תכל’ס, לאן הגעת?

אנשים יכולים ללכת ימים ושנים
בדרך ‘שלהם’, אבל תכל’ס, לא מגיעים
לשום מקום! הם גם לא יכולים לומר
"טעיתי". פעם יחייכו, פעם יבכו, העיקר
ימשיכו לטעון שהם צודקים וחכמים…

בגן החכמה – פרק 71

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

ובא אותו החכם לפני המיניסטר, ותיכף בבואו הכירו המיניסטר שזהו החכם חברו כנ"ל, והחכם לא הכירו מחמת שהיה בגדולה כזו. ותיכף התחיל המיניסטר ודיבר אליו: ראה תמימותי למה שהביא אותי, לגדולה כזו, ואל מה חכמתך הביאה אותך?…

התם, אדם תכליתי מאוד. מיד הוא שואל את החכם: תכל’ס, אל מה חכמתך הביאה אותך? לאן הגעת בדרך החיים שלך? היא הביאה אותך להצלחה כמו שהדרך שלי הביאה אותי? תתבונן. אם הדרך שלך הייתה נכונה היית צריך להצליח, אין שום סיבה שלא. ואם לא, ועוד גרמה לך להידרדר לאן שהידרדרת, אז סימן שהיא לא נכונה. תתבונן!

זו הפעם השנייה שבה התם מוכיח את חברו החכם על כך שהחכמות שלו אינן אלא כלום. בפעם הראשונה, כשעוד היו בביתם, התם ראה שחברו החכם מלא תמיד בייסורים, ואמר לו: הלא חכם ועשיר כמותך, על מה יש לך ייסורים? הלא אני מלא שמחה תמיד… ושחק ממנו החכם. כעת, התם חוזר ומוכיח את החכם ואומר לו שהתמימות – ללכת בתמימות עם השם ולהאמין בו – היא הדרך הנכונה, ואילו דרך החכמות, של אותם אנשים שחושבים שהם יותר חכמים מהשם, אינה הדרך הנכונה.

בפעם הקודמת, זה היה עדיין מובן מדוע החכם לא התעורר לראות את טעותו. אז, התם היה בשיא השפלות וחי בעניות ובדוחק. לעומתו, החכם היה עשיר ומצליח וממילא הטענה שטען התם: "על מה יש לך ייסורים תמיד? הלא אני מלא שמחה תמיד?" לא עשתה רושם על החכם. הוא טען בחזרה ששמחתו של התם לא מוכיחה את צדקת דרכו, אלא הוא פשוט טיפוס שיכור כזה, בלי שכל, שתמיד שמח בלי סיבה. לכן, אף על פי שהשמחה בודאי ה’מראה מקום’ הנכון, אבל מכיוון שהחכם היה בשיא ההצלחה שלו, עדיין היה לו מקום לטעות ולטעון שדרכו נכונה, למרות שלא שמח בכלל.

אבל עכשיו, מלבד גדולתו הפנימית במידות, עלה התם גם לגדולה של ממש וזכה לעושר וחכמה, מעמד וכבוד, שומרים, ארמון וכדומה. והחכם, הגיע לכל ההיפך מזה, ומלבד הגיהינום הנפשי שתמיד היה מונח בו, הוא בנוסף איבד גם את כל חשיבתו, הוא מבוזה, מוכה ואביון. ועכשיו, יותר מתמיד, כשממש ברור כשמש שדרכו של התם היא הנכונה, אולי עכשיו יודה החכם על טעותו?

ענה החכם ואמר: מאחר שאתה הוא חברי התם, מזה נספר אחר כך…

כשם שנהג כל ימי חייו – לא להודות באמת, כך הוא גם עכשיו. החכם אינו מודה באמת. מדוע? משום שאינו יכול להודות בכך שיש בו חסרון. ממילא, בתחילת הויכוח בינו לבין התם, כשהיה עדיין ‘מנופח’ ומלא ביתרונות, פרט לחסרון אחד – חוסר שמחה, בו הוא לא הודה, ואילו עתה, שכל כולו מלא בחסרונות בולטים וקשים בלי שום יתרון כלל – אולי הוא יודה? כמובן שלא. פגם זה נובע ממידת הניצחון שיש בו, וזו, כידוע, מידה רעה ביותר לאדם אשר בגללה מפסיד הרבה מאוד בחייו. ולפעמים, הוא מפסיד על ידה את כל חייו! מידה זו נובעת מגאווה, מהעובדה שאדם מחזיק את עצמו חכם ומבין יותר מכולם, לכן החכם לא יכול להודות באמת למרות שאמת זו זועקת מכל כולו, אבל הוא מתחמק מהנושא…

התם, לעומתו, לא התחמק מהמציאות. הוא לא השלה את עצמו שהנעל המשולשת שהכין היא טובה. הוא הודה באמת. ולא רק, אלא היה גם מודע לחסרונות שלו, הוא ידע מה לא בסדר אצלו ומה עליו לתקן. וכאשר השם אפשר לו זאת, הוא למד והשתפר.

גדולתו של אדם נמדדת כאשר הוא יודע לומר בפשטות: "טעיתי", ולחזור בו מטעותו ולתקן את המעוות. רק כך יכול האדם לזכות ולהתקדם בחיים. אדם שלא מוכן להודות בטעות שלו לא יכול להתפתח ולהגיע לשום מקום, הוא נשאר תפוס באותן טעויות תמיד. כאן רואים את חשיבות העבודה של חשבון הנפש, המקום בו אדם בודק את עצמו בכל יום ועושה חשבון אמיתי – אם טוב עשה או לא – ואינו מחכה שיוכיחו אותו. הוא בודק את עצמו, לכן לא מגיע לטעויות שקשה לתקן אותן. בטעות הוא מטפל כבר בתחילתה, כאשר קל עדיין לתקנה וליישר את דרכו. וזה דבר ידוע, אדם שמזדקן בטעותו קשה לו מאוד להשתנות. הוא נמשל לעץ שגדל עקום וכבר לא ניתן ליישר אותו, ואילו היו מיישרים אותו עוד בצעירותו, היה גדל ישר.

זה מה שכותב רבי נחמן מברסלב ב"ספר המידות" (סימן תשובה): הנערים הוא בקל להשיב אותם להשם יתברך מזקנים. כי מאחר ונזדקנו בטעותם, קשה להם מאוד להשתנות ולהיפטר מכל הרגלים ודפוסי מחשבה, וכן קשה להם להודות על האמת המרה, שאת רוב חייהם העבירו בטעות.

החכם נשאר בשלו – שהוא ורק הוא צודק, וכל מה שעושה זה בצדק וכל המתנגד לו – לא בסדר, לכן הוא מבקש מהתם, שעכשיו הוא שׂר גדול, לעזור לו בתביעה נגד אותם שהכו אותו:

לעת עתה תן לי משפט על שהכו אותו. שאלו: למה? השיבו: בשביל שדיברתי על הבעל-שם, שהוא שקר ומרמה גדולה…

החכם כופר בכל ומזלזל גם בצדיקים הגדולים שהם, ורק הם, יכולים להביאו אל תכליתו, ולרפא אותו מכל תחלואי נפשו העצומים. "כי כל מי שזוכה להתקרב למנהיג האמיתי, על ידי התקרבותו אליו נתתקן ונתברר אצלו בחינת המדמה, על ידי בחינת הרוח-נבואה של המנהיג. כי עיקר תיקון המדמה הוא על ידי בחינת רוח-נבואה כנ"ל, ועל ידי תיקון המדמה נתתקן ונתברר האמונה הקדושה כנ"ל. על כן כל המתקרבים למנהיג אמיתי, זוכין לאמונה ישרה דקדושה. אבל באמת צריכין לחפש ולבקש מאוד מאוד אחר מנהיג אמיתי כזה, וצריך לבקש מאוד מהשם יתברך, שיזכה להתקרב למנהיג אמיתי, כדי שיזכה לאמונה אמיתית בשלמות" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ח).

מדבריו של רבי נחמן מברסלב מובן, שאין טעות נוראה יותר מאדם המזלזל בצדיקים, שהרי הוא צריך לעשות את ההיפך: לא רק שלא לזלזל בהם, אלא אף לרדוף ולחפש אחריהם בכל כוחו כל ימי חייו ולהרבות בתפילה ובתחנונים, ורק אז אולי היה זוכה להתקרב אליהם. אם אדם לא מרבה בתפילות ומבקש אותם, ומגיע לידי זלזול בהם, בטוח שלא תהיה רפואה למכתו, כמו שכתוב: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו" (שבת, קי"ט).

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)