האמת מחייבת

להוכיח שאין אלוקים ח"ו זה
בלתי אפשרי לחלוטין! וישנן
הרבה יותר קושיות על האמונה
הזאת – "אמונת הכפירה"…

בגן החכמה – פרק 73

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

כאשר מתבוננים על החיים מגלים – ואת זה ניתן לראות בחוש – שהכל תלוי ברצון. וכאשר אדם רוצה לכפור – הוא יכפור, כמו שמסופר על אותה רופאה שערכה מחקר מקיף על כל הנושא של מוות קליני. היא חקרה עשרות אנשים שעברו מוות קליני והשוותה את מה שסופר לה וכתבה שכל האנשים סיפרו שראו את אותו הדבר – מנהרה ארוכה ובסופה אור שופע נועם ואהבה וכדומה. לסיכום, ציינה במחקרה שהיא יכולה עכשיו להוכיח לכולם שיש אלוקים. והנה, בודאי כל אחד יאמר שאותה רופאה, מכיוון שערכה את המחקר שמוכיח את מציאות הבורא, בודאי בעלת אמונה שאין כדוגמתה. ובכל זאת, בתחתית המחקר הופיעה הערה האומרת שהרופאה בעצמה היא אתיאיסטית…

מה הסיבה לכך שאותה חוקרת לא מקבלת את הדברים, שהיא בעצמה אמרה שהם אכן מעידים על האמונה? הסיבה היא, שהאמונה פשוט מפריעה לה לחיות כמו שהיא רוצה ולכן, למרות שהיא בעצמה יודעת שניתן להוכיח שיש חיים אחרי המוות, שיש אלוקים וכו’, למרות זאת, מצד הנוחות והתאוות היא בוחרת להישאר אתיאיסטית, לא מאמינה, וכמו שאנשים נוהגים לומר: האמת אינה מחייבת… אבל היא כן מחייבת! כי אם האמת לא מחייבת, אז מה כן?

כדי שאדם יזכה לאמת, הוא צריך להיות מוכן לוותר על כל תאוותיו, על כל הדברים שהוא אוהב, על הנוחות, והעיקר שתהיה אצלו האמת! כי האמת עולה על כל דבר בעולם. אם אדם לא יהיה מוכן לזה – לוותר על הכל למען האמת – אזי יגיע בסופו של דבר לעניין כלשהו שבשבילו יהיה מוכן לוותר על האמת, כמו אותה רופאה, שמן הסתם היה דבר מסוים שבגללו לא התאים לה להאמין.

אמונה הפוכה

כי באמת, הכפירה בעצמה היא אמונה, שהאדם מאמין באותה דעה של כפירה שיש לו, למרות שאינו יכול כלל להוכיח אותה. ולהוכיח שאין אלוקים ח"ו זה בלתי אפשרי לחלוטין! וישנן הרבה יותר קושיות על האמונה הזאת, כלומר "אמונת הכפירה", מאשר קושיות על האמונה שיש אלוקים. למעשה, על האמונה באלוקים אין כלל קושיות אלא רק התנגדות פנימית שנובעת מכוח האמונה בהשם, שהיא מחייבת את האדם.

הכפירה יכולה להיות אמונה כה חזקה, ואף שיראו לאדם הכופר את האמונה בעיניים ממש הוא נשאר באמונה שלו, בכפירתו. כי את הכפירה אי אפשר לראות בעיניים או להוכיח, אבל את האמונה כן אפשר לראות בעיניים. נמצא, שכל הכפירה היא דבקות באמונתו והכל מחמת תאוות ורשעות פנימית שאדם לא יגע לעקור אותה.

הכפירה היא כסילות מאין כמותה. הרי ישנן שאלות בלי סוף שאין לכופרים שום תשובות עליהן. ועוד, אדם שכופר סותר את כל החיים, כפי שמוסבר בתחילת הספר בגן האמונה. וכמו שרואים בבירור במעשה זה, ששני החכמים הגיעו לשיא השפלות הנוראה ביותר שיכולה להיות ואיבדו כל ערך אמיתי לחיים, אך במקום לכבד את הבריות ולכבד את אמונתם של אלה החיים באמונה הם מעדיפים לבזות את כולם, ללעוג וכן הלאה. ואחרי הכל, הם עוד מרגישים צודקים ומבקשים משפט. כל זה נובע מהעובדה שאין להם לא דין ולא דיין ואין להם אמונה בשום דבר. ממילא, אין להם גם ערכים. כי בלי האמונה מה הטעם בערכים?!

וחרה להתם מאוד על דבר החכם שהוא כופר במלך…

כאן אנו רואים בפעם הראשונה שחרה לתם דבר כלשהו. ההסבר לכך הוא פשוט: כל זמן שצחקו רק עליו, זה בודאי לא עשה עליו שום רושם. אדרבה, הוא רק ריחם על מי שלעג לו וצחק עליו. הלועגים עשו זאת רק מתוך הרצון להחיות את עצמם, אבל רק הראו שהם בסך הכל אנשים אומללים ושאין להם שום שמחה פנימית. אבל עכשיו, כאשר החכם כופר במלך ברוע שאין כדוגמתו, כלומר, כאשר התם אומר לחכם בפירוש שהוא ראה את המלך בעצמו והחכם עושה מזה צחוק, זה כבר חורה לו מאוד על הכפירה הזו במלך, כי כשצוחקים על המלך זה כבר עניין אחר.

סיבה נוספת לחרון אפו של התם היא, שאין דבר שמצער יותר את האדם שזכה לדרגת האמונה מלראות בני אדם שכופרים במלך בשאת נפש. אילו היו מתווכחים על ענייני השקפה, והחכם היה אומר שהוא נשאר בשלו, ניחא. אבל התם אינו עומד כלל במישור של ויכוח על השקפות. הוא רואה את המלך במו עיניו, ועל זה החכם אומר לו: הכרת את אביו? דבר שמוכיח שהוא לא רוצה להודות בשום אמת אלא רק לעשות צחוק מכל דבר. לכן, כשהתם רואה בחכם רשעות לשם רשעות וכל מהותו היא רק לכפור ולמאוס בכל ערך ודבר טוב, זה חורה לא מאוד מאוד.

כי ישנן כפירות שניתן לענות עליהן ולהתמודד איתן, כגון כפירות הבאות בשל קושיות על הנהגת השם, תלונות על השם, צער, כאב, חינוך לא ראוי וכו’. אלו הן כפירות שיש להן סיבה ועילה ואפילו התורה אינה מחמירה עם מי שנופל לכפירות אלה, כמו שאמרו חז"ל: "אין אדם נתפס על צערו". וכן ישנו מושג של "תינוק שנשבה". לכן, אדם שנפל לכפירות מהסוג הזה יש לרחם עליו ולדבר איתו, ליישב את הקושיות שיש לו ולעודד אותו. אבל כשכופר כפירה לשם כפירה בלי כל סיבה והיגיון, וכל מה שתאמר לו הוא רק יכפור יותר. וגם אם תאמר לו: ראיתי את המלך! הוא יכפור וישאל: אתה מכיר את אבא שלו שהיה מלך? הרי ברור שגם אם תענה לו: כן, אני מכיר את אבא שלו שהיה מלך. הוא יאמר: ואת אבי אביו אתה מכיר שהיה מלך? וכן על זו הדרך. מה אפשר לעשות עם בן אדם כזה? זו כבר כפירה שאי אפשר להתמודד איתה ואסור להיכנס כלל לשיחה עם אדם כזה.

בתוך כך בא אחד ואמר: העזאזל (דהיינו מלך השדים) – שלח אחריכם…

רבי נחמן מברסלב כותב שהשד שלח אחרי שניהם – אחרי החכם והתם. ונשאלת השאלה: מה עשה התם שישלח השד אחריו? כאן אנו רואים את חומרת האיסור לדבר עם כופרים גמורים, כדוגמת החכם, ואם אמרו חז"ל: "אוי לרשע ואוי לשכנו", כלומר – די בכך שהאדם הוא שכן לרשע זה כבר מזיק לו מאוד, כל שכן אם הוא משוחח עם רשע ושומע את הכפירות שלו.

בשמים מקפידים מאוד על כפירות כאלה, ואדם שרואה רשע כזה אסור לו לרחם עליו ואסור לקרב אותו, קל וחומר להתחבר אליו. לכן, כשבא העזאזל בעצמו לקחת את החכם, הוא רצה "על הדרך" לקחת גם את התם, כמו שאמרו חז"ל: "כיוון שנגזרה גזירה, שוב אין מבדיל בין צדיק לרשע"…

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)