יסוד האהבה

כל אדם נורמאלי מקבל את הרעיון
שהבורא הוא עליון על כל הארץ. אבל
להאמין שיש צדיק??? שבשר ודם
כמוהו יותר טוב ממנו?! את זה הוא
לא יכול לסבול, כי חסרה לו אהבה…

בגן החכמה – פרק 67

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

רבי נחמן מברסלב כותב (ליקוטי מוהר"ן, תורה י) שבמידת הענווה זוכים אך ורק על ידי התקרבות לצדיקים, וכלשונו: "והעצה היעוצה לבטל הגאווה, שהוא העבודה זרה, כמו שכתוב (משלי טז): "ותועבת ה’ כל גבה לב" – העיקר הוא על ידי התקרבות לצדיקים, כמובא בתיקונים (תיקון כ"א, מ"ח): "בתרועה, דאיהו רוחא, איתעביר אל אחר" – (בתרועה שהיא רוח, נעבר "אל אחר"). וצדיק הוא בחינת רוחא, כמו שכתוב (במדבר כ"ז): "איש אשר רוח בו", ועל ידו נכנע רוח גבוהה, אל אחר, ונעשה מ"אחר" – "אחד", כי הוא קוצא דאות ד’ (תיקון כ"ה, נ"ה ע"מ ב), שממנו ארבע רוחות, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ז): "כה אמר ה’ מארבע רוחות בואי הרוח", וזה לשון תרועה, לשון (תהלים ב): "תרעם בשבט ברזל" (תיקון י"ח ותיקון כ"א), כי הוא משבר רוח גבוהה, אל אחר, כפירות".

המפגש עם הצדיק, וההכנעה כלפיו, הם הדבר היחיד שבאמת מביא את האדם לידי הכנעה והענווה. שהרי, עיקר הענווה היא כלפי בני אדם ולא כלפי הבורא, כי אדם יכול לחשוב שהוא כנוע ועניו כלפי השם, אך באמת הוא מלא בגאווה ועזות. אולם, רק כאשר מתנהג בענווה ובביטול כנגד בני אדם אז ידע אם יש לו ענווה או לא. והעיקר – כאשר יש לו הכנעה כנגד הצדיק, במלוא מובן המילה, לדעת שהצדיק גדול ממנו וכל ההשפעות הן דרכו, זו נקודה בה נמדדת באמת מידת הענווה של האדם: אם הוא יכול להודות שכל נקודה טובה שלו, כל הרהור תשובה, כל ההצלחה – אינם בכוחו כלל אלא בכוח הצדיק, כפי שכותב רבי נחמן בספר המידות (סעיף גאווה): "אין להתגאות בהשגות גדולות או במעשים טובים, כי הכל על ידי הצדיק שבדור, והוא אצל הצדיק כעט אצל הסופר".

במעשה זה, אנו רואים שכל זמן שהחכם היה עסוק בלכפור במלך, הוא אמנם ניסה בכל הזדמנות להוכיח את דעתו אבל לא דיבר דיבורי גנאי ולעג על המלך. אך עכשיו, כשנפגש עם מציאות של צדיק אז הוא צריך לכפור בו. מדוע? מכיוון שיש מישהו גדול יותר ממנו, חשוב יותר, מישהו שצריך להאמין בו ולשמוע בקולו. זה כבר יותר מדאי בשבילו ולכן הוא מגיב בקיצוניות – בצחוק ובזלזול.

ומכיוון שהאמונה בצדיק היא דבר שהכל תלוי בו, לכן היא גם הדבר שהכי קשה לאדם. האמונה במלכו של עולם לבדו, גם לאדם הרחוק מאמונה, אינה מעוררת התנגדות כל כך, משום שהבורא מרומם ונישא, וכל אדם נורמאלי יכול לקבל את הרעיון שהבורא הוא עליון על כל הארץ. אבל להאמין שיש צדיק??? להאמין שיש אדם, בשר ודם כמוהו, שהוא יותר טוב ממנו?! שמדבר עם השם כמו עם חבר טוב ומבטל גזירות וגוזר גזירות?! את זה הוא לא יכול לסבול. הגאווה שלא לא תסבול את זה, הוא לא יכול לחשוב על דבר כזה… ובפרט החכם, שלא היה מוכן לקבל את העובדה שיש מישהו כזה, מציאות חשובה יותר ממנו, מציאות הבורא, קל וחומר כשמדובר באדם חשוב ממנו.

הכפירה בצדיק היא קשה יותר מהכפירה בבורא. כיצד? ובכן, אדם יכול לכפור בצדיק בעזות גדולה ולחלוק עליו ישירות, מה שאין כן כאשר כופר בבורא עולם. מעטים הם שיש להם עזות לכפור בבורא בגלוי. וכל זמן שאדם חי – לא ייתכן שהוא כופר לגמרי בבורא, כי אדם שמצליח לעקור את הנקודה הפנימית של האמונה שיש בליבו, מיד צריך למות, כפי שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, רע"ד):

"דע, שיש רשעים שעובדים ויגעים כל ימיהם כדי לעקור עצמן מהשם יתברך ומתורתו לגמרי, כי הנקודה הקדושה של קדושת ישראל שיש עדיין בתוכם, אף על פי שהם רשעים גמורים, היא מבלבלת אותם, ומביאה בהם הרהורי תשובה ויראה מאימת הדין הגדול, ומחמת זה אין להם תענוג מהעבירות והתאוות שלהם, על כן הם מתאווים ויגעים כדי שיגיעו לכפירה גמורה בדעתם, חס ושלום, באופן שלא יהיה להם עוד צד ספק לנטות אל האמת, אבל צריכים לזה יגיעה גדולה מאוד מאוד כמה וכמה שנים, רחמנא לצלן רחמנא לשזבן, כי היהדות שבהם אינה מנחת אותם ומבלבלת אותם תמיד. ודע, שיש מהם כשמגיעין ובאין למה שהתאוו, דהיינו לכפירה גמורה, חס ושלום, בלי שום ספק אל האמת, אזי תיכף ומיד מתים מן העולם! ואז רואין האמת…"

וההסבר לזה: מכיוון שהאמונה היא החיבור והקשר של האדם עם הבורא, לכן כל חיותו תלויה באמונה משום שהבורא הוא חי החיים והוא המחייה את כולם, כמו שנאמר: "מאן דנפח, מדיליה נפח" – מי שנפח באדם רוח חיים, משלו הוא נפח, ונמצא שרוח האדם שעליה כתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים" היא חלק מהבורא יתברך. אך אם אדם כופר, חלילה, לגמרי בבורא, הוא מתנתק ממקור חיותו ומיד מת ח"ו.

נמצא, שכל זמן שאדם חי, סימן שהכפירה שלו בבורא (אם הוא כופר) אינה מוחלטת. כל עוד הוא חי זה מראה שנשארה בליבו נקודה שבה הוא מאמין במלך. וגם זה המצהיר ואומר שהוא כופר, בסופו של דבר, בתוך תוכו, ואפילו בלי ידיעתו, יש לו נקודה של ספק, שמא בכל זאת יש מלך… לכן הוא עדיין מחובר לבורא ויכול לחיות. אולם, כשאדם מגיע לכפירה בצדיק, הוא יכול לכפור בו כפירה מוחלטת! וכפירה בצדיק עוקרת את האדם מכל העולמות, כפי שקרה לקורח ועדתו כשחלקו על משה רבינו ואיבדו את עולמם.

האמונה בצדיק היא יסוד היראה והאהבה

כתוב בזוהר הקדוש, שכל עבודה שעובדים את הבורא בלא יראה ואהבה, אינה עולה למעלה. ויראה ואהבה מקבלים אך ורק על ידי צדיקי הדור, כפי שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, תורה י"ז):

"כי יראה ואהבה אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה. כי לפעמים יש שנחשך אצל אחד אור הצדיק, ואינו זוכה להבין ולראות אורו הגדול, ואף שהוא אצל הצדיק, אינו יכול לטעום ולהבין ולראות אורו הגדול של הצדיק, שעל ידו יוכל לבוא לתכלית הטוב, וכמו שמצינו גבי עפרון, שמקום מערכת המכפלה, שהוא שער גן עדן, שדרך שם עולין כל הנשמות, ואורו גדול מאוד, אף על פי כן אצלו היה מקום חושך ואפילה, ועל כן מכרו בשמחה רבה לאברהם, כמובא (זוהר חיי שרה קכ"ח). וכמו כן כשנחשך אור הצדיק, שהוא מאיר בכל העולמות, מכל שכן בעולם הזה, ואף על פי כן אצלו אינו מאיר כלל, אדרבא הוא חושך אצלו – וזה מחמת עכירת המעשים וכסילות השכל, שעל ידי מעשים רעים נתחשך שכלו בכסילות, דהיינו דעות נפסדות וחכמות נכריות, כמו שכתוב (ירמיה ד): "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו", כי על ידי מעשיהם הרעים אינם יכולים להשתמש כלל בשכלם להיטיב, כי אם להרע, ועל ידי כסילות השכל, על ידי זה אינו יכול לראות ולהבין אור הצדיק".

אדם שאינו משתדל להתקרב לצדיקים ואינו מתייגע לזכך את עצמו ממעשים רעים, גם אם מקורב באופן חיצוני לצדיק הוא לא יכול לעבוד את השם ביראה ובאהבה, ועבודתו אינה עולה למעלה ולא עושה פירות. וכל שכן אם חולק על הצדיקים, שאז ברור למעלה מכל ספק, שאין בעבודתו ממש.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)