להמציא את הגלגל מחדש?

אדם בעל גאווה רוצה להמציא
את הגלגל מחדש, שהכל יתחיל
ממנו. אך קרוב לודאי שהוא רק
יטעה ויפסיד. וההפסד? אותו לא
ניתן לשער ולאמוד כלל!

בגן החכמה – פרק 61

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

אם אומר בשביל חכמתי – מה אני כנגד המלך? וכי אין להמלך חכמים? וגם המלך בעצמו בודאי חכם גדול, ומה הדבר הזה, שהמלך ישלח עבורי?…

"אם בשביל חכמתי"… כאן החכם מראה שהוא רחוק בתכלית הריחוק מחכמה, הרי הוא מחזיק את עצמו לחכם, ואדם חכם באמת לעולם לא יעיד על חכמתו ויחשוב שהוא חכם, כי ככל שמוסיף חכמה כך הוא מבין עד כמה הוא רחוק באמת מהחכמה. וככל שמשיג יותר את גדולת הבורא ואת אינסוף הדעת וההשגות שניתן להשיג, הוא מבין יותר עד כמה הוא רחוק מהשגה, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה, החכם באדם: "אמרתי ואחכמה והיא רחוקה ממני". שלמה המלך, שהיה החכם באדם, השיג בדעתו כמה הוא באמת רחוק מהחכמה האינסופית שיש בבריאה.

נקודה זו, שהחכם מסרב להתבטל בפני גדולת המלך, צריכה לעורר כל אחד מאיתנו: כמה אדם יכול להפסיד בגלל הגאווה שלו?! את כל חייו! והכל בגלל גאווה נוראית בגללה הוא חולק על צדיקים ובז לגדולים ממנו. כאשר הוא פוגש רב או אדם גדול ממנו מיד הוא חושב מחשבות ומחפש דרכים כיצד לבטל אותו, לזלזל בו ולמצוא בו חסרונות: הוא לא מהעדה שלי, לא מהקבוצה שלי, או שהוא לא מוצא חן בעיניו בגלל מראהו ונראה לו שהוא לא ‘כזה צדיק’ כמו שאומרים עליו. כך, הוא מפסיד הזדמנויות נפלאות לקבל אוצרות עצומים ברוחניות ובגשמיות.

אולם, אדם שיודע היכן מקומו, כאשר פוגש אדם גדול ממנו אז הוא שמח על הזכות וחושב: מי יודע מה אפשר לקבל ממנו? והוא שואל אותו את כל ספקותיו, מתייעץ עמו ומבקש את ברכתו וכן הלאה. כך הוא זוכה לקבל ממנו אוצרות רבים, גלויים ונסתרים, ובעיקר הדרכה נכונה בעזרתה הוא חוסך לעצמו שנים של עבודה והרבה ייסורים וצרות.

כל אדם גדול, וכל שכן צדיק, כבר עמל ויגע ויש לו דרך מבוררת ובדוקה שהוכיחה את עצמה, שעל ידה הוא זכה להגיע לאן שהגיע. אדם שמתבטל אל הצדיקים והגדולים ממנו, ושומע לעצתם, יכול להגיע בזמן קצר למעלות רבות. ולא רק, אלא להוסיף חכמה, בינה ודעת על החכמה שקיבל מרבותיו, להוסיף השגה על השגתם שקיבל מהם. אבל אדם בעל גאווה רוצה להמציא את הגלגל מחדש, הוא רוצה שהכל יתחיל ממנו וקרוב לודאי שהוא רק יטעה, ואף אם לא יטעה הוא יפסיד את כל השנים בהן היה יכול לקבל דברים מבוררים.

לכן, אדם שפוגש רב או אדם גדול כדאי שיחשוב מה יצליח לקבל ממנו, להתבטל אליו, להתייעץ, לשאול – להחכים! משום שאפשר לקבל במפגש כזה עצות טובות ונצחיות, שפע רוחני, ברכה, ישועות ועוד.

החכם הפסיד את כל זה. וההפסד? את גודלו לא ניתן לשער! כי אם היה מגיע אל המלך בביטול וענווה אז המלך בודאי היה מתפעל ממנו, הרי באמת הייתה לו חכמה והוא היה גאון עצום, ומן הסתם המלך היה מעלה אותו למעלות רבות מאוד במלוכה ונותן לו תפקיד חשוב, כי זה הכלל – אדם שכבר מגיע אל המלך לא יוצא ריקם מלפניו! וכל שכן חכם כזה.

כללו של דבר, כל שאלותיו של החכם, הקושיות והתירוצים השונים והמשונים, נבעו ממקום אחד – מהגאווה. אדם עניו מתבטל לכל אדם ואפילו לקטן ביותר. הוא לא חוקר וכל שכן כשהמלך שולח אחריו הוא מתייצב בפניו.

ענה ואמר זה החכם (היינו החכם הראשון, שהוא חברו של התם, כי כל זה – הכל מדבריו של אותו החכם הראשון חברו של התם, שאחר שהשתומם והתמיה עצמו מאוד כנ"ל, ענה בעצמו דברים אלו ואמר להחכם השליח): תדע מה שאני אומר דעתי, שבהכרח הדבר מובן ומבורר, שאין מלך בעולם כלל, וכל העולם טועים בשטות הזה, שסוברים שיש מלך…

לאחר שהחכם לא מוצא במה הוא יותר חשוב מהמלך הוא מגיע למסקנה מרחיקת לכת: אין מלך!!! אם אני לא יותר חשוב מהמלך אז אין מלך. הוא לא מוכן לחשוב שיש מישהו גדול ממנו בעולם, שיש מישהו שבכלל לא צריך אותו. הוא פשוט לא מסוגל לעכל את זה. לכן הוא מחליט בשרירות לב לכפור לחלוטין ולומר שאין מלך. ואחרי שכופר בעיקר, הוא מתחיל למצוא לכפירה שלו ראיות דמיוניות והזויות לחלוטין, ואומר:

ראה והבן, איך אפשר זאת, שכל בני העולם ימסרו עצמן לסמוך על איש אחד, שהוא המלך? בודאי אין מלך בעולם כלל. השיב החכם השליח הנ"ל: הלא אני הבאתי לך איגרת מהמלך!…

החכם השליח, שעדיין לא הושפע מכפירותיו של החכם, נותן לחכם תשובה פשוטה מאוד וטוען, שמכיוון שהוא הביא לו איגרת מהמלך אז מה השאלה בכלל? בודאי שיש מלך. ואם אין מלך מנין באה האיגרת?!

זהו משל על התורה הקדושה, שהיא האיגרת מהמלך, בה הוא מצווה עלינו את הציוויים שנכתבו בה וקורא לנו לבוא ולהתקרב אליו – הרי שיש מלך. כל מצווה היא קריאת חיבה מאת המלך לכל אחד שיבוא אליו. וכשאדם עושה מצווה הוא, למעשה, בא אל המלך ומתחבר עמו. לכן נקראת "מצווה" מלשון "צוותא", אדם על ידי עשיית המצוות מתאחד עם הבורא מכיוון שהמצוות והבורא הן אחדות אחת, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, ה): "והקב"ה הוא אחדות פשוט עם המצוות". ואם כן, מכיוון שיש איגרת מהמלך שהיא התורה הקדושה, הרי שהאיגרת מוכיחה על שולחה.

אולם ליבו של החכם כל כך התעקם והוא פשוט החליט ש"זה לא מתאים לו" שיהיה מלך. ובודאי גם יראה את המלך במו עיניו ממש הוא יבטל אותו ויכפור בו, לא נראה לו וגם לא מתאים לו שיש מישהו גדול ממנו.

שאל אותו החכם הראשון הנ"ל: האתה בעצמך קיבלת האיגרת מיד המלך בעצמו ממש? השיב לו: לאו, רק איש אחר נתן בידי האיגרת בשם המלך. ענה ואמר (החכם): עתה ראה בעיניך, שדבריי כנים כי אין מלך כלל…

גם אם השליח היה אומר לו שהוא קיבל את האיגרת מהמלך החכם היה כופר בכך. "אמר נבל בליבו אין אלוקים" (תהלים יד). הנבל, אדם החושב בליבו ‘אני הכי גדול’, ‘אני הכי חכם’ מחליט שגם אין אלוקים… ואם תשאל אותו: למה? הוא ישיב: כי כך החלטתי. לכן אין זה משנה מה השליח יאמר, החכם יכפור בכל מקרה ויאמר לשליח שרימו אותו, כפי שנראה בהמשך כאשר התם אומר לחכם שהוא כן ראה את המלך, מה השיב החכם? מנין לך שהוא מלך? אתה הכרת את אביו שהיה מלך?…

כך ממש הוא הדבר בעניין התורה. אדם שכופר בה זה רק משום שהוא נבל, חוקי התורה לא מתאימים לו, בגלל תאוותיו, והוא רק מוצא התחכמויות וטוען שאלו המוסרים אותה עכשיו לא קיבלו אותה בעצמם מהשם, רק אלו שהיו לפניהם מסרו להם אותה, לכן אפשר לכפור בה ח"ו.

אבל התורה עברה בקבלה מדור לדור עד משה רבינו, שקיבל אותה מהשם יתברך בעצמו, דבר שקרה לנוכח עיניהם של כל בני ישראל, שמספר הגברים באותו מעמד היה שש מאות אלף, יחד עם עוד מספר דומה של נשים, ילדים, זקנים ונערים – הם העבירו את עדותם על כך מדור לדור בלי שום הפסקה וטעות, אז כיצד אפשר לפקפק בעדותם אם לא מי שליבו כבר עקום ממש בכפירה שרירותית?

הבט והבן! כל עם ישראל ראו את התורה נכתבת ממש מול עיניהם. כל המאורעות – יציאת מצרים, המן, העגל, משה עולה למרום, האדמה בולעת את קורח ועדתו, מעמד הר סיני וכן הלאה – כל מה שכתוב בתורה מספר שמות והלאה, הכל נחווה על ידי כל בני ישראל, ואת אמיתות התורה הם מסרו לבניהם ואלו לבניהם וכן הלאה עד היום. ואפילו ספר בראשית, שבו מתארים מאורעות קדומים גם אותו כבר קיבלו מאבותיהם בעל פה, וכשמסר הבורא את התורה למשה, ביחד עם ספר בראשית, ידעו כולם שכל מה שכתוב בה הוא אמת לאמיתה.

שאל אביך ויגדך (דברים לב)

הרי אדם יכול לחשוב על זה מהנקודה הבאה: אם אביו יספר לו מה עבר עליו בילדותו ובימי נעוריו, כגון מאורעות השואה, מלחמות, מקרים שהיה עד להם וכו’, האם הוא לא יאמין לדבריו של אביו, שראה במו עניו ועבר על בשרו? בודאי שיאמין. ואם כל הדודים שלו, החברים והמכרים של אביו – שישים ריבוא גברים, כולם ביחד יספרו את אותו המעשה שראו ביחד, האם אין זו עדות מספקת שאין לפקפק בה? בודאי כל אחד יודע שהוא חייב להאמין בה. כי מי הוא זה שיכול לא להאמין לדברי אותם קרובים ואוהבים שמספרים לו, אלא אם כן הוא סובל ממחלת נפש קשה של חוסר אמון מוחלט בכל? ולא רק, כעת, כאשר יספר לבנו את מה שסיפר לו אביו, האם יתקבל על הדעת שבנו יכפור בדבריו? לא. וכשהבן הזה, שהוא נכדו של בעל המעשה עצמו, יספר את ששמע מזה דורות, בודאי בנו יאמין לו, לא כן? וכך הלאה לאורך כל הדורות.

זהו התיאור המדויק של כל מסירת התורה מדור לדור, שהראשונים ראו בעיניהם ממש את התורה נכתבת, מסרו אותה לבניהם, ובניהם לבני בניהם, עד היום הזה. ובפרט כל עניין יציאת מצרים, שכבר ביום של הגאולה ממצרים חגגו בני ישראל את חג הפסח הראשון, ומאז לא פסקו כל שנה ושנה לחגוג ולספר על האותות והמופתים, על הניסים והנפלאות שזכו לראות, כשהקב"ה הוציאם מארץ מצרים.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)