חופש הביטוי

מי שקורא לעצמו ‘בן אדם’ נוח לו
לסבול ולא לבזות אדם אחר. אבל
החכמים לא מוכנים להבחין בטעותם.
לדעתם, רק הם צודקים ולהם מותר
לעשות הכל ובסוף עוד לשאול: מה
עשינו?…

בגן החכמה – פרק 70

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

ורצו לבקש משפט על המכה אותם, ונתיישבו לילך אל הבעל הבית שלהם, שהניחו שם החבילות שלהם, להתייעץ עמו איך להשיג משפט על הנ"ל. ובאו וסיפרו לו שבעל הבית תמחוי הכה אותם מאוד. ושאל להם? למה? וסיפרו לו שדיברו על הבעל-שם. השיב להם: בודאי אינו יושר להכות בני אדם, אבל אתם לא עשיתם נכונה כלל שדיברתם על הבעל-שם, כי הבעל-שם חשוב כאן מאוד. וראו שאין בו ממש, וגם הוא בטעות…

בעל הבית מנסה בעדינות רבה להראות לחכמים את טעותם, ואומר להם: באמת, זה נכון שלא צריך להכות, אבל שימו לב גם אתם למעשיכם ומה גרם לכך שבסופו של דבר הכו אתכם. אתם עושים מעשים שלא יעשו ומדברים דיבורים שאסור לדבר. ואם כך, הבאתם על עצמכם, בחוסר רגישותכם ובחוצפתכם, את התגובה הזו.

כאן צריך להסביר דבר שהרבה אנשים לצערנו לא מתייחסים אליו נכון. הרבה אנשים חושבים שאדם שלא מכה ממש, אלא מדבר דיבורים של לעג ובוז הוא שה תמים. זה לא נכון בכלל, משום שלדבר על אנשים זה הרבה יותר גרוע מלהכות. והדיבור פוגע בצורה מעיקה ומרחיקת לכת הרבה יותר ממכה. ובפרט דיבורי כפירה וזלזול, שאין שיעור לנזק הנורא שהם גורמים, כמו שנאמר: "ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות…" כלומר, גם לאחר שבני אדם עמלים לבסס את האמונה בליבם ומוסרים נפשם על זה, עומדים בכל מיני ניסיונות באמונה, מזככים עצמם ומעוררים את ליבם ליראת השם, בא איזה ליצן ובשתי מילים מזלזלות הורס עמל של שנים! ולא רק את עמלו של אותו אדם ששמע, אלא את עמלם, דמם ודמעותיהם של דורי דורות שמסרו נפשם על קדושת השם.

זאת התופעה של כל "יפי הנפש" למיניהם, שכביכול דוגלים בשלום ואינם יכולים לסבול שום התמודדות, קל וחומר שאינם מסוגלים לסבול מלחמות. אבל בפה שלהם שופכים דמים ורוצחים גרועים פי כמה וכמה מכל רוצח מצוי, כשמאפשרים לעצמם להלבין פני אנשים ברבים, לבזות ערכים קדושים ולשפוך דם רב כל יום בציניות ובאכזריות שאין כדוגמתם. ואחר כך, כשאחד הקרבנות שלהם לא עומד בצערו ומגיב על מה שנעשה לו, הם שואלים בתמימות מעושה: למה מרביצים? מה זו האלימות הזאת? תת-תרבות! חיות אדם! אנחנו לא מרביצים אף פעם, אנחנו אנשי שלום…

והלכו ממנו אל הפקיד (והפקיד היה עכו"ם – גוי) וסיפרו לו המעשה שהכו אותם. שאל: על מה? השיבו, שדיברו על הבעל-שם, והכה אותם הפקיד הכה ופצוע ודחפם מביתו…

אפילו הפקיד הגוי, שלכאורה אין לו רגשות דתיים עד כדי כך שייפגע מביזוי תלמיד חכם, גם הוא לא מוכן לסבול את גסותם של החכמים הנ"ל שמבזים בני אדם, ובפרט את בנו של הבעל-שם שלא עשה להם כלום. וכמו כל גוי, שלא יודע חכמות ואין לו סבלנות להסביר או להזהיר, מיד כששמע את דבריהם הכה אותם ודחף אותם מביתו.

כואב מאוד לראות אדם שמבזים אותו. על זה אמרו חז"ל: "מוטב ישליך עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". מי שקורא לעצמו ‘בן אדם’ נוח לו למות בסבל נורא – להישרף באש – ולא לבזות אדם אחר. אבל החכמים לא מוכנים להבחין בטעותם. לדעתם רק הם צודקים ולהם מותר לעשות הכל, ובסוף הם עוד שואלים: מה עשינו?…

זאת טעות נוראה שהתפשטה בדורנו וקוראים לה חופש הביטוי. זה לא חופש הביטוי, זה חופש להרוג בני אדם בפה. יש המכנים אותה דמוקרטיה. לדבר על מישהו זו לא דמוקרטיה, זו רשעות! הרי כל התקשורת בנויה על זה. מפרסמים אנשים שטעו ונכשלו. אדם עשה עבירה, מיד מפרסמים אותו. מדוע כולם צריכים לדעת? לא מספיק שהרשויות השופטות ידעו ממנו וישפטו אותו בהתאם למעשיו? מדוע צריך לפרסם את שמו בכל כלי התקשורת ולהרוג את כל המשפחה שלו? מה הם חטאו? לעומת זאת, התם אמר: "למה לדבר מאחרים?" – אסור לדבר מאחרים. "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי!"

"אמצעי התקשורת" צריכים לעיין היטב בכל הקשור למושג "תקשורת" אותו הם מייצגים, להבין מה משמעות המילה הזו? "תקשורת" – פירושה ליצור קשר בין בני אדם, לספר מהדברים הטובים של כל אחד ואחד, להראות את היופי של כולם, את הטוב, להכניס אהבה ואחווה, שלום ורעות בין בני אדם. קשר – פירושו לחבר. אבל לעשות פירוד לבבות ומחלוקת? זה לא קשר, זה שקר. תקשורת אמיתית מאירה את הדברים היפים שבחיים ורק תקשורת כזאת עושה את תפקידה – יוצרת קשר. אבל תקשורת שהורסת את כל מי שלא מוצא חן בעינה, אינה אלא הרס. ובסוף, לטעון שהם סולדים מאלימות, אוהבי שלום וכדומה, אך אינם נותנים את דעתם לכך שבפיהם ממש הם רוצחים ומזלזלים בכל מי שבא לידם. הלזה נקרא שלום? השלום מתחיל בפה, ביחס של כבוד!

והלכו מזה לזה, ממושל למושל גבוה ממנו, עד שבאו לפני המיניסטר הנ"ל ושם, לפני בית המיניסטר (השר, שהוא התם כזכור) עומדים אנשי חיל (השומרים), והודיעו להמיניסטר שאיש אחד צריך אליו, וציוה שיכנוס…

החכם נכנס לבד, חברו אינו מצטרף אליו לביקור אצל השר. כי במקום של גדולה וכבוד הוא שוכח ממנו. זאת כמובן לא חברות אמיתית ועל זה אמרו חז"ל: "קשר רשעים אינו מן המנין". בין רשעים אין חברות אמיתית, רק צוותא זמנית לאותו רשע שפועלים ביחד, וברגע שעולה אינטרס כל שהוא בפני אחד מהם – הוא בוגד בלי להסס ובלי להניד עפעף.

כאן אנו גם רואים כיצד התם שמר על תמימות. הוא לא חוקר כלל מי הוא האדם שרוצה לראות אותו, אלא מצווה מיד שיכניסו אותו. התם נשאר תם. הוא מכבד כל אדם ומתייחס אליו בכבוד הראוי לו ואוהב אותו. כל גינוני השררה שנוהג בהם, כגון: ארמון, שומרים וכדומה, זה רק משום שכך נהוג בעולם והמעמד שלו מחייב. אבל לו, לכשעצמו, זה לא משנה כלל. הוא נשאר אותו התם.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)