זכור: בזמן ספק
כמו חיידק שמתפשט בסביבה לא סטרילית, עמלק גדל בתוך החלל הריק שנוצר מהספקות שבתוכנו. כאשר אתה מחפש "דרך החוצה", הספק יעשה בשבילך עבודה טובה לטווח ארוך...
השבוע אנו קוראים את פרשת זכור, וזה אומר, שבמקום המפטיר הרגיל שנוהגים לקרוא נדלג קדימה לפרשת כי תצא, ונקרא על עמלק ועל המלחמה שעשה עם בני ישראל זמן קצר לאחר שיצאו ממצרים. קריאת מפטיר זו, על פי סברת רבים, הינה מצווה מן התורה בה מחויבות גם הנשים (הרב נתן אדלר זצ"ל, היה מקפיד מאוד שכל בנות ביתו יגיעו לבית הכנסת בשבת זו כדי לשמוע את קריאת פרשת זכור), לכן נשים בשבת זו מגיעות לבית הכנסת לשמוע את המפטיר המיוחד, ערב פורים.
אבל האמת היא, שזכירת מה שעשה עמלק לעם ישראל אינה מצווה חד-שנתית, ישנה חובה לזכור זאת בכל יום. (ראה עשר זכירות, זכירה ד': ("הריני בא/ה לקיים מצוות עשר זכירות שחייב אדם לזכור בכל יום, ואלו הן): …מעשה עמלק הרשע"). התלמוד אומר לנו, שהזמן הממוצע שאדם יכול לזכור הוא, בערך, עד 12 חודשים. מה קורה בשנה מעוברת שבה יש 13 חודשים, אתם בודאי שואלים? מסיבה זו, הגאון מוילנא זצ"ל קיים מצווה זו על ידי קריאת מפטיר זה בזמנו, וזה כמובן, בזמן קריאת פרשת כי תצא. בדרך זו, 12 חודשים לא עברו מבלי לקרוא את הפרשה העוסקת בעניין עמלק.
בכל אופן, למה עמלק, עם כל הרע שעשה, מופרד ומבודד כפי שאנו רואים במה שנאמר: משה רבינו בנה את המזבח, וקרא לו בשם "ה' נִסי" ואמר: "…כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור לדור" (שמות יז, טו-טז). אחרי הכל, לעם ישראל היו, ועדיין ישנם, אויבים. בכל אופן, אף אחד מהם לא 'זכה' בזעם וחרון אפו של השם כמו עמלק, כאשר יצא למלחמה עם ישראל מיד לאחר נס המן. למרות זאת, המדרש אומר לנו ש"טבעי" הדבר לעשיו לשנוא את יעקב, ולמרות זאת, השם לא נמצא במלחמה עם עשיו. ולמרות שישמעאל היה לאורך כל ההיסטוריה שלנו כמו קוץ, עדיין, השם לא נשבע למחות את עמו. רק על עמלק נאמר "מחה אמחה", שהוא האויב הרוחני שלנו.
למה?
הרמז טמון בשמו של עמלק. השם עמלק בגימטריא=240. אין פה צירוף מקרים, מכיוון ש-240, כך מתברר, הוא הגימטרייא של המילה "ספק". התאמה זו קיימת כדי ללמד אותנו שעמלק אינו אלא הגורם לספקות במוחו של היהודי. אבל ספק במה?
התשובה לשאלה זו מגיעה מהעובדה ש'עמלק' שווה בערכו גם למילים: "אל אחר". במילים אחרות, עמלק יוצר ספק באחדותו של השם, שזה המקור לעבודה זרה שהיא האמונה בכל כוח אחר (וזה כולל עצים, אבנים, פסלים וחפצים מכסף וזהב וגם הכסף עצמו). לכן התורה מציינת זאת ורש"י מסביר, שעמלק אפילו יוצר "הפרדה" בשמו העצום והנורא של השם, וזו דרך נוספת לומר שהטבע נותן למתבונן את הרושם שהוא פועל בלי שום תלות בבורא.
ואיך עמלק עושה זאת?
על ידי רצח, ממש כך. למשל, אחד הדברים שמהווים מכשול ומעידה באמונה בהשם, על פי התפישה המודרנית-חברתית כיום, הוא השואה. "איפה היה אלוקים ב-1942?" אינה שאלה בלתי שגרתית. הבסיס, כביכול, התומך בשאלה זו הוא: "אם אלוקים כאן והוא מנהל את העולם, אז איך השואה התרחשה?"
אבל השואה קרתה, ולכן, באופן טראגי, הרבה מוחות יהודים מסיקים שהשם בעצם לא כאן.
דבר זה נקרא ה"מורשת" הגדולה של היטלר (או גרוע מזה, תלוי במי מדובר). לכן, כל יהודי שנרצח בשואה (אפילו הרחוקים מתורה ואמונה בהשם) נחשבים יהודים שמתו על קידוש שמו יתברך וקידשו במותם שם שמים. גם אלו ש"שרדו" את השואה והפנו את גבם ליהדות כתוצאה מכך, מכונים "הלא מאמינים הקדושים" מכיוון שהם חוו את השואה ושרדו אותה. בכל אופן, מיליוני יהודים מאז גדלו בזמנים שקטים ורגועים יותר אבל הפנו את גבם ליהדות, ואפילו התבוללו, בלי שום סיבה, מלבד העובדה שהבריאה נראית בעיניהם כ"ספינה ללא קברניט". אחרי הכל, הם לא גדלו בחברה מאמינה (לפחות ברמה מסוימת) ש"אנשים טובים מפסידים"? כיצד אנשים טובים מפסידים אם אלוקים קיים ומעורב בכל פרט בחייו של האדם? או, ליתר דיוק (וזאת הדרך בה השאלה הוצגה בפניי פעמים רבות): למה הברקים לא מופיעים בכל פעם שישנו עיוות או חוסר צדק?
זאת השאלה המועדפת של עמלק. הוא משתמש בה בכל הזדמנות כדי לזרוע את זרעי הספק בליבו של היהודי. כל שאלה על הדרך בה העולם מתנהל מסתיימת עם המילים האלו, פחות או יותר. וכשלא ניתנת תשובה, אותו אדם מושך בכתפיו ואומר: "אתה רואה! אחרי הכל, אתה לא צריך להתחייב לתורה וליהדות… פשוט תירגע קצת… אל תיקח את עצמך בכזאת רצינות… תהיה נורמאלי…." אבל מה שהוא באמת מתכוון לומר הוא: "אתה לא צריך לנסות להתקרב לאלוקים כי בכל מקרה לא תמצא אותו".
זה נכון לכל ההמנים, ההיטלרים, הסאדמים חוסיינים או האחמדיניג'אדים למיניהם שצצים בתורנות בחברה. כמו חיידק שמתפשט בסביבה לא סטרילית, עמלק גדל בתוך החלל הריק שנוצר מהספק שנובע מחשיבה שכלית. כאשר אתה מחפש "דרך החוצה", הספק עושה כאן עבודה טובה וארוכת טווח בניקיון המצפון ו"שחרורו" של האדם מלקחת אחריות, כפי שהתלמוד אומר: "אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל (בעבודה זרה) שאין בה ממש ולא עבדו (עבודה זרה) אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין סג, ב). מצד שני, יושר-עצמי ומוח סקרני משתמשים בספק כדי להתמלא באנרגיות, לחקור ולחשוף ולו רק כדי לסלק את הספק, להפוך "אפור" בחזרה ל"שחור" או "לבן" מוחלטים… להפוך "טוב" ו"רע" (שיכולים להיות לעיתים משהו אישי) בחזרה ל"אמת" ו"שקר" (שהם מוחלטים).
באופן אינסטינקטיבי אנו יכולים להיות שבעי רצון במצב של בערות רוחנית. אבל עמוק בתוך "לב לבבנו", אנו יודעים שהאור חייב לצאת מתוך החשיכה, שמכאוס בא הסדר שחייב להתגלות, אחרת…
כדי לנצח במלחמה עם עמלק ולהימנע מההרס הרוחני והגשמי הבאים בעקבות זאת, עלינו להתחייב שוב ליושר השכלי, לבדוק שוב ושוב במה אנו מאמינים ולמה, במה יש לנו ספק ומהיכן הוא נובע. אנשים שעושים זאת הינם גיבורים אמיתיים בחברה בת ימינו, מכיוון שהשאלות שלהם מובילות אותן לתשובות האמיתיות. לגילויים רוחניים שנסתרו מעיניהם עד כה.
זה משהו ששווה לזכור.
יהי רצון שנזכה למשוך את ה"אור הנסתר" של הבריאה ונהיה עדים למחיית כל האמונות השקריות, ונשמח מהתענוג הנשגב והמרומם שבא מחיים ללא ספק, שהרי "אין שמחה כהתרת הספקות".
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור