האיש עם הקסדה השחורה

הוא רכן אליו, ניסה להזיז אותו,
והעופר רק הביט בו בעיניו הפקוחות
השחורות, שהיו כנראה גם מתות.
היום אין מנהיגים כאלו, ובכלל, מי
היום רודף אחרי גדיים?!

יום ראשון אחרי שבת קודש פרשת שמות. מתחילים שבוע חדש. הבוקר הצלחתי לקום מוקדם, למניין שלנו בזמן שהשחר מתעורר. יום כזה שמתחילים אותו מוקדם הוא יום טוב.

עליתי לרכב לכיוון ירושלים. הדרך לירושלים היא משהו מיוחד. לא סתם ירושלים נמצאת לפחות שעה נסיעה מהמרכז. אי אפשר כך סתם להגיע. צריך להתכונן. כל סיבוב בדרך מוריד ממני איזה משהו מיותר, משחרר משהו תפוס, מכין אותי לפגישה המחודשת עם האור והאוויר המיוחדים רק לך, ירושלים.

הכביש רץ מתחת לגלגלים, ובתוך הרכב אני מהורהר. חושב על הדברים שלמדתי ולימדתי בשבת. על משה דיברנו, ועל התכונה המיוחדת שהפכה אותו למנהיג, תכונת הרחמנות. איך הוא יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם, ואיך הוא גם מרחם על בנות יתרו, ואפילו על הגדי הצמא והעייף הוא מרחם, ורץ אחריו, ומרים אותו. ‘מרחמם ינהגם’, אומר רבי נחמן מברסלב, בזכות הרחמים זוכים להנהגה.

הדרך ממשיכה וכבר עברתי את לטרון, ואני חושב ביני לבין עצמי שהיום אף אחד לא יסמן לעצמו את הרחמנות כתכונה של הנהגה, כמעט כל תכונה של משה רבינו היא ההיפך הגמור מדמויות המנהגים כיום. משה לא רהוט, גם לא צמח מלמטה, כמו מנהיג עבדים, והוא בכלל לא רוצה להיות מנהיג, ומעדיף כל הזמן לוותר למען אחיו הגדול. היום אין מנהיגים כאלו אני חושב, ובכלל, מי רודף היום אחרי גדיים?

מגיעים לשער הגיא, והנה הפקק. דווקא השתפר מאוד המצב מאז שהזיזו את המשאיות לכביש מודיעין, נוסעים חלק עד מוצא, אבל עכשיו פקק. עומדים. שמש, שלא ברור איך הגיעה לכאן באמצע החורף מאירה את הכל באור בהיר, השמים נקיים, והפקק עומד ומזמין את העיניים שלי לשוטט מסביב וליהנות מהתחלה של הריח של ירושלים.

בצד השני התנועה זורמת. תמיד זה ככה. מן הסתם גם להם מחכה הפקק מעבר לסיבוב, כל המדינה שלנו היא פקק אחד שרק משנה תנוחה מדי פעם.

מתקדם לאט לאט, אבל אז, אני שם לב שבצד השני של הכביש, בכיוון ההפוך, אופנוע עצר בצד הדרך.

הרוכב יורד ממנו, ג’ינס, מעיל רוכבים וקסדה שחורה על הראש, מוריד את הרגליות, ומתחיל לרוץ חזרה, במעלה הדרך, בשוליים.

לאן הוא רץ? אני שואל את עצמי. זה גם קצת מסוכן, ככה לרוץ נגד כיוון התנועה על כביש כזה ראשי.

ואני מלווה אותו במבט, עין אחת על הכביש ועל הרכב לפני, ועין שנייה עוקבת אחרי הרוכב שממשיך לרוץ כבר דקה, בכביש ירושלים תל אביב בצד הדרך, עם קסדה שחורה על הראש.

אנחנו בערך באותו הקצב. אני עם הפקק שלי, והוא עם הריצה שלו שכבר ניכרים בה סימני עייפות, גם לכיוון ירושלים, אבל נגד כיוון התנועה שלו, בעלייה.

למה הוא רץ? אני ממשיך לשאול. בטח נפל לו ארנק, אני משער, והוא ממהר לפני שמישהו ישים לב ויקח לו אותו. אולי נפל לו תיק אישי או משהו דומה. אני קצת דואג לו לאיש עם הקסדה, כל כך הרבה אסונות קרו מאנשים שהלכו לצד הדרך בכביש סואן. נהג שלא שם לב, מישהו שסטה מן המסלול, זה עלול להיגמר לא טוב. זה כנראה משהו באמת חשוב שנפל לו אם הוא מסכן כך את עצמו ועוד רץ.

לרגע אחד האיש עם הקסדה מפסיק את ריצתו, ומתחיל ללכת, מתנשם, כשהמאמץ המתמשך בעלייה ניכר כבר מאוד, אבל אז, הוא מתגבר ומתחיל לרוץ שוב. מגביר קצב, ואני איתו, נוסע לאט, בתוך הפקק שלי שכבר הפסיק להטריד אותי.

ואז הוא נעצר.

הקסדה השחורה מופנית כלפי מטה, אל האספלט השחור, ואל עופר קטן שהיה מוטל שם בצד הדרך, שותת דם, הוא רכן אליו, ניסה להזיז אותו, והעופר רק הביט בו בעיניו הפקוחות השחורות, שהיו כנראה גם מתות…

הפקק שלי השתחרר, ומאחור כבר צופרים לי להזדרז, ורק דרך המראה אני מצליח לראות את הקסדה הולכת ומתרחקת, חוזרת לכיוון שממנו היא באה, בהליכה איטית, ובגב קצת שחוח.

את כל זה ראיתי בעיניי ביום ראשון שאחרי שבת שמות, על כביש ירושלים תל אביב.

ניצוץ. ניצוץ מרחמנות משה, הרודף אחר הגדי.

"שלושה סימנים בהם באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים".

(באדיבות אתר מכון מאיר)