וראו שהיו עומדים שם כמה עגלות – ארבעים וחמישה – עם חולים. וסבר החכם, ששם דר דאקטיר (רופא) והיה רוצה להיכנס לביתו מחמת שגם הוא היה דאקטיר גדול, ורצה להיכנס לעשות הכרות עמו, ושאל מי דר בכאן? השיבו: בעל-שם. וימלא פיו שחוק, ואמר לחברו: זה הוא שקר וטעות נפלא מאוד, וזה הוא שטות יותר מטעות של המלך. חברי! אספר לך השקר הזה כמה וכמה העולם בטעות בשקר כזה…

כאן החכם הגיע לכפירה הקשה ביותר – הכפירה בצדיקים, שהיא בכמה אופנים יותר גרועה מזו הכופרת במלך, כמו שנבאר:

האמונה בצדיק היא העיקר והיסוד שהכל תלוי בו

האמונה בצדיק היא העיקר והיסוד שכל תיקון האדם והעולם כולו תלוי בו, כמו שכתוב: "העיקר והיסוד שהכל תלוי בו, לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כהוא זה, דבר קטן ודבר גדול ולבלי לנטות, חס ושלום, מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי פרשת שופטים): ‘אילו אמר לך על ימין שמאל’ וכו’".

זאת אנו רואים בבירור, שמאז בריאת העולם היו צדיקים שהחזיקו באמונה האמיתית ולימדו אותה, כמו שמובא במדרשים שחנוך היה מכנס את העם ומלמדם דעת השם, וכן עשו שם ועבר שיסדו ישיבה שבה למדו גם האבות הקדושים. ובעיקר, עסק בזה אברהם אבינו, שבדור האמונה האמיתית נשכחו בו לגמרי וכולם עבדו עבודה זרה, הוא גילה מחדש את האמונה והפיץ אותה וחינך את בניו אחריו, והם את בניהם. וכן כאשר ארכה הגלות במצרים ושוב נשכחה ונחלשה האמונה האמיתית בא משה רבינו, שהוא נשמת הצדיק האמיתי, והאיר וגילה את האמונה והדעת בכזה כוח, עד שעל ידו נגאלו בני ישראל ממצרים וקיבלו את התורה והפכו לעם.

כי עיקר אמונתם השלמה של עם ישראל בבורא עולם הייתה כל כולה בכוחו של משה רבינו, כמו שכתוב על משה רבינו ע"ה, שמגודל עוצם מעלתו היה יכול להאיר אפילו בפחות שבפחותים, אפילו בשפחה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא פרשת בשלח ופירש רש"י שם, ועיין זוהר בשלח נ"ה, ויקרא כ"ב): "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא", הרי שאפילו יחזקאל שהיה נביא גדול כזה לא היה רואה את מה שראתה שפחה בימי משה, וכל זה בגלל גודל עוצם מעלת המנהיג, שהיה משה רבינו המנהיג" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ל"ט).

האמונה בצדיק היא בירור האמונה

גם עתה, לאחר קבלת התורה, צריכים לזכות לאמונה מבוררת שתהיה נכונה וישרה. ישנם כאלה המאמינים בבורא, אולם אינם מאמינים בו בצורה כראוי, כגון שנדמה להם שהבורא אכזרי ח"ו, לכן הם עובדים אותו מתוך יראה חיצונית. וישנם רבים שבטוחים שעבודת השם צריכה להיות בדרך של מרה שחורה, או שיש כאלה שנדמה להם שאחד מיסודות האמונה הוא לחלוק על כל קבוצה שאינה מתנהגת על פי דעתם. ויש שלומדים תורה, אבל מזניחים, בשל כך, את עבודת התפילה וכן הלאה.

טעויות אלו נובעות מהעובדה שהאמונה אינה מבוררת. אדם שאמונתו בבורא נכונה ומבוררת יודע כמה השם רחמן, והוא עובד אותו בשמחה ולעולם אינו חולק על שום אדם, כל שכן שאינו מדבר שום דבר רע על יהודי ולא מזניח שום חלק של התורה בשביל חלק אחר, אלא עובד כל עבודה בזמנה בכל ליבו, בזמן תורה – לומד בהתמדה ובעיון, בזמן תפילה – מתפלל בכל כוחו, מילה במילה וכן הלאה. וכדי לזכות בבירור האמונה הוא רק על ידי הצדיק האמיתי, כמו שכתוב:

"כי כל מי שזוכה להתקרב למנהיג האמיתי, על ידי התקרבותו אליו נתתקן ונתברר אצלו בחינת המדמה, על ידי בחינת הרוח-נבואה של המנהיג. כי עיקר תיקון המדמה הוא על ידי בחינת רוח-נבואה כנ"ל, ועל ידי תיקון המדמה נתתקן ונתברר האמונה הקדושה כנ"ל. על כן כל המתקרבים למנהיג אמיתי זוכין לאמונה ישרה דקדושה. אבל באמת צריכין לחפש ולבקש מאוד מאוד אחר מנהיג אמיתי כזה, וצריך לבקש מאוד מהשם יתברך שיזכה להתקרב למנהיג אמיתי, כדי שיזכה לאמונה אמיתית בשלמות. כי כשמתקרבין, חס ושלום, למנהיג של שקר, על ידי זה באין, חס ושלום, לאמונות כזביות, כי מנהיג של שקר הוא בחינת נביא השקר, בחינת (מלכים א, כב): "רוח שקר", ועל ידי זה אדרבא, נתקלקל המדמה, ובאים לאמונות כזביות. כי עיקר תיקון האמונה הוא על ידי בחינת רוח-נבואה שיש להמנהיג האמיתי, שעל ידי זה נתברר המדמה, ועל ידי זה נתתקן האמונה כנ"ל. אבל בלא בחינת נבואה אין המדמה ברור ומתוקן, ואזי המדמה מערב ומבלבל את כל האדם באמונות כזביות".

נמצא, שאף אדם המאמין במלך, אבל אינו מאמין בצדיקים, לא יכול להגיע לאמונה אמיתית ונכונה במלך, והוא רחוק מהתיקון שלו. וגם אם החליט להאמין במלך, הוא לא יכול להתקרב אליו. ואם כך הוא הדבר כשלא מקורבים לצדיק אמיתי ולא מחפשים אחריו כראוי, קל וחומר כאשר חולקים עליו וכופרים בו מכל וכל, שאז מתמוטטת כל שארית של אמונה אמיתית שהייתה לו לאדם.

האמונה בצדיק היא מקור רוח החיים בקדושה

את עיקר "רוח החיים" הטהורה, שכל כולה שואבת מהקדושה והיא המשלימה לאדם את כל חסרונותיו – ברוחניות ובגשמיות, אי אפשר לקבל אלא על ידי הצדיק. לכן, אדם שאינו חולק על הצדיק יכול לשאוב רוח חיים כדי להשלים את חסרונותיו מרוחו של הצדיק. לעומת זאת, אדם שחולק על הצדיק נחתך מרוח החיים של הצדיק, והוא מקבל את רוחו מצד הסיטרא אחרא (הצד האחר) כמו שכתוב:

"דע, שעיקר הרוח-חיים מקבלין מהצדיק והרב שבדור, כי עיקר רוח-החיים הוא בהתורה, כמו שכתוב (בראשית, א): "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" – הוא התורה, והצדיקים דבקים בתורה, ועל כן עיקר הרוח-חיים הוא אצלם. וכשהוא מקושר להצדיק והרב שבדור, כשהוא מתאנח ומאריך רוחה, ממשיך רוח-החיים מהצדיק שבדור, שהוא דבוק בהתורה אשר שם הרוח, וזהו שנקרא הצדיק (במדבר כז): "איש אשר רוח בו" – ‘שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד’ (כמו שפירש רש"י שם) כי הצדיק ממשיך ומשלים הרוח-חיים של כל אחד ואחד כנ"ל.

אך רשעים הדוברים על צדיק עתק בגאווה ובוז, מאין מקבלין הם הרוח להשלים החיסרון? אך דע שיש רב דקליפה והוא בחינת עשיו, כמו שכתוב בעשיו (בראשית ל"ג): "יש לי רב", והוא בחינת (שם ל"ו): "אלופי עשיו", וכמו שתרגם אונקלוס: "רברבי עשיו" – בחינת הרב דקליפה ומהם מקבלין הרשעים הרוח, והוא בחינת רוח הטומאה, בחינת רוח סערה, כמו שכתוב (שם כ"ז): "הן עשיו אחי איש שעיר" (ועיין תיקון ס"ט) ועל כן הרוח שלהם גדול ותקיף לפי שעה כמו רוח סערה שהוא גדול בשעתו, ועל כן: "כל צורריו יפיח בהם" (תהלים י) – "יפיח" דייקא, שמתגבר עליהם על ידי בחינת רוח פיו, שהוא גדול בשעתו, אך שאין לו קיום כלל ולסוף כלה ונאבד, ומסער גופה ונשמתה" (ליקוטי מוהר"ן ח).

מובן מדברי רבי נחמן מברסלב הנ"ל, שישנו הבדל עצום בין מי שסתם כך אינו מאמין בצדיקים אבל אינו חולק עליהם לבין מי שחולק עליהם, שהרי בסעיף הקודם אמנם למדנו שכשאין מקורבים לצדיק אמיתי אי אפשר להגיע לאמונה ישרה דקדושה, אך בכל זאת אין נקראים רשע, אך בסעיף זה כתוב שאדם המדבר לשון הרע על צדיקים נקרא רשע וסופו לאבדון ח"ו.

לכן, כאשר החכם כפר רק במלך מצבו היה אמנם גרוע ביותר, אבל היה עדיין סיכוי שתחזור ותתעורר בו נקודת האמונה. אולם, כשהגיע לידי כפירה בצדיקים וזלזול בהם (בהמשך נראה כיצד הוא מדבר על הבעל שם בזלזול ובגאווה) – בזה הוא חרץ את גורלו ועלה על ה"כביש המהיר" לשאול תחתיות.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)